אדמירל (במיל') גארי ראפהד / צילום: נעמה קליין
הים, שבעיני ישראלים רבים הוא בעיקר מקום של שלווה ורוגע, הפך במהלך מלחמת חרבות ברזל לחזית עולמית של עימותים, אינטרסים וסיכונים כלכליים. מתקפות החות’ים בים האדום חשפו עד כמה שברירית תנועת הסחר העולמית, ועד כמה הזירה הימית הפכה לזירת כוח - מאיראן, דרך אוקראינה ועד טייוואן.
● כותרות העיתונים | חקירה בספרד: חברה מכרה פלדה לתעשייה הצבאית הישראלית
● השבוע בתעשיות הביטחוניות | השכנה של ישראל לוחצת על ארה"ב: תמכרו לנו מטוסי קרב חדשים
רק מעטים בעולם מחזיקים בראייה פנורמית של כלל הזירות הללו, ובוודאי שמעטים אף פיקדו בהן באופן אישי. אחד מהם הוא אדמירל (מיל') גארי ראפהד, מפקד הצי האמריקאי לשעבר. הקצין עתיר הניסיון, ששירת מווייטנאם ועד לפיקוד על הצי הפסיפי, חולק בראיון בלעדי לגלובס תובנות על הלקחים המיידיים מהקרבות מול החות'ים ("אסור להפחית בהערכת היכולות הימיות של שלוחותיה של איראן"), על החשש כי משמרות המהפכה יעתיקו את טקטיקות המפרץ הפרסי לים התיכון, ועל עתיד חבילת הסיוע הביטחוני האמריקאית לישראל שמתקרבת לסיומה.
הכישלון מול החות'ים
במלחמת חרבות ברזל התמודדה ישראל עם זירות רבות: עזה, לבנון, סוריה, עיראק, איראן ותימן. עם זאת, תשומת הלב הבינלאומית הגיעה כאשר החות'ים שיבשו את התנועה בים האדום, וענקיות הספנות החליטו להסיט את נתיב הסחר לאירופה - אל כף התקווה הטובה. נתיב זה ארוך בשבועיים, ואף יותר.
בשלהי דצמבר 2023 הקים ממשל ביידן את קואליציית "פרוספריטי גרדיאן" שנועדה לאפשר את תנועת השיט בים האדום. מדינות שונות כדוגמת בריטניה וצרפת נטלו בה חלק, אבל היא נחלה כישלון חרוץ. בחודש מאי האחרון, אחד מהצעדים הראשונים שנקט נשיא ארה"ב החדש־ישן דונלד טראמפ במזרח התיכון היה הכרזה מפתיעה למדי על הפסקת אש עם החות'ים.
"החות'ים ביצעו פעולות ימיות שלארה"ב ומדינות נוספות היה קשה מולן", מציין האדמירל. "בישראל, הצלחתם ליירט טילים מכיוונים שונים בהם תימן וזה חיובי, אבל החות'ים הציגו יכולות שלא הרבה אנשים ציפו להן. המתקפות של ישראל, ארה"ב ואחרות היו מאוד לא מאוזנות ברמת העלויות". הנזקים הכלכליים משתקפים, למשל, מהמל"טים האמריקאיים. החות'ים טענו כי יירטו 14 MQ-9 ריפר, שעולה כ־30 מיליון דולר ליחידה. לצורך ההשוואה, מחירו של חימוש משוטט איראני מדגם שאהד 136 מוערך בכ־30 אלף דולר.
כתוצאה מכך, מפקד הצי האמריקאי לשעבר מוצא לנכון שני שיעורים מרכזיים שצריכים להילמד. הראשון, לא להפחית בהערכת היכולות הימיות של ארגוני הפרוקסי האיראניים, וכן לקחת מבט ריאלי יותר בנוגע למה שנדרש במטרה להגן ולהביס. לדבריו, האתגרים שבהם נתקלה ארה"ב במרחב הים האדום, צפויים גם במקומות שונים בעולם.
