מבצע חילוץ מהגרים ליד לוב, 2015 / צילום: Reuters, Darrin Zammit Lupi
את אחד השורשים העיקריים של המשבר הפוליטי והחברתי שאופף כעת את מערב אירופה אפשר לאתר, בלי מאמץ רב, בסתיו שלפני עשור בדיוק. "הקיץ של הפליטים", "הקיץ שישנה את אירופה", "תנועת המהגרים הגדולה מאז מלחמת העולם השנייה" ו"רגע האמת של גרמניה" - אלה היו כמה מהכותרות בזמן אמת סביב ההחלטה של גרמניה ושל האיחוד האירופי לאפשר למיליוני מבקשי מקלט להיכנס למדינות האיחוד, ולנסות לטפל בהם ככאלה. בדיעבד, ייתכן שהן אפילו העריכו בחסר עד כמה שינה גל ההגירה - שכלל מוסלמים רבים - את המצב הפוליטי בה.
● כותרות העיתונים בעולם | בדנמרק מוטרדים מפעילות הרחפנים הזרים ורוצים את הפתרון הישראלי
● האם הפסקת אש בעזה תסדר לטראמפ פרס נובל לשלום? ההכרעה בקרוב
החלטה גורלית שמינפה מפלגות
הנה תמונת מצב עכשווית: בבריטניה, מפלגת "הרפורמה" מאיימת על מאה שנים של דמוקרטיה הנשלטת על ידי שתי מפלגות בלבד, כשהיא ניזונה מדעת קהל שמאסה באלפי מהגרים לא־חוקיים הנכנסים בסירות גומי מעבר לתעלה; בצרפת, ההחלטה ההרסנית של הנשיא עמנואל מקרון בשנה שעברה ללכת לבחירות והכאוס הפוליטי שנוצר בעקבותיה הם תוצאה ישירה של הצלחת "האיחוד הלאומי" לנצל את האיום שהציבור רואה בהגירה לא־חוקית כדי להשיג תוצאה חסרת תקדים בבחירות לפרלמנט האירופי. בגרמניה, "אלטרנטיבה לגרמניה" הקיצונית ניזונה מהזעם בשכבות הולכות וגדלות באוכלוסייה בנוגע למדיניות הפליטים עד כה. מפלגה עם קשרים ניאו־נאציים, החשודה כולה בחתירה תחת הדמוקרטיה, מובילה כיום בראש סקרי דעת הקהל בגרמניה.
נייג'ל פאראג', מרין לה־פן ואליס ויידל - מנהיגי שלוש המפלגות הללו - ועוד פוליטיקאים רבים אחרים, חייבים חלק גדול מההצלחה הפוליטית שלהם להחלטה מרכזית אחת, בסתיו שלפני עשור בדיוק, לפתוח את השערים של אירופה בפני מבקשי מקלט ומהגרים לא־חוקיים. כבר בזמן אמת היה ברור שההחלטה שקיבלה הקנצלרית אנגלה מרקל, ובהשפעתה האיחוד האירופי כולו, תהיה בעלת השלכות משמעותיות.
כעת, היבשת נחלקת בין מדינות שכבר שינו את מדיניות ההגירה שלהן (פינלנד, שבדיה) לבין כאלו שבהן עדיין הדבר לא נעשה (רוב המדינות האחרות). כמעט בכל רחבי היבשת, מפלגות שהציבו את המאבק בהגירה בראש סדר היום שלהן - בין שהן ימין פופוליסטי, שמאל פופוליסטי, ימין קיצוני או אפילו סוציאל־דמוקרטים (דנמרק) - משגשגות.
סוגיית ההגירה הלא־חוקית הפכה לקו שבר פוליטי. התמיכה בימין המתנגד להגירה זינקה פי שניים בתוך עשר שנים, לקרוב ל־28% ברחבי היבשת. כעת, הימין הקשה משתווה לשמרנים ולסוציאל־דמוקרטים, בניתוח כלל אירופי.
