השיבה מקנדה
"אנחנו בדיוק אורזים. מי שבא לכאן עכשיו עושה לדעתי טעות נוראית. אין מה לחפש פה", אמרה לי השבוע ישראלית שחיה בטורונטו רגע לפני החזרה לישראל. "לא כדאי, קנדה לא שווה את המאמץ", מספרים אחרים, "עדיף לחשוב על מדינה אחרת, היא הפכה דפוקה לגמרי".
● היזמת שפיתחה פתרון חדש לפרקינסון: "האפקט הלא תרופתי יכול להיות דרמטי"
● CBS קנו את האתר שלה ב־150 מיליון דולר. האם היא תשיב להם את הקהל השמרני?
● עם גיוס המונים של 9 מיליון דולר: השוקולד הישראלי שמוכר אפילו לבלגים
● המיליארדרים של תעשיית אריכות החיים
קנדה הייתה במשך שנים חלום רטוב: מדינה יפה רחבת ידיים ודלת תושבים, מערכת חינוך מצוינת, קהילה ישראלית ויהודית תוססת ומקומיים נחמדים ומנומסים, שנתפסו כאמריקאים מעודנים ונטולי רובים. אם זה לא הספיק כדי למשוך את אנשי ארצנו, אז לפני כשנתיים השיקה ממשלת קנדה ויזה ייעודית לישראלים ועזתים. היא קראה לה "הפוגה מהמלחמה". בישראל האדמה רעדה ורבים חיפשו מוצא קבוע או זמני. אשרת עבודה לשלוש שנים - בתקופה שבה ארה"ב הפכה פחות מזמינה עבור מהגרים בכלל - נראתה כמו הצעה מפתה מתמיד.
יוני גולדשטיין, ראש תחום התקשורת בארגון UJA טורונטו, המאגד את יהודי העיר וסביבתה, מספר כי טרם המלחמה מספרם של הישראלים באזור הוערך בכ־80 אלף, זאת לפי קצב של כ־1,500 מצטרפים בממוצע בשנה (מספר שהוגבל בידי אשרות העבודה שנתנה הממשלה). מאז המלחמה המספר קפץ פי שלושה, ובשנתיים האחרונות נוספו לטורונטו והסביבה 6,000-5,000 ישראלים.
אלא ששורה של תמורות פנימיות חברתיות ופוליטיות, שאליהן התווספה האנטישמיות הגואה, שברו להם את החלום. התוצאות לא איחרו להגיע, ועכשיו גל של ישראלים מבקש לחזור. לפי גולשטיין, רק כ־60%-70% מהם נשארו. מה קרה לרומן הישראלי עם קנדה?
הקשר שנשבר
את המפגש הכואב בין הישראלים לקנדים בשנתיים האחרונות ניתן לשרטט על ארבעה צירים: בעיות לוגיסטיות וביורוקרטיות, אנטישמיות ואנטי־ישראליות, שינויים שחלו בקנדה עצמה וחוסר התאמה עמוק בין התרבויות של שתי המדינות. חוץ מכל זה ישנו גם הקור. אבל הוא אולי תמיד היה.
יש כמובן גם מי שעדיין מרוצים - מהטבע, השקט, שעות העבודה הסבירות, ההזדמנויות הכלכליות, הביטחון האישי והחיבור העמוק לקהילה - אולם קולם של המתוסכלים הולך וגובר.
"ישראלים רבים שהיגרו חשבו שמחכים להם פה עם שטיח אדום", אומרת גרייס מיכאלי, בעלת חברת Dr. English לתרגום ושירותי תוכן. מיכאלי יצאה עם משפחתה מישראל כדי לטייל בעולם, וב־2024 הגיעה לקנדה והחליטה להשתקע. לה עצמה היו יתרונות גדולים - תקופת מגורים קודמת בקנדה ואפשרות לעבוד כעצמאית גם בתקופת הציפייה לאשרת עבודה לישראלים (שישה חודשים, יוסבר בהמשך), אבל מהצד היא צופה בקשיים הרבים של מי שלא זכו להקלות האלה.
