הכותב הוא מומחה לדיני משפחה וירושה
"אין בעובדה שהתובעת מימנה את החלק הארי ברכישת דירה שנרכשה טרם נישואי הנתבעים (בנה וכלתה לשעבר) אשר נרשמה על-שם הנתבע, ושתמורתה היוותה את הבסיס לרכישת דירת המגורים הרשומה על-שם הנתבעים בחלקים שווים, כמו גם בהסכם ההלוואה שצורף, כדי לקבוע כי התובעת היא בעלת הזכויות בדירה הראשונה, ולהעניק לתובעת את הזכות לקבלת סכום התמורה שהתקבל ממכירת הדירה הראשונה, וזאת במסגרת פירוק השיתוף בדירת המגורים הרשומה על-שם הנתבעים" - כך קבע לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בתביעה שהוגשה על-ידי האם נגד בנה וכלתה לשעבר.
● בג"ץ: בית הדין הרבני לא מוסמך לדון בתביעות רכוש שעלו אחרי הגירושים
● שלושה פסקי דין | בני זוג שילמו מקדמה על דירת גן. אז למה היא נמכרת לאחרים?
נסיבות המקרה: במוקד פסק הדין עומדת תביעה כספית בסך 620 אלף שקל. האם טענה כי דירה שנרכשה טרם נישואי השניים ונרשמה על שם בנה - נרכשה בפועל מכספה בלבד, וכי הרישום נעשה למראית עין בלבד. לטענתה, כספי מכירת הדירה, אשר שימשו לרכישת דירת מגורים חדשה שנרשמה בחלקים שווים על שם בני הזוג - שייכים לה. האם ביססה את תביעתה גם על הסכם הלוואה שנחתם עם הבן לאחר רכישת הדירה הראשונה, בו התחייב להחזיר לה סכום של 200 אלף שקל.
הבן הודה בכל טענות אמו, בעוד שהכלה לשעבר טענה כי מדובר בקנוניה שמטרתה נישולה מחלקה בדירה המשותפת.
הסוגיה העיקרית שבאה לידי ביטוי בפסק הדין נוגעת לשאלת תוקפו של רישום בלשכת רישום המקרקעין, לעומת טענות שיתוף או בעלות נסתרת.
נוסף לכך, בית המשפט נדרש לבחון את משמעות הסכם ההלוואה בין האם לבנה, כמו גם את שאלת ערבוב מקורות המימון לרכישת דירת המגורים - לאור עקרונות דיני המשפחה וחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.
הכרעת בית המשפט: השופטת גלית מרגלית-ביטון דחתה את התביעה, תוך קביעות חד-משמעיות: אין בכספי האם שהועברו לרכישת הדירה כדי להקנות לה בעלות במקרקעין - שכן הדרישה הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין מחייבת מסמך בכתב ליצירת התחייבות בעסקת מקרקעין. בהיעדר הסכם מכר ורישום על שמה - האם אינה בעלת הדירה.
גם הסכם ההלוואה לא הקנה זכויות במקרקעין - אלא רק זכות חוזית, שגם היא לא מומשה. כמו כן, האם לא פעלה למימוש השיעבוד שנרשם לטובתה, ביטלה אותו בעת מכירת הדירה, ולא דאגה לרישום חדש על הדירה החלופית שנרכשה.
העובדה שהאם לא דרשה את כספה במשך שנים, גם בעת מכירת הדירה הראשונה, והשתהתה, פגעה באמינות טענותיה. כן הוטל ספק באמיתות הסכם ההלוואה נוכח השיהוי ברישום השיעבוד.
דירת המגורים החדשה נרכשה במשותף על-ידי בני הזוג, תוך מיזוג של מקורות מימון, לרבות כספי הדירה הראשונה, משכנתא והון עצמי של הנתבעת. מכאן שבית המשפט ראה בכספים "נבלעים" והפך אותם לרכוש משותף.
מיזוג מקורות המימון
פרשנות: שימוש בכספי הלוואה בתוך המשפחה מחייב תיעוד ברור ומיידי - ובפרט כאשר מדובר בנכסי מקרקעין. העברת כספים ללא הסכם הלוואה או רישום בטוחות מיידיות עלולה להיתפס כמתנה. נוסף לכך, כדי לטעון לזכויות קנייניות, יש לוודא כי הזכויות רשומות בלשכת רישום המקרקעין, או שקיים הסכם תקף בכתב להוכחת טענת הזכאות.
שיתוף נכסים בין בני זוג עשוי להיווצר גם בלי כוונה מפורשת - די בעירוב מקורות מימון, באי-הפרדה בין נכסים ובהיעדר הסכמים ממוניים, כדי להביא למסקנה של שיתוף רכושי. לכן ,במקרים מעין אלה יש חשיבות רבה להסכמי ממון המבהירים את כוונת הצדדים.
התחייבות בעל-פה או התנהלות פסיבית אינן תחליף להסדרה משפטית - שתיקות ארוכות, היעדר דרישה להחזר הלוואה או ביטול שיעבוד ללא פעולה להבטחת זכויות - פוגעות בסיכויי תביעה עתידית.
לסיכום, פסק הדין ממחיש את החשיבות הרבה של תכנון משפטי מוקדם, גם (ואולי במיוחד) במסגרת יחסים משפחתיים. הוא מהווה תמרור אזהרה להורים המעבירים כספים לילדיהם ללא הבטחה מספקת של זכויותיהם, ומחזק את מגמת בתי המשפט לראות בשיתוף בנכסים וברישום פורמלי אינדיקציות מכריעות כאשר אין הסכמים סותרים ברורים.
תמ"ש 60427-07-22
