נשיא סין שי ג'ינפינג / צילום: ap, Ng Han Guan
האיום החמור ביותר על העולם בטווח הקרוב: הפצת מידע כוזב. כך קובע הפורום הכלכלי העולמי, זו השנה השנייה ברציפות. כיום, עם הבינה המלאכותית והיכולת לקנות צבאות בוטים בזול ניתן להפיץ מידע כוזב בקלות ברשתות החברתיות.
● המשרוקית | סמוטריץ' מכחיש, אבל הוא בהחלט זכה להערה שלילית בדוח המבקר
● המשרוקית | ברק לא מכה באותו מקום פעמיים? חוקי הפיזיקה קובעים אחרת
והחקיקה? היא לא מצליחה להדביק את הקצב של ההתפתחות הטכנולוגית. המהירות של הפצת ה"מידע" מחד והאיטיות של המנגנונים הממשלתיים מאידך - יוצרות פער עם פוטנציאל נזק שאי אפשר להמעיט בחומרתו.
לאחרונה ממשלת סין הפשילה שרוולים, והשיקה צעדים דרמטיים בניסיון להגביר את המעורבות שלה בשיח ברשתות החברתיות. מה המהלכים שהיא מבצעת, איך זה נראה בעולם - ומה קורה בישראל?
חובת הכשרה למשפיענים
הרגולטור הסיני יצא בהודעה שהכתה גלים בכל רחבי העולם: אסור למשפיעני רשת לחלוק עצות בנושאי רפואה, פיננסים, משפט וחינוך אם אין להם את ההכשרה המתאימה לכך. היוצרים יצטרכו גם לתת הפניות למקורות המידע שלהם ולתת גילוי נאות אם השתמשו בבינה מלאכותית לצורך יצירת התוכן.
נקודה מעניינת נוספת היא הטלת האחריות על הפלטפורמות. הרגולציה החדשה קובעת שהפלטפורמות בהן משותף התוכן יהיו אחראיות לאימות ההסמכה (תואר או כל הכשרה מקצועית אחרת) ולהזכיר למשתמשים את חובותיהם. פלטפורמות שלא יעמדו בחובותיהן ייקנסו ב־100 אלף יואן (כ־14 אלף דולר) על כל הפרה, ואלו עשויות לגלגל את הקנס למשתמשים העבריינים.
בזמן שהיו מי שבירכו על ההחלטה, בטענה שהיא תהפוך את האינטרנט לבטוח יותר בכל הנוגע לתחומים הנוגעים ישירות לחיי אדם, היו גם מי שפחות התלהבו. לשיטת המקטרגים, הדבר יאפשר לממשל הסיני לשלוט במי שיקבלו אישור לעסוק בנושאים רגישים, ובכך למעשה לשלוט בשיח.
נראה שמדובר בתקדים עולמי. הדוגמה הקרובה ביותר שאפשר למצוא היא ספרד, שהגדירה בחוק מי נחשבים למשפיעני רשת והטילה עליהם חובות כמו סימון תוכן שיווקי. אך בניגוד לסין, ספרד לא הגבילה את התכנים בהם הם יכולים לעסוק.
מטבע הדברים, סין היא כמובן מקרה חשוב, אך לא כזה שמשמש דוגמה ומופת למדינה ששואפת להיות ליברלית. לכן, ניסינו להבין מה קורה בעולם המערבי. כדי לעשות זאת, נעזרנו בסקירות ובמעקב השוטף שמפרסם איגוד האינטרנט הישראלי לאורך השנים על רגולציה ברחבי העולם שנועדו להתמודד עם תופעת הדיסאינפורמציה והמידע הכוזב.
מי נושא באחריות?
מתברר שהתופעה הזאת מציבה אתגר לא פשוט כשהדבר מגיע לשדה החקיקה והרגולציה. ד"ר אסף וינר, ראש תחום מחקר ומדיניות באיגוד האינטרנט הישראלי ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מצביע על הבעייתיות בהתנגשות החזיתית בין איסור פלילי עמום על ביטוי שהוא "דיסאינפורמציה" או "מידע כוזב", לבין חופש הביטוי כזכות חוקתית וערך דמוקרטי (להבדיל מהאכיפה נגד תוכן בלתי־חוקי או עבירות ביטוי כמו הסתה או הונאה).
מנקודת המבט של הדמוקרטיה הליברלית וגם של הרשתות החברתיות עצמן, דיסאינפורמציה או מידע כוזב נחשבים ל"תוכן מזיק אך חוקי". פירוש הדבר הוא שלא מתייחסים לתוכן ככזה שעולה לכדי עבירה, אבל כן יש הצדקה להגביל את הפצתו. בפועל, ההגדרות למה נחשב מידע כוזב אינן אחידות ולעתים עמומות מדי כדי לשמש בסיס לאכיפה פלילית או רגולטורית.
כל זה, כמובן, לא אומר שאין בדמוקרטיות ליברליות אמצעים משפטיים להילחם בתופעה, וחלקן כבר העבירו אותה למישור הפלילי. בצרפת, למשל, לא חיכו לרשתות החברתיות או אפילו לאינטרנט, וחוק חופש העיתונות מ־1881 (שאינו פלילי) אוסר על הפצת חדשות כוזבות בחוסר תום לב באופן שפגע או עשוי היה לפגוע בשלום הציבור, עם סנקציה של קנס של עשרות אלפי אירו. בסלובקיה הפצת מידע כוזב שעלולה "ליצור דאגה ממשית בקרב חלק מהאוכלוסייה במקום מסוים" כבר תעלה לכם בשנתיים מאסר.