"ישראלים רבים לא מבינים שהם מהגרים - אולי מערביים, אולי משכילים, אבל מהגרים", היא מתארת. "הם מופתעים שהם מוגבלים בדירוג אשראי נמוך עד שהם מוכיחים את עצמם, או שלא נותנים להם ביטוח בריאות מיד עם הנחיתה, והם צריכים לשלם 300 דולר בחודש לביטוח פרטי. כך זה בהגירה. אנשים מכרו לעצמם הרבה חלומות, הם לא ידעו לקראת מה הם הולכים".
מדיניות ההגירה המקלה של קנדה משפיעה גם על שירותי הבריאות. לפי דוח עדכני של הממשלה הפדרלית, בשוק העבודה הקנדי חסרים כמעט 23 אלף רופאי משפחה ויש גם היעדר חריף בצוותי סיעוד. השחיקה גוברת וקצב עזיבתם של אנשי התחום מדאיג. זה מגביר את הצורך במהגרים ממקצועות הרפואה, ובו בעת גלי ההגירה רק מעמיסים על המערכת, שגם כך כורעת תחת הנטל. מכאן שגם מי שידו משגת לא תמיד זוכה לשירותי בריאות מיטביים.
האותיות הקטנות
את דרך החתחתים שעבר המהגר הישראלי תחת ויזת המלחמה מאירה יועצת ההגירה סבטלנה דמב, בעלת ומנהלת חברת הייעוץ Lana Canada: "זו ויזה מאוד משונה. צריך להיות בקנדה פיזית כדי לקבל אותה, אבל עד שמקבלים אותה אי אפשר לעבוד". תהליך הגשת המסמכים עד קבלת הוויזה יכול לארוך אפילו שישה חודשים. בזמן הזה גם אסור לעזוב את קנדה. "מי שלא ידעו זאת ויצאו בזמן שהתהליך התנהל, קיבלו סירוב, ובעצם די חיסלו את הסיכויים להגר לקנדה בעתיד".
ובזמן שהישראלים יושבים על נהרות קנדה ומחכים לניירות, בלי עבודה, החסכונות שלהם נאכלים. וכשהכסף אוזל, גם החזרה לארץ הופכת בלתי אפשרית. באשר לביטוח הבריאות והחינוך הציבורי, גם הם זמינים רק למי שעובד.
"המהגרים של השנתיים האחרונות החליטו מהלב ולא מהראש", אומרת אורלי כרמון, שעשתה רילוקיישן לקנדה. "פגשתי כאן אנשים שהרבה שנים חלמו על הגירה, אבל בסוף עשו את הצעד באבחה, כשלפתע נוצרה ההזדמנות". כרמון עברה עוד לפני המלחמה, דרך מקום העבודה של בעלה. היא עצמה לא יכלה לעבוד בקנדה במקצועה כעורכת דין למרות ניסיונה מישראל והיכרותה עם חברות אמריקאיות. "יש כאן מילת מפתח שאי אפשר לזוז בלעדיה - ניסיון קנדי". היא מספרת כיצד המציאה את עצמה מחדש כמפיקה של פעילויות לחיזוק הקהילה הישראלית־יהודית בטורונטו.
המסע הזה הוביל אותה לייסד את "אורקה - עוצמה נשית חובקת עולם", קהילה של עשרות אלפי נשות עסקים, וגם לחבר את הספר "חוכמת המנהיגות הנשית". כיום יש לה ראייה מפוכחת על חוויית ההגירה הקנדית. "מהגרים שהגיעו מהארץ בגלל המלחמה לא תמיד בנו אקסל שמביא בחשבון תרחישים שליליים אפשריים. המחיה כאן יקרה מאוד היום. היא עלתה בערך ב־150% בעשור, בין היתר בהשפעת מלחמת רוסיה־אוקראינה".
יש לציין כי גם אחרי העליות הללו כוח הקנייה של המשכורת הממוצעת הקנדית גבוה מזה של הישראלית. כרמון מוסיפה שאפילו ברמה הטכנית ישראלים לעיתים פספסו. "הם למשל לא ידעו שהוויזה תקפה לשלוש שנים או עד פקיעת הדרכון, המוקדם מביניהם". כך הפכו חלקם למהגרים לא חוקיים בלי כוונה.
דבריה של כרמון הם רק פרומו לדרמה שעתידה להתחולל בשנים הקרובות, כשוויזות "הפוגת המלחמה" יסתיימו בבת אחר עבור אלפי ישראלים, גם כאלה שהשקיעו משאבים אדירים במעבר לקנדה, ולא רוצים לחזור.
