מפציץ מסוג B-2 Spirit / צילום: ap, Jeff Roberson
ריבוי שיגורי הכטב"מים האיראניים מהבוקר (ש') לעבר ישראל, מרמת הגולן ועד אילת, משקף טקטיקה איראנית חדשה: בעקבות המחסור בטילים בליסטיים, ובמיוחד משגרים, עוברים לאמצעי הזול והזמין - שאהד 136. החימוש המשוטט האיראני אמנם זמין יותר כמותית, וזול משמעותית מטיל בליסטי (עלותו מוערכת בכ־30 אלף דולר), אבל נשק אסטרטגי הוא לא.
● יואב קרני, פרשנות | הצעד הבא של טראמפ ו'תיאוריית האיש המטורף'
● ראיון | מתנגדי המשטר באיראן מתמקדים בזעם כלפי ישראל ולא בהפלתו
● החות'ים כמעט שלא יורים לכיוון ישראל. זו הסיבה
זה ניכר, בראש ובראשונה, במערכה הישראלית מול חיזבאללה. אל מלחמת "חרבות ברזל" הגיעה ישראל מוכנה לאיומי רקטות ולטילים בליסטיים, על בסיס מערך ההגנה הרב־שכבתי, שכולל את חץ 3 וחץ 2 לטילים בליסטיים (מחוץ ובתוך האטסמופירה, בהתאמה), קלע דוד לשכבת הביניים, וכיפת ברזל, אבל לא בהיבט הגילוי, זיהוי ויירוט הכטב"מים. הלקחים נלמדו, וכיום ניכר כי ישראל הרבה יותר מוכנה לאיום הכטב"מים שאיראן מציבה בפניה.
במשטר האייתוללות, שמתמודד עם הפיכת טהרן לעיר רפאים, מעוניינים להציג לתומכיהם פגיעות בישראל, אולם בהיעדר כמויות גדולות של טילים בליסטיים, שמאפשרים מטחים נרחבים לאורך זמן, ומול יכולות גילוי וזיהוי טובות של ישראל, קשה מאוד לפגוע במתקנים אסטרטגיים בעומק ישראל עם כטב"מים - בטרם ייורטו. על כן, ניכר שינוי הטקטיקה האיראני, שבמקום להטיס את החימושים המשוטטים לעומק ישראל, מפילים אותם בקרבת הגבול המזרחי, בית שאן ויטבתה, כדי להציג פגיעות. ומול איום הכטב"מים, התמגנות וקשב של האזרחים להנחיות פיקוד העורף, מציל חיים באופן מוחלט.
ישראל עושה התאמות במערך ההגנה אווירית
כפי שלאיראנים יש כלכלת חימושים התקפית, לישראל יש כלכלת חימושים הגנתית. בעת שבה בעולם התמקדו רק במערכות חץ 2 וחץ 3, ובכך שהסתמכות רק עליהן, לאורך זמן, תסיים את המלאים של המיירטים הישראליים מול הטילים הבליסטיים האיראניים, ישראל החלה להשתמש באופן נרחב במערכת אחרת מתוצרת התעשייה האווירית: ברק.
אין מדובר רק ב־LRAD, שבשבוע החולף ביצעה יירוט מבצעי ראשון של שמונה כטב"מים ששיגרה איראן, באמצעות מערכת "ברק מגן", אלא בשימוש נרחב בכל יכולות ברק. עד היום, ברק הייתה מערכת מוכרת בנדבך היצוא, כולל להודו, ב־2017, תמורת כ־1.6 מיליארד דולר (עסקה שהייתה הגדולה ביותר בתולדות התעשיות הביטחוניות של ישראל, עד למכירת מערכת חץ 3 לגרמניה תמורת 3.5 מיליארד דולר, בשנה שעברה); למרוקו, ב־2022, תמורת יותר מחצי מיליארד דולר; ולאזרבייג'ן, בנובמבר 2023, תמורת כ־1.2 מיליארד דולר.
הסיבה העיקרית שבגינה ברק היא מערכת כה מבוקשת היא ריבוי הייעודים שלה, נגד כלי טיס, טילי שיוט, טילי ים־ים, רקטות וטילים בליסטיים, כאשר מגוון מיירטים אלו נמצאים באותה המערכת.
