סינטה עגלה באומניה ביסטרו. החוויה מתחילה הרבה לפני הביס / צילום: אנטולי מיכאלו
אפתח בגילוי נאות: מאז 7 באוקטובר אני לא מסוגלת ללון מחוץ לביתי. משהו בחדוות הלינה, מפנקת ככל שתהיה, נפגמה, והצורך לחזור ולהצטנף במיטתי בסופו של יום הפך לחזק מכל פיתוי. אבל לאחרונה, כאשר נפתחו מחדש העסקים בצפון, הרגשתי את הרצון להחזיר לעצמי קורטוב של נחת רוח ואופטימיות, בזכות עסקים ששרדו שנתיים מאתגרות.
● קפה קר ליד מעיין: השילובים שיעזרו לכם לעבור את ימי הקיץ
● מאסתם בחופש הגדול? ארבע עגלות קפה ששוות יציאה לטבע גם באוגוסט
● במסעדה הירושלמית הזאת יש שלל ארוחות בוקר, וכולן חורגות מהנוסחה הקלאסית
וכך, בתחילת שבוע מהביל במיוחד שמנו פעמנו צפונה, לגליל המערבי, ליישובי גוש משגב. ולפני שאפליא בתיאורי השכשוכית, סלסילת הפינוקים והמסעדה המופלאה, אקדיש כמה משפטים לאנשי האזור, המשובץ יישובים קהילתיים יהודיים לצד כפרים ערביים ובדואיים, החיים זה לצד זה בשלום ושלווה.
גם בתקופה המאתגרת הזאת המשיכו התושבים לשמור על נחת רוח ויחסי שכנות טובים. את כל זה שמעתי מפי מארחי היהודים בלבון והערבים בדיר אל־אסד. הם סיפרו על התגייסות משותפת למען חיילים, מפונים ומשפחות חטופים. כל אלה, בשילוב שלט בכניסה לגוש שעליו כתבו פרנסי היישובים והכפרים "נעבור את זה יחד", הפיח בנו התרגשות, נחת רוח ואופטימיות. ואולי בכל זאת מצפון דווקא תיפתח הטובה?
11:00 | משהו לקחת לחדר: גבינות, מאפים, יינות וגם פרחים
לאחר שהתרגשנו והתפייטנו מעט, נתקפנו ברעב, כזה של חופשה, שהוא קטגוריה בפני עצמה, שאין בינה לבין רעב ממשי קשר פיזיולוגי. אולי המילה היא בכלל השתוקקות, למשהו טעים וטוב, כזה שמגלים במהלך חופשות רומנטיות שבהן משייטים ברכב ללא מטרה מוגדרת, עוצרים בכפר קטן בדרכים צדדיות, אוספים מאפה, חריץ גבינה ובקבוק יין וממשיכים לפיקניק בגבעות כרסתניות.
וכך הגענו דווקא לאזור תעשייה שאינו מזכיר מאום מהפנטזיה שתיארתי, למעט העובדה שבין מבנים אפורים מצאנו את אשר התאוותה נפשנו. נועלוש היא הדליקטסן של הצפון, אין לי דרך אחרת לתאר את התופעה של עשרות רבות מתושבי האזור שגדשו את הקומפלקס שמציע את כל מה שחובבי כלים ומגדנות חפצים בו.
מדובר במפעל קולינרי מקסים של נעה אדר יפרח ומוטי יפרח מכפר ורדים. לפני יותר מעשור היא פתחה קונדיטוריה זערורית במוסך ביתה של אמה, את התוצרת מכרה בירידים ברחבי הצפון, ולאט ובבטחה העבירה את מפעלותיה ומחמצותיה לאזור התעשייה של מעלות תרשיחא, שם פתחה וואן סטופ שופ ובו כל טוב.
