דונלד טראמפ וולדימיר פוטין / צילום: Shutterstock, Mark Schiefelbein - AP
הקושי לחזות את מהלכיו הבאים של דונלד טראמפ אינו צריך עוד ראיות, אבל אם נחוצה לנו תזכורת, הפסגה הממשמשת ובאה באלסקה מזמנת אותה.
● בבית הלבן קוראים למנכ"ל אינטל להתפטר, וזו עלולה להיות בשורה רעה לישראל
● כך עוקפות מוסקבה וטהרן את הסנקציות הכבדות המוטלות עליהן
ביום ו' הקרוב, ולדימיר פוטין יחצה את מצרי ברינג, ויציב את רגליו על אדמת אמריקה בפעם הראשונה מאז 2015, כאשר היה במרכז האו"ם בניו יורק. בפעם הראשונה מאז 2007, נשיא אמריקאי יקבל אותו באופן רשמי. הפעם האחרונה הייתה כאשר פוטין הוזמן לסוף שבוע באחוזתה של משפחת בוש במיין, בצפון מזרח ארה"ב.
זה יהיה הישג מדיני פנומנלי בשביל שליט רוסיה, המוקצה מחמת מיאוס בכל הדמוקרטיות המערביות; האיש שפלש, הרס, הרג ואימלל פעם אחר פעם ב־17 השנה האחרונות (פעם אחת בגיאורגיה, שלוש פעמים באוקראינה).
למרבה הסמליות הוא ישוב אל אמריקה, או יחדור אליה, דרך שטח שבו רוסיה שלטה לפני 150 שנה ויותר, ולאומנים רוסיים חוזרים ותובעים עליו חזקה. ברחבי המדיה החברתית מתרוצץ צילום של שלט חוצות ענקי ליד העיר קרסנויארסק בסיביר. "אלסקה היא שלנו", מכריז השלט, לצד מפה שבה אלסקה נראית כשלוחה טבעית של רוסיה.
עצם רצונו של הנשיא לפגוש את פוטין אינו בלתי מובן. טראמפ מאמין שהוא מקרב שלום עלי אדמות. אבל הפגישה יכלה להתקיים באתר נייטרלי, למשל אבו דאבי, כפי שאמנם דווח תחילה. לא יכלה להיעלם מעיני טראמפ העובדה שהוא מעניק הכשר לפוטין, הלהוט להוכיח לארצו שהוא לא הרס את קשרי החוץ שלה. הוא עכשיו חופשי לטעון שהכיתור הבין לאומי של שלוש השנים האחרונות היה מעשה־ידיו של ג'ו ביידן; שהעם האמריקאי התנער מביידן, והנה התוצאה: מנהיג רוסי מתקבל בכבוד מלכים על אדמת ארה"ב.
יתר על כן, הוא מתקבל ביחידות, בפסגה של ארבע עיניים, כפי שהיה מקובל בימי השיא של המלחמה הקרה, כאשר רוסיה הסובייטית עמדה בשיא כוחה והשפעתה. פוטין טוען זה כבר שאין לו מה על מה לדבר עם האוקראינים; שהכתובת היחידה היא נשיא ארה"ב, מפני שאוקראינה היא מדינה 'מלאכותית', מריונטה בתיאטרון בובות אמריקאי.
הוא גם הכריז ש"לא התמלאו התנאים" לפגישה פנים אל פנים. בלקסיקון הדיפלומטי הרוסי, פירוש החיווי הזה הוא שאוקראינה לא הביעה נכונות לקבל את תנאי רוסיה, ולוותר על עצם יכולתה להוסיף ולהתקיים. התנאים הרוסיים כוללים 'פירוז', זאת אומרת פירוק הצבא האוקראיני מנשקו; ו'דה־נאציפיקציה', זאת אומרת החלפת המשטר, מפני שכידוע וולודימיר זלנסקי הוא נאצי.
צלילי 1938 נשמעים
במוצאי שבת האחרונה, רשתות טלוויזיה בארה"ב דיווחו, על סמך מקורות בבית הלבן, כי "יתכן בהחלט" שזלנסקי יוזמן לאלסקה, אבל אין כל סימן לפי שעה שהזמנתו תהיה לצורך פגישה תלת־צדדית. אם כך, קשה להימנע מן ההשערה שנשיא ארה"ב חותר אל הסדר כפוי. הוא דיבר בסוף השבוע שעבר, כלאחר יד, מבלי להסביר, על הכוונה "להחליף שטחים לטובת שני הצדדים".
מאחר שאין כל סיבה שבעולם להניח שרוסיה עומדת לוותר אף על שעל אדמה אחד שהיא כבשה מאז פלישתה הראשונה ב־2014, ובמיוחד מאז פלישתה העיקרית ב־2022, אפשר אולי להבין את נוסחת טראמפ באופן הזה: אוקראינה תוותר על כל מה שכבר איבדה, ובתמורה רוסיה תוותר על מה שעדיין לא כבשה. משהו מעין זה משתמע מדיווח שהתפרסם בוול סטריט ג'ורנל.
