דאגלס מאריי / צילום: פרטי
"תפקידה של ישראל כרגע הוא פשוט לשרוד ולשגשג". המילים האלה, שנאמרו בפשטות כמעט מדאיגה, פותחות את השיחה עם אחד מהקולות הנחרצים ביותר בעולם המערבי כיום. דאגלס מאריי, העיתונאי הבריטי שהפך לשם דבר בזכות נכונותו לעמוד מול סערת הביקורת ולומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלחש, אינו פשוט עוד פרשן פרו־ישראלי. הוא חוצה אוקיינוסים ויבשות, מגיע לאזורי לחימה ומסכן את המוניטין שלו כדי להעביר מסר פשוט ומורכב בעת ובעונה אחת: האמת חשובה, גם כשהיא לא פופולרית.
● בטורקיה מודאגים: ישראל רוכשת קרקעות בקפריסין
● ראש העיר הפרו־ישראלי פרש מהמירוץ: מי ינהיג את ניו יורק?
"אמנם אסור לכם לוותר על ההסברה", הוא ממשיך, "אבל באמת כל מה שאתם יכולים לעשות זה לקוות שאנשים יתפסו את הפער בין הפרופגנדה למציאות". בראיון לגלובס, שנערך בטרם נחשפה תוכנית טראמפ לסיום המלחמה, מאריי חשף את מה שהוא באמת חושב על המלחמה התקשורתית של ישראל, מבקר את התנהלות המערב ומספר איך השפיע טבח 7 באוקטובר על ספרו החדש שיצא לאור בספריית שיבולת של הוצאת סלע מאיר.
"גם אחרי הטבח, המערב לא הכיר במציאות"
מאריי (46) נולד בהאמרסמית', לונדון למשפחה נוצרית. מאז תחילת הקריירה התקשורתית שלו בראשית שנות ה־2000, הוא כתב טורים למגזין "ספקטייטור" והפך לאחד מהוגי הדעות המזוהים ביותר עם השיח הציבורי בבריטניה. שמונה ספריו של מאריי הפכו לרבי־מכר, בהם גם "הקרב על המערב", "שיגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה", שתורגמו בין היתר לעברית בספריית "שיבולת". כיום, הוא מחזיק בטור קבוע ב"ניו־יורק פוסט" ו"בפרי פרס" וממשיך לפרסם גם ב"טלגרף", "דה סאן" ו"סיטי ג'ורנל". במקביל, הוא משמש עמית בכיר במכון מנהטן לחקר מדיניות.
מאז טבח 7 באוקטובר, מאריי נטל על עצמו "שליחות אישית" נוספת, כפי שהוא מגדיר - להיאבק למען ישראל מעל כל במה בינלאומית בעולם. "במשך שנים הוצגה ישראל כישות תוקפנית ורעה, סומנה כמיזם קולוניאליסטי מערבי ותויגה כמדינה כובשת. ואז, כשהמחבלים חצו את הגדר מעזה לתוך יישובי הדרום וביצעו את הטבח הנורא, המבקרים בחרו להקצין עוד יותר את הקריאות נגד ישראל - במקום להכיר במציאות הקשה".
"המפגינים קוראים להרוס את אמריקה"
בספרו החדש "על דמוקרטיות וכיתות מוות", מאריי מנסה להבין את השלכותיו של אותו יום נורא ב־7 באוקטובר - ולא רק עבור ישראל, אלא גם עבור המערב כולו. "מאז הטבח, המלחמה משפיעה גם על המערב. הדוגמה 'החמה' ביותר התרחשה לאחרונה, כאשר שורת מדינות מערביות הכירו במדינה פלסטינית מעל בימת האו"ם - החלטה שאין לה שום משמעות פרקטית. ולמה הן עושות את זה? בגלל שתי סיבות: בשנים האחרונות המערב קלט כמויות אדירות של מהגרים - כשחלק ניכר מהם מוסלמים - והם הביאו איתם את קנאותם הפנימית, כולל קנאות אנטישמית.
"השלכה נוספת של המלחמה על המערב היא כינון 'דת הפלסטינים' בקרב צעירים. מדובר באנשים שחיים בתודעה שאף אחד בעולם לא יהיה חופשי 'עד שפלסטין תהיה חופשית'. אנשים רבים באמת חיים בתודעה כזו. מה שמצחיק הוא שאף אחד לא צועד בכל שבוע בדרישה שלעם הכורדי תהיה מדינה עצמאית, ואין מי שקורא 'לשחרר' את צפון קפריסין מהכיבוש הטורקי".