"לא רק שצפויות מתקפות טילים וכטב"מים, האתגרים יתרחבו לטכנולוגיות חדשות מעל פני הים ומתחתיו. זה דורש להגביר את המודעות לאיום, לתרגם את זה למה עושים, ומה המשאבים הנדרשים. מדינות שתלויות בסחר ימי נדרשות להשקיע במערכות שמסוגלות להגן על איומים כמו אלו שמחזיקים החות'ים. זה לא ייעלם, אלא רק יתפתח בזכות מה שהאיראנים והחות'ים למדו".
מודאג מהאיום האיראני
איראן מפעילה שני כוחות ימיים, הצי האיראני שמשויך לצבא איראן והצי של משמרות המהפכה. לכל אחד מהכוחות הללו תחומי אחריות שונים: בעוד שהצי של איראן אמון על הים הכספי ומפרץ עומאן, קרי הים הפתוח, הצי של משמרות המהפכה אחראי על שליטה במפרץ הפרסי ובמיצר הורמוז, שדרכו עוברים כ־30% מכלל הסחר העולמי בנפט.
זה מכביד כלכלית על משטר האייתוללות, שבמילא מצבו בכי רע, אך זה לא מנע מהרפובליקה האסלאמית להגדיל השנה את תקציב הביטחון ב־200% לכ־30.9 מיליארד דולר. זאת על אף תשתיות רעועות, קצב אינפלציה שנתי של 20%-55% מאז 2018, ומטבע שהתרסק לחלוטין וחצה את רף המיליון ריאל לדולר.
ראפהד משתף כי לאורך הקריירה הוא השקיע תשומת לב רבה לצי משמרות המהפכה. "הם האיום המשמעותי ביותר, במיוחד במפרץ. הטקטיקה השגרתית שלהם כוללת תקיפת אוניות סוחר ותשתיות. חששתי שהם עשויים להעתיק טקטיקות לפרוקסי. אני מודאג במיוחד כי הטקטיקה של משמרות המהפכה במפרץ עלולה להיות מועתקת למזרח הים התיכון, וליצור סביבה מאתגרת".
מה אתה חושב על היכולות של איראן כרגע?
"איראן לקחה צעד אחורה כרגע, אבל אף פעם לא חשבתי שהם ייעלמו. עלינו לשאול איך הם יעבדו עם אחרים? שיתוף הפעולה עם רוסיה בכטב"מים יכול להיות מתורגם לים. עכשיו, כשהרובים שותקים, צריכים לחשוב מה למדנו, מה הם למדו, ועם מי הם עובדים כדי לבוא עם איומים וטקטיקות חדשות שלא חשבנו עליהם. אנחנו רואים כיצד באוקראינה הטכנולוגיות והטקטיקות משתנות בקצב גבוה. זה לא הזמן לנוח, מוכרחים להפנות תשומת לב ולשתף פעולה. לעתים, אנחנו לא מספיק מהירים בשביל להפנים את השיעור הנדרש".
"האנרגיה - נשק העתיד"
אדמירל (מיל') גארי ראפהד (בן 74) נולד בבאפלו, ניו יורק, והתגייס לצי האמריקאי ב־1973. הוא פרש בשנת 2011, כאשר לאורך 38 שנות שירותו מילא שורת תפקידים ארוכה. הוא הגיע לישראל עבור השתתפות בכנס שערך המכון למדיניות ואסטרטגיה ימית בראשות פרופ' שאול חורב, שפועל תחת HiCenter Ventures, ועסק בהתעצמות האיומים והטכנולוגיות בתת הים ובקרקעית הים - שבהם נמצאים נכסים אסטרטגיים של מדינות רבות בעולם, לרבות ישראל.
את הסוגיות הללו ראפהד מכיר היטב מתפקידיו השונים, בהם פיקוד על הצי השני של צבא ארה"ב, שאמון על צפון־מערב האוקיינוס האטלנטי, החוף המזרחי והקוטב הצפוני, ועל הצי הפסיפי, אבל אחד מהתפקידים המסקרנים בהקשר הישראלי כיום הוא היותו מפקד המשחתת האמריקאית USS בארי - הראשונה עם מערכת ההגנה האווירית AEGIS.
מערכות AEGIS על ספינות הצי האמריקאיות סייעו להגנה על שמי מדינת ישראל מול המתקפות האיראניות, לצד מערכות ההגנה האווירית שנמצאות על ספינות סער 6 של חיל הים הישראלי. אלו כוללות את כיפת מגן, הווריאנט הימי של כיפת ברזל המפורסמת של רפאל, ולטווחים רחוקים יותר משתמשים ב־LRAD מתוצרת התעשייה האווירית.