רוצים אנשי רפואה וחינוך
לאיטה סקובלינסקי, יזמת הייטק ומלווה לרילוקיישן לקנדה, נדרשו ארבע שנים מאז שהיגרה כדי להיות זכאית לוויזת עבודה במדינה. בינתיים המשיכה לעבוד מרחוק עבור חברה ישראלית. באחד מתפקידיה הראשונים בקנדה אפיינה מוצר טכנולוגי לתמיכה בהגירה, וכך פיתחה התמחות לא רשמית בנושא. עם השקת אשרת המלחמה החלה לערוך סמינרים לישראלים שהתעניינו, והוצפה בפניות.
סקובלינסקי מנסה לכוון את המהגרים החדשים לאסטרטגיות יעילות שיאפשר את הישארותם לטווח ארוך. "כדי להישאר יש להגיש בקשה לתושבות ולהשיג מספיק 'נקודות', כמו השכלה, ידיעת אנגלית וצרפתית, גיל צעיר, מקצוע נדרש, קרובי משפחה מקומיים וכמובן ניסיון קנדי. אופן איסוף הנקודות וגם מספר הנקודות הנדרש משתנים ממחוז למחוז וגם מעת לעת".
המקצועות הנדרשים הם כל המקצועות הרפואיים - רופאים, רוקחים, מקצועות הסיעוד, עובדים סוציאליים. כל אלה צריכים להסב את התארים שלהם למקומיים. מדובר בתהליך קשה, אבל לא בלתי אפשרי. סקובלינסקי מציינת כי גם חינוך הוא מקצוע נדרש במחוזות מסוימים, שם קיימות תוכניות להסבת אקדמאים גם למי שאין ניסיון קודם בתחום, אבל כדי להמשיך ולאחוז בוויזה נדרשים המשתתפים להישאר במקצוע אחרי ההכשרה.
דווקא להייטק יש פחות ביקוש כיום בקנדה, אומרת דמב, במיוחד בטורונטו, שנחשבה בירת הענף. "הקנדים היום רוצים להגן על עובדי ההייטק שלהם. חלקם עבדו בארה"ב, ועכשיו, בעקבות עליית המתיחות בין ארה"ב לקנדה, הם רוצים לחזור לעבוד בקנדה, ואז נוצר עודף היצע של עובדים טובים. בשנה האחרונה רק שלושה תפקידי הייטק זיכו בניקוד לוויזה, ואלה היו כולם ניהוליים".
תוכנית ויזת "הפוגת המלחמה" למעשה הסתיימה ביולי 2025 וכיום הדרך העיקרית להיכנס לקנדה היא כסטודנט לתואר מתקדם, או דרך מעסיק שהזמין אותך - אבל אז מדובר בויזה סגורה, המשמעות היא שאם מאבדים את המשרה מאבדים גם את הוויזה. יחד עם זאת, בכל פרובינציה מצב העניינים מעט שונה. "יש פרובינציות שבהן אין בכלל חשיבות לגיל או להשכלה, אלא רק למקצוע נדרש. ישנן שתי פרובינציות במזרח ומרכז קנדה שבהן יש ויזות מיוחדות ליהודים בתמיכת הקהילה - ניו ברנזוויק ומיניטובה", מציינת יועצת ההגירה דמב.
"לא אומרת מאיפה אני"
מדיניות ההגירה המקלה יחסית של קנדה היא חרב פיפיות לישראלים. בתקופת שלטונו של ג'סטין טרודו כראש ממשלת קנדה קיבלה המדינה כמיליון מהגרים ביחס ל־40 מיליון תושבים, ומהם כ־2% מוסלמים, לעומת כ־1% ישראלים. יש לכך השפעה גם על הקשר עם ישראל וגם על היחס הכללי של האזרחים הקנדים למהגרים.