גרמניה: ידיים עובדות, עם מחיר חברתי
בשבועות האחרונים ציינו במיוחד בגרמניה את העשור שחלף מאז הכרזתה של מרקל "אנחנו יכולים לעשות זאת". הכלכלה הגדולה ביותר באירופה נשאה את מרבית הנטל של ההתמודדות עם מי שהורשו להיכנס לאיחוד האירופי כדי להגיש בקשות מקלט, וכלי התקשורת תהו אם המדיניות הזו השתלמה. ההחלטה של ברלין ביום האחרון של אוגוסט להשעות זמנית את אמנת שנגן, שמחייבת את המדינה הראשונה שאליה נכנסו פליטים באיחוד האירופי לטפל בהם, לצד סלי הקליטה הנדיבים שהוצעו להם ובמיוחד אווירת ה־Refugees Welcome השתנו מאז לחלוטין.
גם במבט לאחור הדעות חלוקות לגבי המהלך. מצד אחד, הכלכלה הגרמנית זקוקה לידיים עובדות בגלל העובדה שהגרמנים לא מביאים ילדים לעולם, ומשבר דמוגרפי מאיים על המדינה. חלק ממבקשי המקלט מצאו עבודות "מאחורי הקלעים" בתחום הניקיון, המלונאות, המשלוחים, הדואר והצרכנות. במציאות של משבר ממשי בתחום כוח־האדם, מאות אלפי העובדים שנוספו למאגר העובדים הגרמני הם יתרון לעסקים המקומיים.
אבל ההגירה גם הביאה איתה מתח חברתי, התחזקות של הימין הקיצוני לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה, הקצאה אדירה של תקציבי ממשלה לטובת אינטגרציה וחינוך, ועלייה ברמת הפשיעה. הגרמנים רואים את המקרים הללו בצורה הרבה יותר מוחשית מאשר את הדינמיקה הכלכלית שאמורה להציל להם את הפנסיות.
גם המספרים הנזכרים בתקשורת משקפים את חילוקי הדעות. מימין, טוענים כי עלות ההשקעה בקבלת הפליטים והמהגרים עומדת עד כה על 5,800 מיליארד אירו. משמאל, טוענים שבגלל התוספת לכוח־האדם, קבלת הפליטים "תחסוך" לגרמניה לפחות 95 מיליארד אירו. שני המספרים נראים מופרכים. תקציב האינטגרציה הנוכחי עומד על כ־30 מיליארד אירו בשנה, לפי הערכות.
בסך־הכול, קרוב ל־2.8 מיליון בקשות מקלט הוגשו בגרמניה בעשור האחרון. 1.5 מיליון מהן אושרו. מאות אלפים חיים בגרמניה במעמד לא־חוקי. מאות אלפים בין מי שקיבלו מעמד הגישו בקשה לאיחוד משפחות וקיבלו אישור להטיס באופן חוקי את קרובי המשפחה שלהם לגרמניה. כ־414 אלף מבקשי מקלט ממדינות המקור הנפוצות ביותר (סוריה, איראן, עיראק, פקיסטאן, אפגינסטאן, סומליה, אריתריאה וניגריה) כבר הפכו לאזרחים גרמנים. מחציתם מסוריה. שיעור ההכרה במבקשי מקלט בגרמניה גבוה יותר מבמדינות אחרות. קרוב ל-70% ממבקשי המקלט מהם גברים. שיעור האבטלה בקרבם הוא 28%, לעומת 6% באוכלוסייה הכללית.
לפי הנתונים, קרוב למיליון מבקשי מקלט משמונה המדינות המובילות מקבלים "הבטחת הכנסה", שבגרמניה מתבטאת לא רק בתשלום חודשי אלא גם בסיוע ובתשלום שכר דירה, בהתאם לגודל המשפחה. לשם השוואה, כ־2 מיליון גרמנים שאינם מהגרים מקבלים הבטחת הכנסה זו. כלומר, שיעור מקבלי הבטחת ההכנסה גדול פי 20, באופן יחסי. אחד מכל שישה מקבלי הבטחת ההכנסה בגרמניה הם משמונה מדינות המקור הגדולות ביותר.