"אני מעריך מאוד את AEGIS, שזו המערכת הראשונה להגנה אווירית שהצבנו בים", מספר מפקד הצי האמריקאי לשעבר. "המערכת מועילה מאוד ביכולת להתמקם, כי נוח יותר למערכת הגנה אווירית להיות מועתקת בים, מאשר העתקות ביבשה. אני מאמין כי AEGIS תמשיך להעניק תועלת לארה"ב ולמי שישתמש בה. ארה"ב, ישראל, יפן ושותפות אחרות נדרשות לחשוב כיצד נפתח מיירטים פחות יקרים".
משרד הביטחון הישראלי והקבלן הראשי של פרויקט מערכת ההגנה האווירית באמצעות לייזר "אור איתן", רפאל, הודיעו בספטמבר על השלמת הניסויים במערכת. אור איתן תאפשר יירוטים בעלות דולרים בודדים עבור האנרגיה, במקום כ־30 אלף דולר למיירט כיפת ברזל. אף שספינות הן כלי שמוגבל בהספק האנרגיה, ראפהד מזהה בנשק האנרגיה כבשורה חשובה.
"נשק האנרגיה הוא טכנולוגיית מפתח לעתיד, במיוחד בספינות כי לא נדרשים לחשוש מנשיאת מיירטים. כרגע, המשחתות לא מסוגלות להשתמש באנרגיה מספיקה מהספינה. ניתן להעלות את ההספק בספינות עצמן, אבל זה ידרוש עיצוב מחדש שלהן. נשק אנרגיה יאפשר גמישות, כאשר חלק מהעיצובים של ספינות חדשות כולל אנרגיה נוספת שלא משתמשים בה. אף שנשק אנרגיה עדיין לא מוכן לטילים, העיצוב נדרש לכלול יותר אנרגיה".
מה דעתך על חיל הים הישראלי?
"הם מקצועיים, ממוקדים ומצויידים לעילא ואני מעריך אותם מאוד. האתגר שלהם, כמו שיש לרבים, הוא האם הם גדולים מספיק. כשאני אומר שצריך לגדול, אומרים לי 'אתה איש צי, אז אתה רוצה עוד'. אך כשמסתכלים על טורקיה ועל סין, המספרים משפיעים. השאלה היא מה רוצים לעשות כמותית. אם אתה מפתח יותר יכולות, ייתכן שלא תזדקק למספרים. אם יש לי ספינה שנושאת 30 מיירטים ואני מצפה להתמודדות עם 120 טילים, אצטרך ארבע ספינות, אבל עם נשק אנרגיה יהיו לי כמה מיירטים שארצה. לכן, צריכים לגוון טכנולוגיות".
עם מי עבדת בחיל הים?
"עבדתי תמיד עם מפקד חיל הים, אבל מי שעבדתי איתו באופן משמעותי הוא אליעזר (צ'ייני) מרום. הייתה לנו הזדמנות לעבוד על סוגיות אזוריות. אני מעריך אותו כי הוא עשה את המאמצים להפוך אותי למעורה יותר ביכולות, באופי ובתרבות של חיל הים הישראלי".
פלישה סינית? "לא חכם"
ראפהד מכיר היטב את האיומים במרחב אסיה־פסיפיק ואת האיום הסיני בפרט בזכות תקופתו כמפקד הצי הפסיפי בין השנים 2007-2005. באותו מרחב נמצאים שני מוקדים אסטרטגיים לכלכלה העולמית. בראש ובראשונה, נתיב השיט החשוב מכל, מיצר מלאקה, שבו עוברים כ־30% מהסחר הימי העולמי, בסך של כ־3.5 טריליון דולר בשנה. בה בעת, ישנה טייוואן, מדינה שמהווה את מוקד השבבים המתקדמים העולמי בזכות חברת TSMC, והחשש העולמי הוא כי פלישה סינית לאי אינה של שאלה של אם אלא מתי.
