מתנגדי המשטר באיראן מתמקדים בזעם כלפי ישראל ולא בהפלתו

מה קורה ברחוב האיראני במלאת שבוע למתקפה הפתע הישראלית על איראן, והאם האיראנים מקווים כי הן יקרבו את קץ המשטר? ד"ר רז צימט, ראש תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מחדד כי אמנם רוב מוחץ בציבור האיראני מתנגד למשטר, אך באותה נשימה הוא חש זעם כלפי ישראל על ההתקפות הנרחבות ולכן רחוק מלראות בה "מושיעה" שתסייע לו להיפטר מהמשטר הדכאני.

עד כה נרשמו עשרות הרוגים מקרב האזרחים, אם לא למעלה מכך, ובתוכם גם חפים מפשע. "כאשר מחסלים את הרמטכ"ל האיראני או פוגעים בבניין רשות השידור בטהרן, יש לכך 'נזק אגבי', גם אם מדובר בפגיעה ממוקדת", אומר צימט. "בתקשורת האיראנית וברשתות החברתיות מופצים תמונות וסרטונים רבים של אזרחים פצועים והרוגים. באיראן אין מערך הגנה אווירי מתפקד והמקלטים הציבוריים הם שרידים ממלחמת איראן־עיראק".

"לכן", ממשיך צימט, "האיראני הממוצע, שקשה לומר מיהו בדיוק, אומר לעצמו: 'איך אפשר לתלות יהבנו במדינה שפוגעת בחפים מפשע?".

בכל זאת, בתקיפות עבר נראו כיתובי גרפיטי של איראנים שבהם נכתב: "ישראל תרביצי", מתוך רצון לכך שהתקיפות הללו יאיצו את נפילת המשטר. זה עדיין קיים?
"בשוליים יש עדיין קריאות כאלה. במדינה של 90 מיליון אנשים, את תמצאי כנראה בכל רגע נתון כל קול אפשרי".

 עיתון ''טהרן טיימס'' מתאר פגיעה בחפים מפשע / צילום: Reuters, Fatemeh Bahrami

הרגש הלאומי משתלט

טרם פרוץ המערכה הנוכחית מול איראן, צימט וחוקרים נוספים ראו לנגד עיניהם שני תרחישים עיקריים: או חלון הזדמנויות להחלשת המשטר ואף אולי להפלתו, או לחלופין - התכנסות סביב הדגל. בתרחיש הזה, השני, הלהט להפיל את המשטר בעת הזו דווקא פוחת, כי האנרגיות מכוונות אל הסנטימנט הלאומי. כיום התזה השנייה היא זו שנראית רלוונטית יותר. "זה כלל לא אומר שהאיראנים החלו להיות תומכי משטר, ויש ביקורת גדולה כלפיו גם במובן זה שהוא לא מצליח לספק הגנה וביטחון לאזרחיו. בכל זאת, כרגע אני מזהה - וגם מקבל פידבקים לכך מתוך איראן - שהעוינות כלפי ישראל נמצאת במגמת עלייה".

ואחרי שהמערכה תסתיים?
"יכול להיות שאחרי שהתותחים יידמו והמערכה תסתיים, אנו עשויים לראות שחלק מהזעם חוזר להיות מופנה כלפי המשטר".

אגב פטריוטיות, האם האיראנים כציבור כן היו בעד קיומה של תוכנית גרעין?
"בהחלט. סקרים שנעשו לאורך השנים הצביעו על תמיכה כמעט מוחלטת של הציבור בזכותה של איראן לתוכנית גרעין. בשנה האחרונה הקריאות בעד נשק גרעיני אפילו גברו, לאור הפגיעה ביכולת ההרתעה האיראנית באמצעות שלוחים. העם האיראני מתאפיין במידה רבה של סולידריות וגאווה לאומית".

 ד''ר רז צימט, INSS / צילום: INSS

מצד שני, לפי צימט, יש היבטים של גאווה לאומית איראנית שהם בכל זאת במגמת שחיקה. "אם בעבר האיראנים הביעו הערצה או כבוד לנבחרת הלאומית בכדורגל, הרי שבתקופות מסוימות החלו לעלות שאלות: האם הנבחרת הזו היא באמת הנבחרת שלנו, או שמא נבחרת של הרפובליקה האסלאמית?".

הצומת של חמינאי

מהו הסנטימנט כלפי המנהיג העליון עלי חמינאי?
"מאחר שיש מיעוט בציבור שתומך במשטר, 15%־20%, הרי שיש גם מיעוט איראני שתומך כיום בחמינאי. הרוב מסתייג מיכולותיו וחושב שהגיע הזמן שבגיל 86 ייצא לפנסיה; הוא לא בדיוק הוכיח ב־36 שנותיו בשלטון כי הוא מצליח להתמודד עם האתגרים שלפתחו. אמנם רוב האיראנים מסורתיים־אמוניים, אבל באותה נשימה הם מסתייגים משלטון אנשי דת. לצד זאת, יש גם תהליך של חילון מואץ".

מהו הצומת שבו חמינאי נמצא כיום?
"חמינאי יידרש לקבל שורת החלטות קשות. האם הוא מנסה לגרור את ישראל למלחמת התשה או לחתור לסיום? אם הוא היה מעריך - ואולי הוא מעריך - שיש לאיראן את היכולת להחזיק מעמד לאורך זמן, אז ייתכן שהוא יעשה דברים שלא עשה עד היום. למשל, לקחת את היכולות הגרעיניות שעדיין נותרו כדי לפרוץ קדימה לנשק גרעיני באיזשהו מקום נסתר, וכך להציב בשטח עובדות חדשות".

 נהגים מחכים בתור בתחנת דלק בטהרן / צילום: Reuters, Majid Asgaripour

הוא מוסיף, "האיראנים הציבו קו אדום ברור בחודשים האחרונים: הם לא מוכנים לוותר על זכותה של איראן להעשיר אורניום בתוך שטח איראן, ברמה שהיא אינה צבאית. זו עמדה שהאמריקאים והישראלים לא קיבלו, וכעת נידרש לראות אם חמינאי יהיה מוכן להתפשר".

אמנם תוצאה סופית אידיאלית למערכה הנוכחית היא נפילת משטר האייתוללות, אך זו, לדברי צימט, עשויה להתרחש, אם בכלל, רק בטווח הרחוק יותר. "עמדתי תמיד הייתה, והיא עדיין, כי שינוי המשטר באיראן יבוא מבפנים. שינוי מסוג זה יכול לבוא בשתי צורות מרכזיות: או שתנועת המחאה באיראן תגדל במספריה ותעלה את רף האלימות; או שהמשטר ייחלש ויילך עד כד שיאבד את הלכידות הפנימית שלו ואת הרצון והנחישות להילחם על חייו. בהקבלה לסוריה, מדוע המורדים הביסו בסוף את משטר אסד? לא כי הם היו כל כך חזקים, אלא כי בכל מקום שאליו הם הגיעו הצבא הסורי פשוט נסוג. כבר לא היה לו רצון להילחם על חייו".