השבוע פרסם הניו יורק טיימס כי בילי אוונס, בן זוגה ואבי ילדיה של אליזבת הולמס, הקים סטארט-אפ חדש שמתואר על ידו כ"עתיד הדיאגנוסטיקה". אוונס, בן 33, מגייס עשרות מיליוני דולרים לטובת פיתוח מוצר שמאפשר לדבריו לבצע בדיקות פשוטות ומהירות לאבחון מצב רפואי - חלום של מאות מיליונים (לפחות) מסביב לעולם.
● היא אחת המדינות העוינות את ישראל, היא מאיימת על שכנותיה ופוטנציאל עסקאות הנשק בשמיים
● ראיון | גילעד אלטשולר מדבר על הכול: וול סטריט, מחירי הדיור והשוק הישראלי
הבעיה היא, שזוגתו של אוונס מרצה כעת 11 שנות מאסר בכלא בטקסס, לאחר שהורשעה על אותו טריק בדיוק. בתום משפט ארוך ומתוקשר התברר שלא היה שום כיסוי להבטחה שמכרה בשעתו - חברה ומוצר שהבטיחו לגלות לנו את מצבנו הרפואי בעזרת דקירה קטנה באצבע. אבל למי אכפת? אם זה עבד פעם אחת, והתברר כמה הצורך גדול - עד כדי כך שהמשקיעים אפילו לא בדקו עד כמה המוצר אמיתי לפני שהעבירו לה מאות מיליוני דולרים - אז למה לא לנסות שוב?
וזו רק דוגמה מצוינת. בשנת 2025, נדמה שהשרלטנים ומוכרי החלומות אפילו לא מתאמצים להתחבא או להחליף זהות. בדיוק להפך. אם כבר אנחנו חיים בעידן של פייק ושקרים, וממילא אי אפשר לסמוך על אף אחד, עדיף כבר ללכת לבעלי ניסיון. הם לפחות הוכיחו שהם יודעים מה איך עושים את זה. זה מצליח בפוליטיקה, וזה עובד לא רע גם בעולם העסקים.
עם אותן סיסמאות
תסתכלו למשל (ולהבדיל) מה עושה אדם נוימן. החודש, הודיעה חברת FLOW של נוימן כי גייסה 100 מיליון דולר, לפי שווי של 2.5 מיליארד דולר. שנתיים אחרי שדיווחה שקרן ההון סיכון הבולטת בעמק הסיליקון, אנדריסן הורוביץ, השקיעה 350 מיליון דולר בחברה, מה שגילם לה בזמנו שווי אסטרונומי של יותר ממיליארד דולר. סכום שכעת יותר מהוכפל, כי ככה זה בחברות שמוכרות חלום ופוטנציאל בלתי מוגבל.
אבל הטריק של נוימן כל כך דומה לסיבוב הקודם, שקשה להאמין שזה אמיתי. האיש שהקים בזמנו את חברת וויוורק, הלביש חזות הייטק על חברה נדל"נית והצליח לסחוף אחרי החלום אינספור משקיעים שהקפיצו את החברה לשווי של עשרות מיליארדים - לפני שהיא התרסקה כל הדרך חזרה (לא חלילה באופן אישי, לאחר שהוא עצמו לקח קרוב ל-2 מיליארד דולר הביתה) - עושה שוב את אותו הדבר בדיוק. וזה עובד מצוין. עם אותו בן אדם ואותן סיסמאות.
כמה הטרמינולוגיה דומה? תשפטו בעצמכם מהודעות החברה, ש"משנה את חוויית המגורים ומחדשת טכנולוגיה אינטגרטיבית". או "חברה שלא רק מספקת דירות, היא מטפחת חיים מחוברים שבהם הפרטים מרגישים מוערכים, נתמכים ומוסמכים להגשים את הפוטנציאל המלא שלהם. עם פורטפוליו הכולל מעל 4,000 דירות בארבע ערים בארה"ב ובסעודיה, FLOW מוכנה להגדיר מחדש את מהות המגורים". הבניין הראשון, אגב, נפתח רק באוגוסט האחרון.
לא צריך ללכת רחוק כדי להבין שמדובר שוב בחברת נדל"ן פשוטה למדי. היא בעצמה מוכיחה את זה, למשל, כשהשתמשה בכסף לרכוש לפני חצי שנה 30% מפעילות הנדל"ן בארה"ב של בעלי השליטה בקנדה ישראל - חברת קנדה גלובל, הנסחרת בבורסת תל אביב. הפרויקטים של החברה כוללים גם משרדים ומסחר. השבוע היא דיווחה שהיא צפויה לבנות באחד הפרויקטים דיור בר השגה למעוטי יכולת, מה שבעיקר מלמד שמדובר ביזמות "רגילה" למדי. זה בכלל לא רע, אבל רחוק מלהיות "הגדרה מחדש של מהות המגורים".
