דונלד טראמפ נואם על סיפונה של נושאת המטוסים ג׳רלד ר. פורד, בעת השקתה, ב-2017 / צילום: Reuters, Jonathan Ernst
מלחמת דונלד טראמפ בחות'ים של תימן היא הפתעה. לא במובן הטכני. ישראל ידעה היטב שהיא ממשמשת ובאה. ניחוחותיה מילאו את נחיריהם של יודעי דבר גם בוושינגטון ובשורה של בירות מזרח תיכוניות. הדעת נותנת שהחות'ים עצמם ידעו, או לפחות הניחו.
● יואב קרני, פרשנות | התהפוכות במדיניות החוץ והמסחר של טראמפ ומה ישראל יכולה ללמוד
● WSJ | כיצד הצבא האירופי מתייצב מול רוסיה ללא תמיכת ארה"ב
● מלחמת סגל באוניברסיטת קולומביה: המוסד האליטיסטי על הכוונת של טראמפ
היא מפתיעה במובן הזה שהיא אינה מתיישבת עם תוכניותיו המקוריות של טראמפ למאה הימים הפותחים של נשיאותו. הנשיא הזה ביסס את הקריירה הפוליטית שלו ואת הצלחותיו האלקטורליות, במידה רבה, על התנגדות קטגורית להתערבויותיה של ארה"ב מעבר לים. ביקורת על 'המלחמות הנצחיות' של קודמיו, דמוקרטים ורפובליקאים, חזרה ובקעה מגרונו במאות עצרות בחירות מ-2015 ואילך.
הנשיא הזה גמר אומר להחזיר את אמריקה 'הביתה'; להתיר, או לרופף מאוד, את הקשרים שחיברו אותה אל העולם החיצון, סיבכו אותה בסכסוכים בארצות רחוקות, וגבו ממנה מחירים כבדים, בדם ובממון. הוא אומנם מאמין שהוא יכול לגלגל מספר בלתי מוגבל של כדורים באוויר, אבל הוא העדיף לגלגל את הכדורים האלה בשדות פנימיים, במאבקים נגד 'מדינת הצללים', נגד הביורוקרטיה, נגד מערכת המשפט; ובמידה שהכדורים נועדו להתגלגל מחוץ לארה"ב, הם נגעו למאזני-סחר.
פציפיסט? שש אלי-קרב?
מה דעתו של דונלד טראמפ על עצם השימוש בכוח צבאי? מסובך, כפי שמסובכת כל השערה על מצב דעתו. הוא נע בזיגזגים, הוא סותר את עצמו (לפחות לכאורה). לפעמים הוא נשמע פציפיסט, לפעמים הוא נשמע שש אלי-קרב; לפעמים הוא מאיים בגוג-ומגוג, לפעמים הוא מפתיע את סביבתו בשיעורי התאפקותו.
הסכנה בהשערות מפליגות מדיי על חזונו של טראמפ היא עצם ההנחה שיש חזון כזה. ג'ון בולטון, אשר שימש זמן מה יועצו לביטחון לאומי בנשיאותו הראשונה, ונפרד ממנו בטריקת דלת רועמת, נשאל בשבוע שעבר ב-CNN אם טראמפ רואה בעיני רוחו עולם, המתחלק לאזורי השפעה בין שלושה שליטים חזקים - הוא, פוטין של רוסיה ושי ג'ינפינג של סין.
"אני חושב שצורת ההסתכלות הזו מעניקה יותר מדי אשראי לטראמפ", השיב בולטון בסרקזם מאופק. "אני אינני חושב שהוא מסוגל לפתח מחשבה כזאת ביום טוב במיוחד, קל וחומר ביום רגיל". דעתו של בולטון על אישיותו של הנשיא ועל תבונתו הטבעית אינה צריכה הסברים. הוא אינו היחיד מבין עוזריו הבכירים של טראמפ מנשיאותו הראשונה, שחזר והטעים את חוסר יכולתו להתמודד עם משוואות פוליטיות ואסטרטגיות מורכבות.
אולי. אבל נראה שאיש מהם לא הצליח לספק הסבר משכנע למעשי הנשיא יותר מאשר "הוא רוצה פרס נובל לשלום". כמובן, הוא רוצה פרס כזה, והוא הביע את רצונו בפומבי, לפעמים באופן מביך. אבל לא תקוות לפרס נובל לשלום הביאו אותו להורות ביום שבת על הפעולה המקיפה ביותר נגד החות'ים; בעצם, הפעולה הצבאית המקיפה ביותר תחת נשיאותו.
זה הנשיא, שמשך את ידי ארצו מאפגניסטן ב-2020, בידיעת התוצאות. הוא חתם את ההסכם הידוע לשמצה עם הטליבאן, אשר כבל שנה אחת אחר כך את ידי ג'ו ביידן, והמיט על ארה"ב את ההשפלה הצבאית והמדינית של פינוי חפוז ושל נפילת המשטר הפרו-אמריקאי.