"אחרי 7 באוקטובר חל שינוי משמעותי מאוד בקהילה המוסלמית בקנדה", מספרת עינב לוין, שהגיעה בעקבות התמחות של בעלה באונקו־גינקולוגיה ורוצה לחזור. "לפני כן ראינו אותם מתאמצים להיטמע בתרבות הקנדית, בקושי מדברים ערבית. חוץ מהבגד, לא היית שמה לב שהם מוסלמים. המסגדים שלהם חבויים בדירות רגילות. אבל מאז השינוי מובחן מאוד. הם מדברים רק בערבית ובקול רם, מפגינים, מחצינים את האחרות שלהם. עד המלחמה הייתי רק מחכה להיכנס לאובר וליפול על נהג מוסלמי כדי להחליף חוויות. מאז אני לא אומרת אפילו מאיפה אני".
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל חוותה הקהילה היהודית בקנדה גל של פשעי שנאה שלא נראה כמותו במדינה. לפי ארגון בני ברית ב-2024 נרשמו 6,219 אירועים אנטישמיים - עלייה של 7.4% לעומת 2023 ו-124% לעומת 2022. ביוני 2024 הושלך בקבוק תבערה על בית הכנסת בוונקובר. בדצמבר באותה שנה נורתה אש אל עבר בית הספר יהודי בטורונטו ובמונטריאול נחקר חדש לניסיון הצתה של בית כנסת, במקביל לוונדליזם במבנה משרדים יהודי סמוך. רק באוגוסט האחרון היה עוד ניסיון הצתה של בית הכנסת במונטריאול ובאוטווה נדקרה אישה יהודייה בסופרמרקט - וזה רק קצה הקרחון.
"מסתובבת בטורונטו רשימה של עסקים שצריך להחרים כי מישהו זיהה אותם כציונים", מספרת סקובלינסקי. "ירו בדוכן פלאפל, שהבעלים שלו בכלל לא מהגר, אלא ד ור שני כאן. לבית הספר היהודי שבו לומדים ילדים של חברה שלי הגיעה יום אחד קבוצת מוסלמים עם סכינים".
האווירה האנטי־ישראלית המתלבה, שקולה הדהד בחוזקה גם בקמפוסים ובמחוזות הליברליים הקנדיים, מקשה על הישראלים גם למצוא עבודה. "בראיון העבודה עלולים לשאול אותך מה עשית בצבא", מספרת כרמון. "ישראלים רגילים להתגאות בעובדה ששירתו ביחידות מובחרות. לקנדי זה עלול להישמע לא טוב. הוא עלול להגיע למסקנות לא נכונות לגבי טיבו של המועמד. ומנגד, איך אפשר לשקר? מה יסביר את החור בקורות החיים?".
לפני כמה חודשים הסטודיו שבו סקובלינסקי רוקדת לפי שיטת גאגא של אוהד נהרין הודיע כי לא ילמד עוד את השיטה, משום שמקורה בישראל. לא עזרו הטענות כי נהרין עצמו הוא מתנגד פעיל למלחמה, וכי מורי גאגא הם קנדים ופרנסתם תקופח.
את חושבת שהם ניסו להשיג כותרות על הגב של הישראלים?
"לא, זה לא העניין. אני חושבת שהלב שלהם במקום הנכון, אבל הכול שטחי כל כך. עצם העיסוק הכל כך פעיל של קנדים בנושא הזה מופרע. בשנתיים האחרונות אני חווה לראשונה קושי שיש לקנדים עם הישראליות שלי, אבל אני לא מתנצלת".
מה לגבי אנטישמיות קלאסית?
"ההורים שלי, שעלו לישראל מברית המועצות, הסבירו לי תמיד שזה מאוד שקוף וקשה להוכיח. פעם אחת נכנסתי לחנות לקנות סט צלחות והסברתי שהן נועדו לארוחת ראש השנה. פתאום משהו השתנה. האדיבות הפכה קרירה, ולמישהי שנכנסה רגע לאחר מכן הם התייחסו אחרת. לכי תוכיחי דבר כזה, אבל זה היה מורגש".
דמב מציינת כי היא עונדת מגן דוד בולט וכך עושה גם בנה, והם מעולם לא נתקלו בבעיות בשל כך. "בבית הספר המקומי שלנו, באזור לא יהודי בהכרח, לקחו פתאום את הילדים של כל הכיתה למוזיאון השואה". גם מיכאלי מעידה כי לא נתקלה באנטישמיות במעגלים המידיים שלה.