למה זה קורה לדעתך?
"בגלל חינוך שגוי של הדור הצעיר שגדל במערב, שפעמים רבות מחפש משמעות לחייו. הדת המסורתית של המערב התאדה במידה רבה מהמרחב הציבורי בשנים האחרונות. כולנו ידענו שיהיו לכך השלכות. יש דתות חדשות שמחליפים את הישנות, וזו בעיני, סוג של דת חדשה. יש לה אפילו 'לבוש קדוש' משלה וסממנים - כאפיות, ההגייה הנכונה של פלסטין ועוד. לא אתפלא אם בעתיד הלא רחוק משבר האקלים יהפוך לדת הבאה שתעניק משמעות לרבים במערב, לפחות עד האירוע הבא".
"לבסוף", אומר מאריי, "אותן מחאות תמיד קשורות לדבר אחד - שנאה למערב. דוגמה לכך הייתה רק לאחרונה; לפני שבוע התקיים בארה"ב כנס של פעילים פלסטינים ואחד המשתתפים עמד על הבמה וצעק: 'אחת המטרות המרכזיות שלנו היא שאנחנו צריכים להרוס את הרעיון של אמריקה. אנחנו צריכים להרוס את הרעיון שאמריקה היא טובה'. ושלא תטעה - הם גם מאמינים בדיוק את אותו הדבר לגבי קנדה, בריטניה, צרפת ואוסטרליה.
"בכל הפגנה פרו־פלסטינית שמתקיימת במערב תמצא מפגינים מניפים דגלי פלסטין - לצד דגלי חיזבאללה, חמאס ואיראן - אבל הם לעולם לא יניפו את דגל המדינה בה הם מתגוררים, זו שנותנת להם להפגין. זה אומר הכול".
לדברי מאריי, מציאות זו מחלחלת גם לפוליטיקה המקומית במדינות שונות בעולם. "לדוגמה בבריטניה, שורת חברי פרלמנט נבחרו אך ורק על הטיקט של המלחמה עזה. איך עזה רלוונטית אליהם? איך הנושא מקדם את ניקיון השכונות, את המאבק בעוני או הורדת רמת פשיעה?".
הביקור בעוטף והמפגש עם מחבלי נוח'בה
ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, מאריי לא חשב פעמיים, עלה על הטיסה הראשונה שמצא לישראל ונחת בנתב"ג. "ב־7 באוקטובר התעוררתי, כמו רבים אחרים, להודעות מחברים בישראל שסיפרו לי מה קורה ביישובי הדרום. לא עברו 24 שעות ושמעתי שיש הפגנה בטיימס סקוור אז הלכתי אליה כי רציתי לצפות בה ולתעד אותה. הסתבר שזו הייתה הפגנה אנטי־ישראלית. אנשים הפגינו נגד ישראל בזמן שהטבח עדיין נמשך בדרום והמחבלים טרם חוסלו. באותו רגע ידעתי שאני חייב לתעד ולהסביר בעולם את הטירוף הזה, ולוודא שהקורבנות לא ימותו ויישכחו".
מארי מספר כי בעת ביקורו בארץ באותם ימים, הוא הגיע לכל מקום שיכל כדי לשוחח עם ניצולי הטבח, חיילים ולוחמים, משפחות שכולות וחטופים ששוחררו מהשבי - ואפילו מצא את עצמו מול מחבלי נוח'בה שנתפסו.
"נסעתי לבתי החולים, ביקרתי בבתי עלמין ונחשפתי לסיפורים הרואיים ובלתי אנושיים מצד הניצולים ובני משפחותיהם, וניסיתי להוציא אותם לאור. כי יש הרבה סיפורים מדהימים שכתבתי עליהם בספר החדש שלי. היה בי צורך להבין במדויק מה קרה באותו יום נורא ולא לטשטש כלום, אלא לספר את מה ששמעתי ומה שראיתי". בעת ביקורו בישראל, מאריי גם נכנס לעומק רצועת עזה כדי לסקר את המלחמה.