המיירט ברק MRAD לטווח קצר משוגר אנכית במהירות גבוהה, מותאם לטיפול באיומים בטווח של עד 35 ק"מ, וכולל ראש ביות מכמ"י עם מנוע פולס אחד בלבד; המיירט ברק LRAD לטווח בינוני משוגר אנכית במהירות גבוהה, מותאם לטיפול באיומים בטווח של עד 70 ק"מ, וכולל ראש ביות מכמ"י, עם מנוע דו־פולסי; וכן המיירט ברק ER לטווח ארוך משוגר אנכית, וכולל מנוע מאיץ, מנוע רקטי דו־פולסי וראש ביות מכמ"י מתקדם. הגדלת טווח היירוט של ברק ER מתבצעת באמצעות הוספת מאיץ רקטי, והתאמת יכולות התקשורת והמכ"ם לטווח 150 ק"מ. את כלל המנועים למיירטים השונים מייצרת החברה הממשלתית תומר, שנחשבת למקור ידע לאומי בתחום.
השימוש בברק ממחיש מעין היפוך מגמות אסטרטגי של מדינת ישראל ככלל, ושל משרד הביטחון בפרט: אם עד עתה, התרגלנו כי מערכות שונות מוכיחות את עצמן בשירות מבצעי בישראל, ואז הופכות למבוקשות בעולם, כאן יש המחשה של מערכת שנמצאת בשימוש נרחב במדינות אחרות - ועובר לשמש גם את ישראל. מעבר לכך, בינואר השנה, הותר לפרסום כי באוגוסט אשתקד, נהרג הסטודנט מיכאיל סמארה, כתוצאה מכשל טכני בטיל אוויר־אוויר מדגם "פיתון", ששיגרה מערכת "ספיידר" של רפאל. גם זו מערכת שעד המלחמה יועדה ליצוא.
אולם ההעשרה המרכזי בפורדו - בעומק של 80-90 מטר מתחת לאדמה
בשורה התחתונה, ישראל ואיראן מחליפות מהלומות, תוך כדי ששתיהן נושאות את עיניהן לאדם אחד: נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. הוא ממשיך במדיניותו של מתן מסרים סותרים, אבל נראה כי הדרך הנכונה לבחון את כוונתו היא להביט למתרחש בשטח. בימים האחרונים, ניכרת תנועה אווירית משמעותית של מטוסי תובלה מדגמי C-17 גלובמאסטר III ו־C-5M גלקסי מארה"ב מזרחה לאירופה, ולמזרח התיכון. תנועה שכזו בהיקפים דו־ספרתיים בתוך ימים ספורים אינה שגרתית.
עוד פחות שגרתית מכך, המראה שהתבצעה היום של שני מפציצי B-2 מבסיס חיל האוויר האמריקאי "ווייטמן" במיזורי, לכיוון האוקיאנוס הפסיפי. אלא שלא רק הם יצאו משם, מלווים אותם שמונה מטוסי תדלוק מדגם KC-135 סטרטוטנקר. טווח הפעולה של המפציצים האסטרטגיים בלי תדלוק עומד על כ־9,600 ק"מ, בעוד המרחק מבסיס ווייטמן לבין מתקן העשרת האורניום בפורדו עומד על כ־11 אלף ק"מ.
כלומר, כפי שיכול להיות כי תנועת המפציצים היא לכיוון האי דייגו גרסיה שבאוקיינוס ההודי, מרחק של כ־4,000 ק"מ בלבד מאיראן, או רחוק יותר מהרפובליקה האסלאמית אל גואם, ייתכן כי במודל טיסה שכזה, יוכלו המפציצים לטוס לתקוף בפורדו - ולשוב מיד לטריטוריה אמריקאית שמרוחקת מהרפובליקה האסלאמית. לפי "פוקס ניוז", בסך הכל המריאו שישה B-2 אל גואם, כשדי בנוכחותם שם כדי להעביר מסר מאיים ומוחשי לטהרן.
לישראל אין את היכולת להשמיד את המתקן בפורדו, שלפי הערכות, אולם ההעשרה המרכזי שלו נמצא בעומק של 90-80 מטרים מתחת לפני האדמה. לעומק שכזה יכולה לחדור GBU-57, הפצצה הקונבציונלית החזקה ביותר בתבל ,שמכונה "אם כל הפצצות". מפציץ B-2 הוא בעל כושר נשיאה הרלוונטי לשתי פצצות GBU-57, כשכל אחת מהן שוקלת כ־13.6 טונות, ותג המחיר שלו עומד על 2 מיליארד דולר. אגב, תג המחיר של GBU-57 אף הוא גבוה במיוחד: כ־20 מיליון דולר.