"מתחילה להידמות לאירופה"
"תחת סטפן הרפר, ראש ממשלה שמרני נדיר בקנדה שכיהן עד 2015, היה ירח דבש בין קנדה לישראל", מסביר יוסי שיין, פרופסור למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים מאוניברסיטת תל אביב. "ואז, תחת ג'סטין טורדו, הייתה הצטננות, ועכשיו המצב החמיר עוד יותר תחת מייק קרני".
ראש הממשלה קרני, שהיה נגיד הבנק המרכזי של בריטניה, קירב את היחסים לבריטניה מול ההתרחקות של ארה"ב, והושפע מהגישה האירופית לישראל. "חווינו אנטישמיות בבית הספר. ראש הממשלה החדש שונא אותנו. הקודם הביא לפה המון מוסלמים. קנדה מתחילה להיראות כמו אירופה", סיפרה מרואיינת מטורנטו שהעדיפה לא להזדהות בשמה.
קנדה נחשבת למדינה ליברלית, אך גם בה יש מתח בין המגזר הכללי לבין האוכלוסיה הילידית. בהיותה קבוצת מיעוט הצליחו קבוצות פרו-פלסטינית לייצר בתוכה תאי הזדהות עם הפלסטינים. היהודים הקנדים, מצדם, מנסים לקרב אליהם את מי מאותם ילידים שהם נוצרים אוונגליסטים ונוטים להזדהות עם ישראל.
הקהילה היהודית בקנדה מונה 400-350 אלף איש ומשמשת לכאורה מעטפת שאפשר ליפול אליה בתוך הסבך הזה. ואכן, רבים מהישראלים מוצאים את העבודה הראשונה שלהם בתוך או בעזרת הקהילה היהודית - אבל גם בקן החם הזה יש מתחים מול הישראלים. "היהודים הקנדים הם שמרנים לעומת הקהילה בארה"ב, שהיא יותר מיינסטרים", מסביר שיין, וכרמון מוסיפה: "הקהילה כאן היא דתית וגם ציונית. אם הם רואים אדם שעזב את ישראל וגם אוכל חזיר, הם שואלים - איזה מין יהודי זה?".
היהודים בקנדה תומכים בישראל, ובשבוע הראשון למלחמה גייסו 100 מיליון דולר למען המדינה. אך הישראלים שגרים במדינה, המובילים את המאבק באנטישמיות, ניסו לארגן פעילות משותפת בנושא ונחלו אכזבה. הם תיארו את הקנדים היהודים כפסיביים במלחמתם באנטישמיות, כמי שרוצים רק להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור. הלוחמנות של הישראלים בנושא נראתה להם רק כגורם שעלול לסבך את המצב שלהם.
גולדשטיין טוען כי היום המצב הרבה יותר טוב. "יש עלייה באנטישמיות בקנדה, בעיקר במונטריאול וטורונטו, אבל הקהילה מגיבה למה שקורה. הצלחנו להקים את Jewish Security Network כדי לתת ביטחון ליהודים ולישראלים. בעקבות המלחמה יש הרבה יותר סולידריות בקהילה היהודית ועלייה חסרת תקדים בחיפוש אחר זהות יהודית. וכן, אנחנו מתחברים גם לישראלים".
קרירות ופאסיב אגרסיב
לישראלים קשה מאוד לפצח את התרבות הקנדית. אם פוטבול זר לנו, הוקי זר עוד יותר, והוא פחות או יותר נושא השיחה היחיד המקובל בקנדה, חוץ ממזג האוויר, בין מי שאינם מוגדרים כחברים קרובים. פוליטיקה היא מחוץ לתחום, ועל דת אין בכלל מה לדבר. שיתוף יתר אישי יכול להיענות בתגובה "תודה על השיתוף", ללא שיתוף בחזרה, או סתם בשתיקה מביכה. בניגוד לגרמני הנוזף, הקנדים לא ייטו להסביר מהו הגבול שנחצה. הם נוטים להימנע מקונפליקט, ואפילו אם ישאלו, יכחישו בכל פה שהקונפליקט קיים.
"לא סיפרו לי לפני שהגעתי שאם הוזמנתי לארוחת ערב אני צריכה להוציא אחר כך מייל למארחים, לספר שנהניתי", מספרת כרמון. לדבריה, הישראלים נראים לקנדים קולניים, אפילו קצת מלוכלכים, בעוד הישראלים מתוסכלים מכמה שהקנדים לא ספונטניים.