באחד המפעלים שלה יש בית קפה־מעדנייה, המציע סלטים, גבינות משובחות, יינות וכל מה שחובב בישול חולם עליו; בשני קונדיטוריה ובה שלל בלתי נתפס של מגדנות, מאפים, עוגות ועוגיות; בשלישי מאפייה שבכל יום אופה בגטים מחודדי קצה, לחמים וכריכים; וברביעי - שעליו מופקד מוטי - אפשר למצוא כלי בית יפים, מגשי עץ, נרות, פרחים ועציצים. נדמה שמרתה סטיוארט הייתה שמחה לבקר שם.
אחרי שהתכבדנו בקפה נהדר ומאפה משובץ אוכמניות, ליקטנו גבינות ומעדנים לארוחת הבוקר של מחר, לא לפני שנעה שידלה אותנו בקול פתייני לקחת קופסה מסהרוני השקדים. "הם רק נראים תמימים", הבטיחה. נזכרנו במילותיה עת טבלנו אותם בקפה של אחר הצוהריים.
נועלוש, מעלות תרשיחא
12:00 | משהו לשתות: ויונייה צוננת בשיא עונת הבציר
כביש 854 שהתפתל במעלה הרכס היה שומם ויפה מתמיד - סבכי עצים ושיחים שמבעדם נשקפים נופי היישובים ועוד כבישים קטנים שמשתרגים כמו ענפים עדינים ומגלים עוד יופי ושלטים של יישובים ששמם לא התגלגל בפינו זמן מה. פנינו בשלט שהורה על היישובים כישור, פלך ותובל - שלושתם יפים ובשלושתם, למרבה השמחה, שוכנים יקבים מצוינים. הגענו בשיא עונת הבציר, ולכן לא הצלחנו לבקר בכולם. עצרנו ביקב כישור, ורשמנו לפנינו לשוב ליקב פלך המסקרן ולג'וני שטרן שיינותיו נדירים באיכותם.
חרף החום המהביל הסתובבנו במשעולי כפר כישורית היפה, הטובל בחורש ועטור פריחה וטיפוח, שהוקם בשנת 2010 עבור אנשים עם צרכים מיוחדים. הבטנו בקנאה על הפרגולה היפה המשקיפה לכרמים הכורעים תחת ענבים מתפקעים, ולבסוף החלטנו לשבת במזגן של מרכז המבקרים וללגום יין ויונייה צונן.
צפינו בסרט שמספר על הכפר, מודל ייחודי ששמו נישא בעולם כמופת לחיבור בין הקהילה לענפי הייצור השונים - מי בכרם, מי במאפייה, מי בייצור הסבונים ומי בגן הירק. אישה ואיש, על פי יכולתם ורצונם, יוצרים, עובדים וקוצרים ברינה. והתוצאה - מרגשת וטעימה.
בימי חמישי בערב ושישי בבוקר מתקיימים ביקב ערבים עם תפריט נרחב יותר, ואילו במהלך השבוע ניתן לארגן סיורים מרתקים בכפר.
יקב כישור
14:00 | מקום לישון: סוויטות שהן מלאכת מחשבת
חצי יום באוגוסט הישראלי משול ליום ארוך של טיולים, טעמים ונופים בכל חודש אחר. על כן החלטנו שהגיע הזמן להניח את הראש עד שגופנו יצטנן. המשכנו מרחק קצר ליישוב לבון, לסוויטות דארנא בגליל. עשור חלף מאז שהייתי לאחרונה בלבון, והצימר - אותו הצימר. אבל דבר אחד פוצע ושובר לב השתנה - אי אפשר להיכנס ללבון ולא לחוש את הכאב בחסרונו של אלון אהל, בן היישוב, שעדיין לא חזר הביתה מהשבי.
ולמרות זאת, דארנא בגליל הוא מקום לזוגות המחפשים שקט ושלווה, בטח בימים אלה. המקום נולד לפני יותר מעשור מאהבתם לאירוח של בעלי הבית כלנית דרבי ואביהו אלמלם, ומכל פינה בסוויטה ובחצר ניבטים טעם טוב ותועפות של יופי. "חלמנו לבנות מקום שמחובר לאדמה ונוגע בשמים", הם מספרים.
