דונלד טראמפ בריאיון לכתבים השבוע / צילום: Reuters, Kevin Lamarque
אין שום דבר פגום בחוסר להיטותו של נשיא אמריקאי לסחוט את ההדק. למען האמת, יש אפילו משהו מעודד בהכרה שהוא אינו שש אלי קרב.
אבל אמת מופשטת, או עקרונית, אינה מנחמת ארץ, הלוחמת על נפשה נגד אויב הגדול בהרבה מכפי מידותיה. היא זקוקה לעזרת ארה"ב, והיא מייחלת לסחיטת ההדק של דונלד טראמפ, אולי הבוקר יותר מתמיד.
● השבוע בעולם | טראמפ: שבעה בחדר זה יותר מדי; ומדוע הוסתרה האמת על כנופיות המין
● במרחק של אלפי קילומטרים: הנשק הישראלי ששולט בשמי איראן
אנחנו כותבים כאן עוד מן הסתיו שעבר, שמשימתו העיקרית של משקיף פוליטי בימי טראמפ היא לנחש אותו; לא להסתפק בניתוח רציונלי של כוונותיו, או להכביר הקשים לוגיים והיסטוריים, אלא לעשות ספקולציות על מצב דעתו, על האינסטינקטים שלו ועל האינטואיציות שלו. ואמנם, כמעט כל מה שקרה בחמשת החודשים הראשונים של נשיאותו מאשר את הניחוש שניחשנו על הצורך לנחש. עכשיו אנחנו עומדים בעיצומו של ניחוש קריטי יותר מתמיד.
נראה בעליל שהוא עצמו מנחש את עצמו, כאשר הוא אומר "איש אינו יודע מה אני אעשה". חסידיו ומאמיניו יראו בזה ביטוי של גאונותו, כיאה לרב-האומן של 'העיסקה'. אולי.
אבל רב-האומן הזה חזר ושינה את דעתו בשורה ארוכה של עניינים מאז נכנס לבית הלבן. הוא חזר ולא עמד בלוחות זמנים, שהוא עצמו קבע. הוא מכניס גם אותנו אל לוח זמנים של "בתוך שבועיים". מוטב להתייחס ל"שבועיים" באופן שבו היה צריך להתייחס לדיבוריו על "90 יום", על "60 יום", על "45 יום", או על "השבוע הבא" בהטלת המכסים על שאר העולם; או להתייחס אל "השבועיים" באופן שבו אנחנו מתייחסים עכשיו אל הבטחותיו לסיים את מלחמת אוקראינה, או את מלחמת עזה, "בתוך 24 שעות".
הבה נסכים, שתאריכי-יעד אצל טראמפ הם לשון-השאלה. הוא רומז באמצעותם על כיוונים, או על נטיות-לב, אבל רחוק מאוד מלהתחייב עליהם.
"להרוס לחלוטין את צפון קוריאה"
מה בכל זאת מאפיין אותו? הרגלים של משא-ומתן ושל התנהגות ציבורית. הם נותנים לנו לפחות כיסוי כלשהו לניחושים, מפני שלכאורה כבר היו דברים מעולם, והוא נבחן בימי משבר קודמים.
ההשוואה הנשמעת ביותר בימים האלה היא עם התנהגותו כלפי רודן צפון קוריאה, ב-2017. באוגוסט של השנה ההיא, טראמפ דיבר באוזני כתבים על איומי צפון קוריאה לפגוע בארה"ב באמצעות הבנק הגרעיני הבליסטי שלה. תשובתו: "מוטב שצפון קוריאה תחדל לאיים על ארה"ב. הם ייתקלו באש, בזעם ובכוח שדוגמתם העולם מעולם לא ראה".
חודש אחד אחר כך, בהתייצבו בפעם הראשונה בפני העצרת הכללית של האו"ם, טראמפ העניק לרודן צפון קוריאה קים ג'ונג און את הכינוי המלגלג Rocket Man (כשם שירו של אלטון ג'ון), והבטיח "להרוס לחלוטין את צפון קוריאה".
הוא פגש את קים בסינגפור שמונה חודשים ֿאחר כך, הרעיף על ראשו חיבה, השיא לו עצות בענייני ריביירה, וקיבל ממנו אחר כך "מכתב אהבה". התנאי שלו להמשך ההתקרבות היה התפרקותו המלאה של המשטר הקומוניסטי מנשק גרעיני. זה לא קרה אף כמלוא הנימה. טראמפ הסתפק בסטאטוס קוו, וחזר והשתבח ביחסיו עם קים.
מה אנחנו למדים מזה? הכול - או לא-כלום. ב-2018, צפון קוריאה לא היתה מעורבת במלחמה. פיונגיאנג בירתה לא הותקפה מן האויר, ומטוסים יפאניים ודרום קוריאניים (למשל) לא ניסו להרוס את כוריה הגרעיניים ואת מפעליה לייצור מים כבדים.