"ישראלים שמגיעים לכאן מתלהבים מהעובדה שהקנדים כל הזמן מתנצלים. אבל זו לא באמת התנצלות", אומרת סוקבלינסקי. "בהתחלה הייתי מסתובבת ברחוב באופוריה של בורות, חשבתי כמה הם נחמדים, עד שחלחלה ההבנה שזה פאסיב אגרסיב. ככל שההתנצלות רמה ונלהבת יותר, כך היא נועדה יותר לגרום לך להרגיש רע".
הישראלים למדו להתנהל מול הקנדים בזהירות. "כל מייל שאת שולחת לבית הספר לגבי הילד שלך יכול לשמש נגדך", משתפת כרמון. "בארץ נוטים להיות פתוחים עם בית הספר. בקנדה השיחה עם בית הספר היא שיחה משפטית".
מרואיינת המתגוררת כמה שנים בטורונטו והגיעה לשם ברילוקיישן אקדמי מפנק לכאורה מתארת את המקומיים במילים קשות. "אלה אנשים קרים. הם אוהבים רק את עצמם. אני תמיד יוצאת מנקודת מבט שמי שיושב מולי משקר לי. זה מקום שבו דורכים לך על הראש, שמכבה לך את שמחת החיים". למרות התיאורים הקשים היא לא מתכוונת לעזוב: אני לא מסוגלת לחיות עם הלחץ של הארץ", היא מודה.
בספרה "אל המקום הכי טוב בעולם ובחזרה", ממואר גרפי על ההגירה לוונקובר ושברה, מנסה הסופרת והמאיירת עדי ברוקס להבין מה בתרבות הקנדית שבר את הרומן ביניהן. היא מתארת חברה שלא מוכנה לשמוע על שום תחושה רעה, נפשית ופיזית, ורק מדרבנת את הצד השני לחשוב חיובי, תרבות שבה איש לא נפתח באמת.
"מבחוץ עיר כמו ונקובר נראית מאוד רב־תרבותית כי יש בה אנשים מכל הצבעים", היא כותבת, "איך אפשר להסביר שתרבויות בנות אלפי שנים נעלמות בתוך דור? לא משנה להם מאיפה באת, העיקר שתהיה בדיוק כמוהם". עם הזמן ברוקס שקעה בדיכאון, ממנו יצאה רק כשעזבה את קנדה ללונדון ואחר כך בחזרה לישראל.
אבל לא הכול שחור. "לא נתקלתי בקנדי שלא היה מנומס למי שהיה מנומס אליו", מדגישה מיכאלי. "אם פועלים לפי החוקים והנהלים, הכול יהיה בסדר. יש לנו חברי אמת קנדים". סקובלינסקי למדה ליהנות מכך שהגברים במונטריאול לא מתחילים איתה. "בהתחלה לא הבנתי מה לא בסדר, אבל גיליתי שזה מקום מאוד שוויוני, מאוד פמיניסטי, ואפשר לשמור בו על ידידות עם גבר, כי הוא יחכה שאת תעשי את הצעד הראשון".
להשאיר את מי שכבר פה
יועצת ההגירה דמב אומרת כי המדיניות של קנדה כרגע היא לקבל כמה שפחות מהגרים חדשים, אך לפעול לעזור למי שכבר נמצא ולהכשיר את שהותו. במקביל בטורונטו הוקם לובי של ישראלים שפועלים לעודד את המדינה להאריך את ויזות ההפוגה, שכבר ניתנו, או להמיר אותן בתושבות קבע.
כרמון מזהה שתי נקודות שבהן ישראלים נוטים לחזור הביתה. הראשונה היא בטווח של שלוש השנים הראשונות; השנייה היא אם הילדים רוצים לחזור כדי להתגייס. עבור אחרים ההחלטה של הילדים דווקא לא לחזור ולהתגייס מסיימת את הדילמה ומכריעה כי הם כבר לא יחזרו לארץ.
"בסופו של דבר אנחנו פה 20 שנה, מחוברים לקהילה כאן בצורה החזקה ביותר שניתן לדמיין. ביססנו פה חיים מאוד נוחים וגם עשירים ומגוונים", מתארת כרמון. "ובכל זאת, אם את שואלת אותי איפה אני מרגישה שאני חיה - זה בארץ".