הסוויטות עצמן הן מלאכת מחשבת של אבנים שמשתלבות עם יופיו של ההר, בלועות בתוככי הנוף ומאפשרות פרטיות מלאה לאורחים. שביל מרוצף צמחייה פראית מוביל לשכשוכית תכולת עין החצובה בסלע, גזיבו עטור גפן, בירה קרה ושקט מלוא הלב. שם מתרחשים קסמים. השרירים נרפים ואפשר בזהירות להתחיל לנשום.
במשך כמעט שנתיים היה סגור המקום ואירח ברוחב לב מפונים וחיילים. "גם חופות מרגשות ערכנו כאן", מספרים בעלי הבית. כעת חזר לקבל אורחים בשמחה ובנדיבות כפי שאהבה נפשם. נחנו קמעה, ובעת השקיעה נשפה רוח מהרכסים, החום התפוגג במקצת ואיים לשוב למחרת. עד אז ירדנו לטיול רגלי למצפור חגי שלמרגלות הסוויטה. השביל הוא מקטע יפהפה שמגיע עד לדק עץ, שם עורכים תושבי המקום מדיטציות לעת זריחה.
דארנא בגליל, לבון
19:00 | משהו לאכול: "עוגת הגבינה הבסקית הטובה בעולם"
בשל בידודו היחסי של לבון יש להקדיש מחשבה וזמן נסיעה לכל יעד קולינרי שאליו תשתוקקו. את ההמלצה החמה למסעדת אומניה קיבלנו מאביהו, שסיפר על שיתוף הפעולה המופלא עם היישוב דיר אל־אסד, שסיפק בנדיבות מזון לחיילים. "וללא קשר להיותם אנשים מופלאים מדובר באחת ממסעדות הבשר הטובות בארץ", הוא הבטיח. מסעדת אומניה שוכנת על כביש כרמיאל מערב, בקומה השנייה של קניון מסחרי שוקק.
המסעדה, בבעלות משפחת דבאח, הידועה באימפריית הבשר שלה, מתחייבת לאספקה שוטפת ומובחרת של נתחים עסיסיים ומשובחים. צמחונים וטבעונים מוזמנים לדלג על השורות הבאות, אבל חובבי בשר, מאמצי תזונה קטגונית ופודיז שאוהבים להתפנק מעת לעת בנתח מובחר, מוזמנים להישאר ולקרוא על אחת מחוויות האירוח וההסעדה הטובות בישראל. וזה מתחיל הרבה לפני הביס.
המסעדה עצמה, יפהפייה ומעוצבת כביסטרו ניו־יורקי, מתהדרת במטבח פתוח, שם מפליא השף אסיל שריף וצוותו ללהטט במנות. עוד לפני שהתיישבנו בהינו בוויטרינה שבה הוצגו נתחים כתכשיטים. ההצגה התחילה עם קבלת הפנים של חמודי עבאס המלצר, שהתברר כשילוב מקסים של אמא פולנייה, שלא מפסיקה להאכיל ולהשקות, ושל סטנדאפיסט משעשע שבכל כמה דקות הפריח בדיחה שנונה לחלל האוויר.
חמודי קלט את היסוסנו אל מול התפריטים, ומאותו הרגע התמסרנו לרכבת הרים של מנות, מרקמים, טעמים וצבעים שלא הפסיקו לבלבל את החך המשתומם. זה התחיל בשעה 19:00 עם מנה בלתי נשכחת של קטאייף במילוי נתחי בשר נמסים, והסתיים ב־22:00 עם נתח עסיסי של סינטה עגלה. באמצע חלפו עוד כשש מנות, אחת טובה מרעותה, מלוות ביין רוזה משובח. בשלב הקינוחים התחננתי על נפשי, חמודי חייך והביא רק שתי מנות לשולחן ורדף אחרינו ביציאה עם שקית ובה לטענתו "עוגת הגבינה הבסקית הטובה בעולם".
אומניה ביסטרו, דבאח מול