באופן כללי, החקיקות השונות כוללות מספר אלמנטים מרכזיים: מידע שגוי, המופץ מתוך כוונה (זדון או חוסר תום לב) וגורם לנזקים מסוימים. לפעמים יש חוקים מיוחדים נגד הפצת מידע כוזב בתקופת בחירות, בהנחה שזה מופץ כדי להשפיע על ההליך הדמוקרטי.
ד"ר וינר מזהיר: "חקיקה פלילית נגד דיסאינפורמציה או מידע כוזב שאינה מגדירה פעולות אלו באופן מדויק ומתוחם, מסכנת באופן משמעותי ערכים דמוקרטיים וזכויות אזרחים. הגבלות ביטוי כאלו ביחס למושגים עמומים או חמקמקים מעניקים למדינה ורשויותיה שיקול דעת מופרז לקבוע מה שקר ומה אמת בעולם.
"מגמת ההפללה של דיסאינפורמציה ומידע כוזב בחקיקה מדינתית, תוך פערים משמעותיים בין הוראות החקיקה של המדינות השונות, היא מדאיגה ומסוכנת. ההגדרות הרווחות כיום לדיסאינפורמציה בזירה האירופית הן רחבות ומעורפלת מכדי לתפקד כהגדרה משפטית, כך שעיגונן ברמה המדינתית (לרבות בישראל), יפגע בערכים של וודאות משפטית, אפקטיביות וחופש הביטוי".
האם יכול להיות שהדבר הנכון הוא להתמקד פחות במשתמשים ויותר בפלטפורמות, כמו פייסבוק או איקס? לכיוון הזה הולכת סין, אבל לשיטת סקירה של ד"ר וינר, הטלת האחריות על הרשתות החברתיות עצמן עלולה להביא ל"אכיפת יתר מצד הפלטפורמות שתפגע בחופש הביטוי של המשתמשים", והעלויות הגבוהות יפגעו ברשתות חברתיות חדשות.
הדבר לא מופרך, כפי שמראה דוגמה שונה אבל דומה: ב־2023 ממשלת בריטניה העבירה את חוק הבטיחות ברשת, שנועד להפוך את הגלישה באינטרנט לבטוחה יותר. ביולי האחרון נכנסה לתוקף פאזה חדשה של החוק, שדורשת מרשתות חברתיות לאמת את גיל המשתמשים, לחסום תכנים מסוימים לקטינים (כמו פורנוגרפיה או עידוד הפרעות אכילה) וצמצום של אחרים (למשל, עידוד בריונות ברשת או פעלולים מסוכנים).
בשטח, הדבר גרם לכך שחלק מהרשתות חסמו מקטינים גישה לתכנים לגיטימיים מטעמי זהירות יתר, ולהורדה מהאוויר של רשתות ללא משאבי עתק שיאפשרו אימות גיל (כמו רשת עצמאית לאלכוהוליסטים אנונימיים). למרות שהרגולציה לא עוסקת במידע כוזב, לא בלתי סביר להניח שחקיקה לא זהירה מספיק כלפי הפלטפורמות תביא לאפקט דומה.
הדרישה מהישראלים
ייתכן שבמהלך המסע שלנו, נזכרתם בדוגמה ישראלית עדכנית שעוררה סערה בעת פרסומה. בקיץ האחרון הרשות לניירות ערך החלה לקדם הצעת חוק שתדרוש ממי שמפרסמים מידע פיננסי כללי מבלי רישיון שיעשו זאת תוך הזדהות מלאה וגילוי נאות, מה שישפיע על בלוגרים שעוסקים בתכנים פיננסיים.
כפי שבדיקה של עמיתנו עמירם גיל מראה, מדובר בחקיקה נוקשה יותר מבמדינות מערביות אחרות, בין אם בגלל האפשרות לאנונימיות (ארה"ב) או בין בגלל הגמישות הגדולה יותר בסוגי התכנים שלא נחשבים לייעוץ (האיחוד האירופי). בכל מקרה, ההצעה הזאת רחוקה מאוד מהרגולציה הסינית הדרקונית, שכן אין פה דרישה להכשרה מיוחדת כדי לכתוב ייעוץ.
כרגע הרשות פתחה לשיתוף ציבור הצעה לעדכון החוק, כך שיייעוץ השקעות כללי ללא רישיון יותנה בכך שהוא יהיה ללא התאמה אישית למשקיע; יכלול גילוי ברור שמדובר בייעוץ ללא רישיון; יינתן רק אם אין אינטרס כלכלי שעלול להשפיע עליו.
עוד מוקדם לדעת איזו רגולציה נקבל בסוף, אבל עד כה למדנו שקשה לממשלות להיאבק במידע הכוזב בכלים משפטיים. האם צריך לזנוח את הרעיון? ד"ר וינר חושב שלא, ומסביר שבמקרים מסוימים אפשר להשתמש בכלים המשפטיים הקיימים (פגיעה בבריאות הציבור, הונאה, הטרדה וכו') במקום הפללה כללית של "דיסאינפורמציה". לדבריו, הדבר יתאפשר בזכות "מענה חקיקתי או רגולטורי אפקטיבי שיבדיל בין סוגים שונים של מידע כזב אותו יש הצדקה להגביל, לפי הנזקים החברתיים הכרוכים בו ושאלת המוטיבציה של מפרסמי מידע כוזב". מענה כזה צריך להבחין בין הקשרים שונים של "פייקים": רפואיים ובריאותיים, פוליטיקה ובחירות או כאלה שפוגעים בזכויות פרט מוגנות (למשל, דיפ פייק של אדם בעירום).
לקריאה נוספת:
יוזמות חקיקה נגד דיסאינפורמציה ו-fake news: סקירה בינלאומית - איגוד האינטרנט הישראלי