הנתונים הנפיצים ביותר הם אלה הקשורים לפשיעה. מספר הפשעים החמורים בגרמניה בשנה שעברה עלה ל־217 אלף, הרמה הגבוהה ביותר זה קרוב לשני עשורים, עלייה של 1.5% לעומת השנה הקודמת. מספר פשעי המין ביניהם (אונס או תקיפה מינית) עלה ב־10% בקירוב בשנה האחרונה, ל־13 אלף. בין 11,329 החשודים שזוהו או נתפסו, 6,892 היו אזרחים גרמנים ו־4,437 היו זרים. מספר הזרים החשודים בפשעים חמורים היה גבוה פי ארבעה ממספר הגרמנים. מקרים שבהם מבקשי מקלט רצחו גרמנים מופיעים תדיר בתקשורת במדינה.
הנתונים הללו משתקפים יותר ויותר בדעת הקהל הציבורית. הקנצלר פרידריך מרץ נבחר על רקע הבטחה חד־משמעית לצמצם את ההגירה. אבל האתגרים גדולים. במידה רבה, התחרות הפוליטית נהייתה מי יהיה קשוח יותר כלפי ההגירה.
בריטניה: חשש מ"אנשי הסירות הקטנות"
בעבור הממלכה המאוחדת הדברים היו אמורים להיות קלים יותר. משבר הפליטים האירופי בקיץ 2015 הפחיד ועודד את הבריטים "להרים את הגשר" ולהצביע בקיץ 2016 בעד פרישה מהאיחוד האירופי. לתושבי האיים הבריטים יש היסטוריה ארוכה של חשש מ"השרברב הפולני" ומ"מהגרים שיגזלו את העבודות", והתמונות מסתיו 2015 היו ברקע כאשר רוב קטן הצביע לפרוש מהאיחוד האירופי. מאז, אחרי תהליך ארוך וסבוך, הצעד אכן נעשה.
המספרים של המהגרים הלא־חוקיים לבריטניה נמוכים יותר מאלה שהגיעו ליבשת, אך האפקט משמעותי באותה מידה. למעשה, מספיק ב־50 אלף מהגרים לא־חוקיים, ביניהם מבקשי מקלט, שנכנסו לבריטניה בשנה החולפת כדי ליצור מומנטום פוליטי שמאיים על מפלגת הלייבור שבשלטון, וגם על המפלגה השמרנית שבאופוזיציה.
מפלגת "הרפורמה" של נייג'ל פאראג' מובילה בימים אלה בסקרים עם יותר מ־10% הפרש. אומנם מודל הבחירה הבריטי האזורי־לאומי יקשה עליה "להשתלט" על המדינה במהירות, אבל עצם העובדה שהמדיניות שלה היא פופולרית מטילה בספק את הלגיטימיות של הממשלה הנוכחית. מי שמפחידים את הבריטים הם בעיקר "אנשי הסירות הקטנות", מהגרים שמגיעים בצרפת בחצייה על סירות מתנפחות ומבקשים מקלט ברגע הגיעם. כ־200 אלף כאלה הגיעו בשבע השנים האחרונות, והתגברות הזרם בחודשים האחרונים הופכת בבריטניה לבעיה לאומית.
יותר מ־110 אלף בריטים השתתפו, למשל, באמצע ספטמבר, בהפגנה המונית בלונדון שבה ניסו להפוך את דגלי בריטניה ואנגליה לסמל חדש־ישן של הימין הקיצוני. פעיל בשם טוני רובינסון, הנתמך על ידי המיליארדר אילון מאסק - שמלבה מרחוק היכן שהוא יכול את נושא המאבק בהגירה הלא־חוקית - הוא זה שארגן את ההפגנה. רובינסון קיצוני מדי בשביל פאראג' ("אנחנו לא צריכים אותו", אמר למאסק באופן פומבי), אבל התחושות שהוא מלבה מסייעות למפלגתו.