מדד חשבונאי חדש
אבל לקנות או לבנות דירות, ודאי להשכרה, זה עסק רווי תחרות. ודאי כשהריבית בשמיים. תראו את קרנות הריט, שקונות נדל"ן מניב ומחלקות את רוב הכנסותיהן בחזרה למשקיעים. אלה מתקשות מאוד לצמוח היום, ורוב רווחיהן הם תולדה של שערוך נכסים נדיב. 4,000 דירות ביזמות ובתכנון הן בוודאי לא מוצר שיכול להצדיק מכפיל רווח עתידי מופרך כל כך. אז נוימן מדבר על "חוויה", ומציע לשוכרים (ובעיקר למשקיעים) דירה שהיא גם אפליקציה. מה שתמצאו כבר היום, ברמה כזו או אחרת, בכל פרויקט מגורים בינוני בפתח תקווה או בראשל"צ.
אז מה אם זה דומה מדי לחברת חללי המשרדים ההיא, שבסך הכול חתמה על חוזים ארוכי טווח כדי להשכיר משרדים לטווח מאוד קצר. זה לא הפריע לה לספר: "we are not just a company. We are a movement" (התיאור בתשקיף החברה). היא אפילו המציאה מדד חשבונאי חדש - "רווח מותאם לקהילה", שאפשר לה להציג רווחיות מרשימה, אחרי שניכו ממנה משום מה ריבית, מיסים, פחת, הוצאות שיווק ועוד.
אבל כיף להתאהב בחלום חדש-ישן. גם אם אני מבין שמוכרים לי חלום על הקרח, זו לא בהכרח סיבה לברוח. די אם אני משוכנע שיש סיכוי לא רע שהחלום ימשיך להתנפח, ואפשר יהיה לגלגל אותו הלאה במחיר עוד יותר מופרך.
כוכבי השבוע
מצוין: המסע הגדול של המטרו מתקדם
קשה לפרגן לפרויקטים של הסעת המונים בישראל. גם בגלל שאנחנו שבעי הבטחות, ובעיקר בגלל שלא ברור מתי נברך על המוגמר, ולא רק תושבי תל אביב יוכלו להיפרד מרכבם הפרטי (לפחות בימי חול).
ודווקא בגלל זה, מוכרחים לציין ניצחונות קטנים. בשבוע האחרון, אחרי חודשים ארוכים של דיונים ומחלוקות, אישרה הכנסת את תוכנית מתאר ארצית 70 (תמ"א 70), זו שקובעת את זכויות ועקרונות הבנייה סביב למעלה מ-100 תחנות שיהיו למטרו, הרכבת התחתית שתיסע מתחת לגוש דן.
במקביל, כמה ימים קודם, מונתה יודפת אפק ארזי, מי שכיהנה בעבר כמנכ"לית מוערכת של עיריית בת ים וכסגנית מנהל רשות התחרות, ליו"ר נת"ע, החברה הממשלתית שאמורה להגשים את החלום הגדול. והעובדה שלא טענו שהיא נבחרה בגלל קשרים ומקורבים, מספיקה להאמין שדברים טובים בכל זאת מתחילים לזוז.
בלתי־מספיק: קבינט הדיור נזכר בריכוזיות הבנקים
בוקר טוב לקבינט הדיור, שהשבוע עלו הבנקים אצלו על המוקד. פרופ' שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, הציע בקבינט להקים "צוות לבדיקת מעורבות הבנקים והשפעתם על מחירי הדירות". שמחון ציין שמימון הקבלנים כולל למשל התניה המונעת מהם להוריד את מחירי הדירות גם בתקופות קשות. ההצעה אושרה, והצוות יוקם.
אבל זה הסוד הכי גלוי בענף. מאוד מהר הצוות החדש יגלה שאכן מעט בנקים שולטים גם בביקוש לדיור - דרך המשכנתאות שהם מעמידים לרוכשים, וגם בהיצע - דרך מימון הקרקעות והבנייה. ברצותם משחררים את החבל, לקונים, ליזמים או גם וגם, וברצותם מהדקים. הדרך לשנות זאת היא לא עוד בדיקה, אלא יצירת תחרות ושחרור חסמים למערכת הפיננסית ובכלל. אבל הרבה יותר קל ונוח לסמן אויב אולטימטיבי, ולהמשיך לחגוג - יזמים, בנקים וגם הקופה הממשלתית בעצמה - מנסיקת מחירי הדירות.