האם טראמפ היה מצטרף למלחמה נגד צפון קוריאה אילו מלחמה כזאת כבר עמדה בעיצומה? כן. אולי. לא. מי יודע. "איש אינו יודע" של טראמפ ביוני 2025 היה תקף גם ביוני 2018.
"עלינו להיות בלתי-חזויים"
מנחשי טראמפ בשנים האחרונות הקדישו תשומת לב ניכרת להתפארויותיו התכופות שהוא ניחן בתכונת-מפתח להצלחה במשא-ומתן: הוא בלתי חזוי (unpredictable).
בנאומו המרכזי הראשון על מדיניות חוץ במערכת הבחירות הראשונה שלו, ב-2016, הוא הכריז, "עלינו להיות בלתי-חזויים". בראיון עתונאי עוד ב-2015 הוא ציטט שותף עסקים שלו שאמר, "בטראמפ יש ממד בלתי-חזוי, וזה מצוין".
במערכת הבחירות שלו בשנה שעברה טראמפ נשאל איך יגיב אם סין תטיל מצור על טייוואן. "אני לא אצטרך להגיב", הוא השיב, מפני שנשיא סין שי ג'ינפינג "מכבד אותי והוא יודע שאני משוגע לגמרי".
אחדים הציעו להחיל עליו את 'תיאוריית האיש המשוגע', שריחפה באויר לפחות מאז ימי נשיאותו הראשונים של ריצ'רד ניקסון. זה האחרון חשב שיוכל להשיג ויתורים מבני-שיח קשוחים, כמו הסובייטים, אם יעורר אצלם את הרושם שבהיעדר הסכם הוא יאבד את שליטתו העצמית, ויירה לכל עבר. זה אגב לא עבד, מפני שהמחוות המילוליות שלו לא הרשימו את הסובייטים.
דניאל דרזנר, פרופסור ליחסים בין לאומיים באוניברסיטת טאפטס בצפון מזרח ארה"ב, כתב בתחילת השנה מאמר (בכתב העת Foreign Policy) על תיאוריית טירופו של טראמפ. הוא הגיע למסקנות פושרות.
הכלל הראשון של תיאוריית הטירוף הוא שלא להפגין אותה, הוא כתב. שימוש חוזר בה שומט את הקרקע מתחת לרגלי המשתמש. מנהיג פוליטי אינו יכול לחזור ולהפריח את הרמז על טירופו המשתלח, הן מפני שהאמון בטירופו פוחת, או לחלופין האמון בטירופו מקטין את רצונם של מנהיגים זרים להידבר אתו. "מה הסבירות שמנהיג זר כלשהו ייתן אמון באיזשהו דבר שטראמפ אומר?"
דרזנר כתב את המאמר בינואר, לפני שטראמפ נכנס לבית הלבן. השבוע הוא ניסה את כוחו בניחוש כוונותיו של טראמפ באיראן, והגיע למסקנה שהוא לא יצטרף למלחמה, ושאיומיו נועדו לגרור את איראן אל שולחן המשא-ומתן. זה ניחוש סביר, אולי טיפה יותר סביר מניחוש הפוך, בגלל לוח הזמנים של "בתוך שבועיים". אבל כידוע לכל חובב טראמפ, לוח הזמנים נתון לשינויים של אסטרטגיה, או של אינטואיציה, או של קפריזה.
נשק גרעיני כדי למנוע נשק גרעיני?
העיתון הבריטי 'גארדיין' הוסיף השבוע עוד טענה כבדת משקל לטובת הימנעות טראמפ ממלחמה. הוא דיווח ביום ד', שטראמפ לא השתכנע מן ההסברים שקיבל על עוצמת הפצצה הידועה בכינוי GBU-57. זו פצצת 13 הטון, האמורה לפלח את ההר בפורדו, הכור הגרעיני החשוב ביותר של איראן.
העיתון מייחס לשני מקורות בפנטגון את ההנחה, שרק נשק גרעיני טקטי (לשימוש מקומי בשדה הקרב) יוכל להרוס את פורדו. אבל איש מיועציו הבכירים של הנשיא לא הציע לו דרך כזאת.
הם אמרו לו, לפי הדיווח, שפצצה אחת לא תספיק. יהיה צורך בשורה של פצצות. הם עוררו אצלו את המחשבה, שהוא יסכן את חצי המלכות במלחמה נגד איראן מבלי להפיק ממנה את התועלת המקווה.
אולי כדאי לתת את הדעת על מה שמשתמע מכל זה: רק נשק גרעיני יוכל למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני. ואם אמנם זה נכון, או אז נשאלת השאלה מי יפעיל את הנשק הגרעיני הזה. אם ארה"ב לא תפעיל אותו, ושום ארץ אירופית לא תפעיל אותו, אז מי נשאר? ומה סוג התרחישים הנידונים עכשיו בבור? זה כנראה זמן טוב לצמרמורת של אמצע קיץ.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.