"אתם פשוט בנחיתות מספרית - וזה אתגר"
זה לא הביקור הראשון של מאריי בארץ. ב־2006 למשל, הוא הגיע לישראל כדי לסקר את המלחמה מול חיזבאללה בלבנון. "זו הייתה המלחמה הראשונה כאן. אז הייתי צריך לצלצל לאנשי צבא ולממשל כדי להוציא מידע על מה שהם עושים ולמה דברים מסוימים קרו. לעומת זאת, במלחמה הנוכחית מול חמאס, התקשורת עם צה"ל הייתה הרבה יותר טובה. היו גם כישלונות כמובן, שום דבר לא מושלם, אבל אני חושב שישראל חשפה את הזווית שלה למלחמה הרבה יותר מהר וטוב מאי־פעם.
"כך לדוגמה, בישראל הדגישו את מצעד הגאווה שמתקיים בכל שנה בתל אביב ובעוד מקומות ברחבי הארץ בניסיון לשפר את תדמיתה ולחזק את ההסברה. אבל כמובן שיש מי שניסה לטעון שמדובר בלא יותר מ'כביסה ורודה' (Pink Washing), כלומר לטענתם, הסיבה היחידה שלישראלים יש זכויות להט"ב היא 'שהם רוצים להסיח את הדעת הקהל העולמית מהרצח העם שלהם בפלסטינים'".
האם ישראל יכולה להציג את טיעוניה בצורה טובה יותר?
"כן, תמיד. אבל ברמה מסוימת זה משחק של מספרים. יש בערך 1.6 מיליארד מוסלמים ברחבי העולם, שלחלק ניכר מהם יש דעות שליליות לגבי ישראל. ובצד השני יש בערך 18 מיליון יהודים בעולם. אתם פשוט בנחיתות מספרית. האתגר, כמובן, הוא לפנות, לדבר ולתקן את הטעויות של אנשים בעלי כוונות טובות. זה משהו שהוא הרבה מעבר לתחום של כל ממשלה ישראלית - זה משהו שמדינות המערב האחרות צריכות להודות בו בקרבן".
במילים אחרות, אתה טוען שזו בעיה של העולם והביקורת נגדנו רק תגבר.
"אני לא חושב שישראל יכולה לחיות אך ורק על פי זה. אסור לה לוותר על ניסיון להסביר את טעויותיהם של שונאיה. אבל כאמור, עליה להראות דוגמה ולקוות שאנשים יתפסו את הפער בין הפרופגנדה למציאות".
"צעירים רבים מוצאים פתרונות באלימות"
בחודשים האחרונים אנחנו עדים לגל של אלימות פוליטית בארה"ב: החל מרצח פעיל השמרני צ'רלי קירק, דרך התקפה קטלנית על שגרירות ישראל בוושינגטון ועד מקרי ירי במתקני הגירה. לפי מאריי, סקרים שונים מראים שיש לכך תמיכה לא מעטה לאירועים שהתרחשו - בעיקר בקרב צעירים. "ככל שמישהו צעיר יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יאמין שאלימות היא מוצא מקובל לפתרון מחלוקת פוליטית. לטעון שמדובר רק במקרה מצער - זה לזלזל באופן דרמטי במצב", אומר מאריי.
"האלימות שראינו לאחרונה, ובמיוחד ההתנקשות בצ'רלי קירק, היא המשך נוסף של מה שנראה כהחלטה של רבים לקחת את החוק לידיים אם הם לא מקבלים את מבוקשם הפוליטי. זה קורה גם בגלל שהייתה התגברות הרטוריקה האלימה ברחבי העולם. כל הצדדים הפוליטיים יכולים להיות אחראים לכך, ויש להם את המשוגעים והמשוגעים שלהם".
ויש מי שקושר את זה ליהודים. רק לאחרונה העיתונאי האמריקאי טאקר קרלסון רמז שהיהודים רצחו את ישו וקשורים לרצח קירק.
"אכן, החולדות שוב יצאו מהביוב. זה דבר חולני. העניין הוא שאנטישמים תמיד מספרים לנו על עצמם ולא על היהודים. נקודת המבט שלי כל חיי היא שהאנטישמיות היא קודם כל בעיה עבור היהודים, אבל זה הסימן שהחברה שזועקת את אותן אמירות הולכת וגוועת. וזו, בין השאר, הסיבה שליהודים וללא יהודים כמוני יש חובה להילחם נגד התופעה הפסולה הזו - אחרת הכול אבוד".