"צי של 12 נושאות מטוסים"
להתקפה על תימן יש שורה של הסברים ענייניים, והם בהחלט מעוררים אמון. סביר בהחלט שהנשיא רוצה להגן על נתיבי השיט הבינלאומיים. הוא רוצה גם להגן על ישראל ולאותת לאיראן.
אבל ייתכן גם שהוא חושב על חולשת הדעת שלו עצמו באפגניסטן. הוא חזר וייחס את החלטת פוטין לפלוש לאוקראינה להתנהלותה העלובה של ארה"ב בכאבול, חצי שנה קודם. הקישור בין כאבול לאוקראינה אינו מופרך. הפגנות חולשה אמריקאיות מאמצע המאה שעברה חזרו ושכנעו את צופיהן שארה"ב תבכר פסיביות על פני אקטיביות, גם במשבר הבא.
לפנים, במאה הראשונה של קיומה, ארה"ב ניהלה 'דיפלומטיה של ספינות תותחים'. בימים ההם, מאמץ קטן ממדים סמוך לחופיה של ארץ סוררת היה מיישב סכסוכים בקלות יחסית. טראמפ היה מעדיף לחזור אל ספינות התותחים. הוא התחיל לדבר על "ההרחבה הגדולה ביותר" מאז ומעולם של צי המלחמה האמריקאי עוד ב-2016, עוד לפני שנכנס לבית הלבן בפעם הראשונה. בתחילת 2017, הוא דיבר על "צי של 12 נושאות מטוסים". הוא עצמו השיק את הנושאת ה-11, הקרויה על שמו של הנשיא ג'רלד פורד (אף כי לא חדל לבקר את עלות הייצור שלה, 13 מיליארד דולר).
במידת מה, טראמפ חוזר אל דפוסי המחשבה שהדריכו את אמריקה בתחילת המאה ה-20. אדריכלי כוחה הצבאי לא הניחו שצבא יבשה אמריקאי יישלח למלחמות גדולות מעבר לים. זו הייתה הסיבה שהם לא טרחו אפילו להחזיק צבא כזה. כאשר הנשיא טדי רוזוולט רצה להפגין כוח, לפני כמעט 120 שנה, הוא שלח את 'הצי הלבן הגדול' של ארה"ב למשט ראווה של שנה ורבע סביב העולם. באמצעותו, אמריקה הודיעה כי היא הפכה למעצמה גדולה.
שבע שנים אחר כך, 'הצי הלבן הגדול' השיט שני מיליון חיילים אמריקאים להילחם בשדות הקטל של אירופה, במלחמת העולם הראשונה, אבל התפיסה האסטרטגית לא השתנתה אלא 20 שנה ויותר אחר כך, כשפרצה מלחמת העולם השנייה.
טראמפ אינו רוצה קליימאקס כזה. אין כמעט כל ספק שהוא מקווה כי תספיק הפגנת הכוח של 'הצי הלבן הגדול' במימי תימן ובשמיה. הוא מקווה שהיא תספיק לא רק לחות'ים ולאיראנים, אלא גם לצופים חשובים וחזקים מהם מחוץ למזרח התיכון. אם המבצע האנטי-חות'י יעלה יפה, ייצא ממנו מסר גם לסין ולרוסיה. אולי יהיה אפשר לחשוב אותה לסותרן (אנטי-דוט) להשפלת כאבול, ב-2021. שימוש מסיבי של כוח בזירה מוגבלת יילמד בוודאי על-ידי כל אלה המתעניינים בתוצאות הפעלתו של כוח אמריקאי בסביבתם המיידית, למשל, סין וטייוואן.
אבל עניין אחד ברור בהחלט: הנשיא טראמפ לא פיתח תיאבון למלחמות יבשה. ביוני 2019, הוא נמנע ברגע האחרון ממש מפעולת-עונשין קטנת-ממדים נגד איראן, מפני שחשש מפני הסלמה. מדוע החשש הזה לא הניא אותו הפעם? אל נכון מפני שאיראן חלשה בהרבה ממה שהייתה לפני שש שנים, ותתקשה לבוא להגנת שלוחיה בהרי תימן. אבל היא לא נעלמה, וממילא לא נעלמה סכנת ההסלמה.
לשיטתו של טראמפ, 'ספינות התותחים' האמריקאיות בים סוף יקרבו עסקה עם איראן, לא ירחיקו אותה. מעניין שבהודעתו במדיה החברתית על הפעולה בתימן, הוא כלל את התזכורת (השגויה) שהוא נבחר מכוח "אחד המנדטים הגדולים ביותר בהיסטוריה האמריקאית". זו הזמנה לשיחה, לא למלחמה; אבל לא ברור כלל איך האייאתוללות מפרשים את המנדט הזה, ואם הם מסוגלים לרדת אל סוף דעתו, או אפילו לנסות.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.