זה לכאורה סידור מעשי מאוד, מפני שאוקראינה אינה מסוגלת לחלץ את שטחיה האבודים מידי רוסיה. אבל ויתור של אוקראינה על חמישית משטחה אינו עוד עיסקת נדל"ן; הוא מחייב שינוי של חוקת אוקראינה, המגדירה את גבולותיה הלאומיים; והוא מצריך לא רק כניעה פוליטית, אלא גם כניעה פסיכולוגית. הסדר כזה מיועד לשבור את רוח אוקראינה.
צריך להודות ש'רוח' היא עניין קצת ערטילאי בהתחשב בכמויות האיומות של דם, הניגר מעורקי אוקראינה. כוח העמידה שלה לאורך זמן מוטל בספק, על אף גילויי הגבורה המפליגים של שלוש השנים האחרונות.
לפי הדיווח בוול סטריט ג'ורנל, רוסיה מוכנה לוותר על תביעת ריבונות מלאה בשניים מארבעה מחוזות של מזרח אוקראינה ושל דרומה. השניים האלה הם חרסון, על גבול חצי האי קרים, וזאפוריז'יה (זאפורוז'ה, ברוסית), על נהר הדניפרו (דנייפר, ברוסית). הרוסים מחזיקים ברוב השטח של המחוזות החיוניים האלה, אבל לא בעריהם הגדולות.
ויתור אוקראיני על המחוזות האלה יכווץ את המדינה האוקראינית ויעמיד בספק את עתידה. גם אם אנחנו משתדלים להימנע מעודף השוואות עם שנות ה־30 של המאה ה־20, סידור כזה יהיה שקול כנגד הוויתור הכפוי של צ'כוסלובקיה על חבל הסודטים ב־1938, שעיקר אותה מיכולת התגוננות והפך את מה שנשאר ממנה למטרה קלה. ואמנם, חמישה חודשים לאחר פינוי חבל הסודטים, הגרמנים נכנסו לפראג. אין כל סיבה להניח שקייב, חרקוב ואודסה אינן כלולות ברשימת יעדיו של פוטין.
מרחיק בעלות ברית
לפני שהוכרזה הפסגה באלסקה, יום ו' האחרון היה תאריך היעד של טראמפ להחמרה של משטר הסנקציות על רוסיה, כדי להביא אותה אל שולחן המשא־ומתן. הנשיא הודיע שיטיל 'מכסים משלימים' על כל הארצות הסוחרות עם רוסיה. זה חשוב במיוחד בתחום האנרגיה: רוסיה עוקפת את הסנקציות עליה באמצעות מכירה לא־לגיטימית של נפט בעולם בהיקף המספיק לכלכלתה להוסיף ולצוף.
סין והודו הן לקוחותיה העיקריות. ממשל ביידן נמנע מלהעניש את הארצות האלה הן לטובת יחסיהן עם אמריקה והן לטובת יציבות המחירים בשוקי האנרגיה בעולם. אבל טראמפ החליט שאם רוסיה תעמוד במרייה, ואם פוטין יוסיף "לשחק" בו (הניסוח של טראמפ), הוא יסיר את הכפפות.
טראמפ בחר להטיל מכסי־עונשין של 50% על הודו, מפני שהיא "מממנת את מלחמת רוסיה". אין ספק שהיא אמנם מממנת, אבל למרבה הפרדוקס, או האבסורד, הנשיא בחר להעניש את הודו על קניותיה מרוסיה בסמוך לחיבוק הדיפלומטי שהוא העניק לרוסיה עצמה. חשיבותה הגיאופוליטית של הודו גדלה והולכת; היא מהדקת זה זמן מה את יחסיה האסטרטגיים עם ארה"ב; ולראש ממשלתה יש יחסי ידידות קרובים, לכאורה, עם טראמפ.
התגובות בהודו מלמדות על התוצאות ארוכות־הטווח. הנימה הכללית היא של תהייה: אם זה מה שאנחנו מקבלים מארה"ב, מוטב לנו להתרחק מן הקנה הרצוץ הזה, ולמצוא בעלי ברית אמינים יותר, כמו למשל רוסיה, או ברזיל, או אפילו סין, על אף יריבותה המרה עם הודו.
אילו אינטרסים חושב טראמפ שהוא משרת באמצעות הרחקת בעלי ברית? האם כל בעלת ברית, או ארץ הטועה להניח שהיא בעלת ברית, היא יעד לענישה כה מרחיקת לכת?
ואשר לפוטין, האם הוא ראוי ליחס מיוחד? אולי פסגת אלסקה תסתיים בהסכם היסטורי: רוסיה תוותר סופית על אלסקה ובתמורה ארה"ב תוותר על אוקראינה ומישהו יקבל פרס נובל.