פאראג' מבטיח לבריטים גדולות ונצורות בתחום ההגירה. הוא קורא לגרש חזרה לאפגניסטן ולסוריה את מבקשי המקלט שהגיעו משם ולגרש למדינות באפריקה מהגרים לא־ חוקיים ממדינות שלבריטניה אין יחסים איתן. מאז מאי האחרון הוא מוביל בעקביות בסקרים, עם 30% מהקולות. נושא ההגירה מחדש שהוא מקדם - Re-migration - הפך בחודשים האחרונים לחלום הרטוב של הימין הקשה באירופה.
צרפת: מבחן הבחירות מעבר לפינה
אחרי גרמניה וספרד, צרפת היא היעד הפופולרי ביותר בקרב מבקשי מקלט שנכנסו לאירופה בעשור האחרון. לפחות 15% מהם הגיעו אליה, לפי הערכות הנציבות האירופית. היא גם המקום שבו הימין הפופוליסטי - "האיחוד הלאומי" בהובלת מרין לה־פן - נראה כקרוב ביותר להיבחר לשלטון. הבחירות בבריטניה יתקיימו בעוד שלוש שנים, גם אלו בגרמניה. בצרפת, לעומת זאת, הכאוס הפוליטי יכול להוביל לבחירות לפרלמנט כל יום, ואפילו הבחירות לנשיאות - מועד המבחן החשוב ביותר - הוא בעוד שנה וחצי בלבד.
לה־פן זכתה ללגיטימיות הולכת וגוברת על רקע משבר ההגירה האירופי. היא מציעה להציב שוטרים בגבולות ולמנוע כניסה של מהגרים לא־חוקיים או מבקשי מקלט באופן זמני, בשל מצב החירום. היא מציעה להקפיא את האפשרות לאיחוד משפחות, לחסום את הדרך בפני מבקשי מקלט לקבל אזרחות צרפתית וצעדים נוספים שהביאו את התמיכה במפלגה לשיא של 30%. היא אומנם נאבקת בהחלטת בית משפט לאסור עליה לרוץ לנשיאות בחמש השנים הקרובות, אך יש לה מחליף במידת הצורך.
הממשלה הצרפתית מנסה לעשות מה שרוב ממשלות היבשת כעת מנסות לעשות - להחמיר באופן חריף את החוקים נגד מהגרים לא־חוקיים, בניסיון "לייבש" את התמיכה בימין המתנגד להגירה. "אין לכם מה לבוא לכאן", הצהיר שר הפנים הצרפתי, בקריאה למי ששוקל להיכנס לצרפת.
האיחוד האירופי: יציבות של שנים התערערה
למעשה, האיחוד האירופי עומד בפני בעיה מבנית. המבנה החוקי של האיחוד ואמנות הפליטים השונות, ביחד עם עקרונות החוק ההומניטרי הבינלאומי, יוצרים מצב שבו יותר קל להיכנס מאשר להיות מגורש. הגבולות כבר סגורים עם גדרות, המצב אינו כמו שהיה ב־2015, אבל העובדה הזאת יוצרת לחץ בלתי פוסק להגירה. אם הונגריה בנתה גדר, מבקשי המקלט יגיעו בסירות לאיים האזוריים מחופי מערב אפריקה. סירות ממרוקו מגיעות כעת לפלמה דה מיורקה. הנתיב מטורקיה ליוון תלוי בנשיא ארדואן.
"האיחוד האירופי לא יצליח לשגשג בלי הגירה", הזהירה נשיאת האיחוד האירופי אורסולה פון דר ליין החודש, בנאום "מצב האיחוד שלה". השתנות המפה הפוליטית מראה כי האזרחים שלה לא מאמינים שמבקשי מקלט הם הדבר שהאיחוד זקוק לו. כ־6.5 מיליון מבקשי מקלט נכנסו לאירופה מאז 2015, לפי הערכות, 1.3% מהאוכלוסייה בלבד. זה הספיק כדי לעצב מחדש את המפה הפוליטית ביבשת ולערער יציבות של שנים. עשר שנים אחרי, המאבק כעת הוא מי יצליח לסגור את הגבולות, ולשמור על השלטון.