בג"ץ: ביה"ד הרבני לא מוסמך לדון בתביעות רכוש שעלו אחרי הגירושים

בג"ץ מצמצם את סמכויותיו של בית הדין הרבני בנושאי רכוש. בפסק דין שניתן היום (א') על-ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, ובהסכמת השופטים יעל וילנר ועופר גרוסקופף, נקבע כי בית הדין הרבני אינו רשאי להכריע בסכסוך ממוני שהתעורר בין בני זוג שהתגרשו, גם אם בעבר אישר את הסכם הגירושים ביניהם. הסמכות להכריע בנושא, כך קבע בג"ץ, נתונה לבית המשפט האזרחי לענייני משפחה.

● מחדל העוברים: העליון דחה את בקשת ההורים הגנטיים לדיון נוסף
● שלושה פסקי דין | בני זוג שילמו מקדמה על דירת גן. אז למה היא נמכרת לאחרים?

במרכז פסק הדין עמדה השאלה האם לבית הדין הרבני קיימת סמכות נמשכת לדון בסוגיות העולות בעקבות הליך גירושים שלגביו הכריע בעבר, ואשר חלו לגביהן שינויים עם הזמן. עמית קבע כי דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה רק כאשר מדובר בסוגיה הנושאת אופי מתמשך. בתי המשפט הכירו בסמכות כזו בעניינים כגון מזונות ילדים, מזונות אישה ומשמורת הילדים, בעוד שסוגיית חינוך הילדים טרם הוכרעה.

הסמכות לדון במחלוקות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה

בנושאי רכוש, קבע עמית, הסמכות הנמשכת שנויה במחלוקת ועם השנים הצטמצמה באופן משמעותי ההכרה בסמכותו של בית הדין הרבני בנושא.

כך, מסביר עמית, בפסיקה נקבע בעבר כי אם אחד הצדדים הפר את הסכם הגירושים, אחרי שההסכם קיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית הדין הרבני, הצד השני יוכל לתבוע את אכיפת ההסכם רק בבית המשפט לענייני משפחה. זאת, "להבדיל ממצב שבו בעל דין מעוניין להעלות טענה של שינוי או ביטול הסכם הממון שביסוד פסק הדין". עמית הכיר בכך שההבחנה בין המקרים עשויה להיות עמומה.

במקרה שבו הכריע כעת בית המשפט העליון, מדובר בבני זוג עם שלושה ילדים, אשר התחתנו ב-1999 והתגרשו ב-2020. הסכם הגירושים ביניהם, אשר אושר במקור על-ידי בית הדין הרבני, קבע כי נכסי הנדל"ן של הזוג, ובהם שתי דירות, חנות ובית חד-משפחתי בשווי כולל של כ-9.5 מיליון שקל, יירשמו על שם הגרוש, והוא בתמורה ישלם לגרושה מחצית משווי הנכסים (כ-4.7 מיליון שקל).

ב-2023 הגיש הגרוש שלוש תביעות לבית הדין הרבני, בה טען כי גרושתו הפרה את ההסכם בנושאי הרכוש, והעלה טענות שונות לגבי עיכובים בהעברת הזכויות בנכסי הנדל"ן על שמו ולגבי תשלומים שבהם המשיך לשאת לגבי דירות המגורים של הזוג. הגרושה, מצדה, טענה כי הגבר הפר את הסכם הגירושים בכך שלא שילם לה את מלוא הסכומים שעליהם הוסכם, וכי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעת הרכוש.

בית הדין הרבני הורה לגרושה להשיב חלק מהכספים ששילם הגרוש על הדירות וקבע כי יש לו, לבית הדין הרבני, סמכות לדון בנושא. האישה ביקשה לערער לבית הדין הרבני הגדול, אך זה סירב להתערב כל עוד לא ניתן פסק דין מלא בתיק. על רקע זה עתרה הגרושה לבג"ץ.

עמית קבע כי בית הדין הרבני אומנם הפעיל כדין את סמכותו המקורית לדון בענייני רכוש במסגרת הסדרת הגט. אלא, שלדברי עמית, הסמכות המקורית לדון בחלוקת הרכוש לא מקנה בהכרח לבית הדין הרבני סמכות להמשיך ולדון בענייני הרכוש גם במסגרת התביעות שהוגשו לאחר הסדרת הגט.

"בית הדין הרבני סיים את תפקידו"

בעניין זה, פסק עמית, "הליך שנחתם בו הסכם גירושים שאושר בפסק דין - וסיים את כל המחלוקות - נחשב סגור, גם אם יישומו של ההסכם נתקל בקשיים".

עמית ציין בהקשר זה כי פסק הדין שאישר את הסכם הגירושים ניתן באוגוסט 2020 בעוד שהגרוש הגיש את התביעה לאכיפתו אחרי יותר משנתיים וחצי לאחר מכן. לדבריו, בית הדין הרבני סיים את תפקידו ("קם מכיסאו") עם אישור הסכם הגירושים והוא אינו מחזיק עוד בסמכות המקורית לדון בנושא.

נשיא העליון הסביר כי לבית הדין הרבני לא מתקיימת סמכות מתמשכת לדון באכיפת הסכם הגירושים בהיבטי הרכוש כי "מחדל בביצוע הסכם אינו משנה את אופייה של הסוגייה ואינו הופך אותה לבעלת אופי מתמשך, גם אם הצדדים נמנעו מיישום ההסכם או מהשלמת ההליכים שנקבעו בו".

בפסק דינו אף הזכיר עמית כי בית הדין הרבני עשוי אומנם לאשר הסכם ממון או הסכם גירושים, אך מהלך זה כשלעצמו לא מקנה סמכות לבית הדין הרבני לשפוט בסוגיות שמסדירים ההסכמים הללו. התנאי לכך שבית הדין יוסמך לדון בסוגיות אלה הוא כי הצדדים כרכו אותן לנושא הגירושים, וגם זאת בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק.

לנוכח הדברים, השופטים קבעו כי הגרוש, אשר ייצג את עצמו בהליך, יוכל להגיש את תביעותיו בנושאי הרכוש רק לבית המשפט לענייני משפחה - ולא לבית הדין הרבני. השופטים אף הטילו על הגרוש הוצאות בגובה 10,000 שקל לטובת גרושתו, שיוצגה על-ידי עו"ד אברהם אטיאס.