"עבדתי עם שותפות כמו יפן וקוריאה, ואני מודאג מהמצב באוקיינוס הפסיפי", מציין מפקד הצי האמריקאי לשעבר. מלאקה עמוס במסחר וגם קריטי לאנרגיה. הסינים מרחיבים את נוכחותם במרחב, ומגבילים את היכולת לעבור באזורים מסוימים. האתגר במרחב הוא לא רק צבאי. יותר מ־90% מהאנרגיה של יפן, קוריאה וטייוואן עוברת שם. 60% מהמזון מיובא במדינות הללו. זה גם אתגר להותיר את האור דולק".
האם סביר שתתקיים פלישה סינית לטייוואן בתוך שנה־שנתיים, כפי שמעריכים בעולם?
"איני רואה פלישה סינית לטייוואן בתוך שנה או שנתיים. זה דבר קשה מאוד לביצוע, והסינים מבינים זאת. סין שרויה במצב כלכלי שאינו מיטבי, ובעקבות כך זה יהיה מאוד לא חכם. לדעתי, ההערכה שלהם דומה - שהם לא צריכים עכשיו קונפליקט בטייוואן. אני חושש שבתוך חמש־שש שנים המצב עלול להשתנות. הסינים עשויים לחוש יותר בטוחים כלכלית, פוליטית, חברתית. שי ג'ינפינג יכול להיות כמה זמן שהוא רוצה בשלטון, אז שנת 2032 יכולה להיות סבירה ליעד של 'איחוד סין'".
שאלת כספי הסיוע
שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לבין ארה"ב אמנם מהודק יותר מאי פעם, אולם סיבה לדאגה טמונה בכספי הסיוע השנתיים שמעבירה וושינגטון. מזכר ההבנות הנוכחי, שעליו חתמו ב־2016 ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה, מבטיח לישראל רכש אמריקאי שנתי בסך 3.3 מיליארד דולר, וחצי מיליארד דולר נוספים לשיתופי פעולה בתחום ההגנה האווירית. אותו מזכר הבנות מסתיים ב־2028, והצדדים עדיין לא פתרו את הנושא קדימה.
בין כה וכה, סימן שאלה גדול ייסוב סביב סעיף ההמרות - היכולת להמיר לשקלים חלק מהמענק השנתי, לטובת שימוש בתעשייה הביטחונית המקומית. בתחילת ההסכם עמד סעיף ההמרות על 815.3 מיליון דולר (24.7%), אבל הובטחה בו הפחתה עקבית שנועדה להפנות את ההשקעה לתעשייה הביטחונית האמריקאית. השנה עמד תקציב ההמרות על 450.3 מיליון דולר (13.6%), ובשנה הבאה הוא יצנח ל־250.3 מיליון דולר (7.5%), סכום דומה לזה שיהיה ב־2027. בשנה האחרונה להסכם, 2028, סעיף ההמרות יהיה 0. בצל מדיניות America First של טראמפ, קשה לראות תרחיש טוב יותר בעתיד.
"אני חושב שהסיוע ימשיך, הוא חייב", אומר ראפהד. "זה חשוב כי ארה"ב וישראל ישתמשו ביכולות העצמאיות שלהן, תוך כדי שיתופי פעולה ושיתופי פיתוח. ישראל עשתה רבות, במיוחד בהגנה האווירית. חלק גדול מהטכנולוגיות הישראליות התרגמו לארה"ב, למשל כיפת ברזל היוותה השראה לכיפת זהב".
מפקד הצי האמריקאי לשעבר מסכם כי גם בתווך הימי, יש מקום רב לשיתופי פעולה בין הצדדים. "יש הזדמנות אדירה לשיתופי פעולה ושיתופי ייצור. הרכש האמריקאי ימשיך, ואני מקווה שנצליח לא רק לחזק את ביטחון ישראל, אלא גם את ארה"ב. זה צריך להיות תערובת: מכירת אמצעים חשובה כי זה מאפשר להשתמש באותן המערכות, אבל גם החוקרים והאחראים על הצד העסקי צריכים לעבוד בצורה אדוקה. לצד זאת, חשוב שהחוקרים יעבדו יחד ברמת האוניברסיטאות ויפתחו יתרונות למדינות כמו ארה"ב וישראל. אנחנו מדינות עם מנועי חדשנות, לא כאלו שבאות להעתיק, אלא לפתח".