אסדת קידוח ''תמר'' / צילום: אלבטרוס
הפסגה המשולשת ישראל-יוון-קפריסין, שהתקיימה השבוע בירושלים, מעוררת הדים בעולם, בעקבות הידוק היחסים בין המדינות מול האיום המשותף: טורקיה. עם זאת, המפגשים בין מנהיגי המדינות והשרים הניבו גם סיכומים כלכליים משמעותיים. אחד מהם הוא התוכנית לחבר את מאגרי הגז הישראליים, לוויתן, תמר וכריש-תנין, אל מתקני LNG (הנזלת גז) בקפריסין - כך נודע לגלובס מפי בכיר ישראלי ובכיר יווני שנכחו בפסגה.
● לא מרוצים: התגובות בטורקיה למפגש של ישראל, יוון וקפריסין
● החשיפה האמריקאית שמעיבה על פגישת נתניהו וטראמפ בשבוע הבא
שאיפת הצדדים היא כי ההכנסות הצפויות מיצוא גז כזה יביאו חברות לממן את פריסת הצנרת הקצרה יחסית, כך שמהמדינות עצמן לא תידרש אספקת מימון לפרויקט.
זהו מהלך שייקח זמן מה, כשעוד לפניו צפויה לצאת לדרך בשטח פריסת כבלי החשמל בין ישראל לקפריסין, כחלק מפרויקט האינטרקונקטור לחיבור רשת החשמל הישראלית עם זו האירופית, כפי שדווח בגלובס. מאז כניסת אלי כהן לתפקיד שר האנרגיה והתשתיות, הוא בחן שורת אפשרויות לביזור יכולות יצוא הגז הישראליות, כדוגמת מתקני LNG ביבשה או כאלו שצפים בים (FLNG).
כיום, הגז הישראלי מיוצא לשני כיוונים בלבד: ירדן, בעלת המשק המקומי הקטן מאוד, שממנה יוצא הצינור הפן-ערבי (פג'ר) שמתפצל דרומה לעבר מצרים ואל סוריה ואף לבנון בצפון. הכיוון השני הוא צנרת נפרדת שפונה מישראל ישירות למצרים, הסובלת מאתגרים רבים. התצרוכת המצרית עומדת על כ־70 BCM גז טבעי בשנה, כאשר ההפקה המקומית ירדה ל־45 BCM ב-2024, מה שיוצר פער של כ-25 BCM שממולא ביבוא, כולל מישראל.
לצד זאת, קהיר מתמודדת עם משבר כלכלי ממושך, ורוצה למצוא את הדרך להנזיל גז במתקני ה־LNG שלה, ולהרוויח מההפרש בין המחיר שבו היא רוכשת מישראל לבין מחיר LNG בשוק הפתוח. הצרכים הללו הביאו את מצרים, על אף הביקורת הקשה מבית ואף בעולם המוסלמי כולו, לחתום עם שותפות לוויתן על עסקת הענק לרכישת 130 BCM תמורת כ־35 מיליארד דולר.
יצוא נרחב למצרים
מנתוני משרד האנרגיה עולה כי אשתקד ישראל ייצאה 13.2 BCM, והפיקה 13.9 BCM למשק המקומי. להשוואה, ב־2020 היה היחס 4.3 BCM ליצוא ו־11.8 BCM למשק המקומי. הגורם לאותו זינוק ביצוא הוא מצרים, שהתחילה לייבא גז טבעי מישראל ב־2020 עם כמות של 2.2 BCM, שצמחה באופן עקבי, כולל במלחמה, עד ל־10 BCM ב־2024.
בניגוד למצרים, היצוא לקפריסין לא נועד למשק האנרגיה הקפריסאי. כולו נועד להגיע למתקני LNG שיוקמו ויחוברו באי אל המאגרים הישראליים, לצורך הנזלה. היתרון בהליך על פני צנרת, הוא שגז טבעי מונזל אפשר לשאת במכליות, כמו נפט. כך, לצד יתרון המחיר, אין הגבלה על טווח היצוא, ואפשר למכור את ה־LNG בשוק הפתוח בכל רחבי העולם.
"אנו נחושים לקדם מיזמי אנרגיה משותפים", נמסר מממשלת קפריסין בתום הפסגה, "כולל פיתוח גז טבעי, חיבורי חשמל ויוזמות אנרגיה מתחדשת, כיסודות לשיתוף־פעולה אזורי, שמבוסס על החוק הבינלאומי, וכיבוד כל זכויות מדינות האזור על המים הכלכליים הבלעדיים ומדף היבשת שלהן".
ההתייחסות לחוק הבינלאומי היא מסר ישיר עבור האיום המשותף על ישראל, יוון וקפריסין: טורקיה. אנקרה חלוקה עם כל מדינות האזור למעט לוב על גבולות המים הכלכליים במזרח הים התיכון, בראש ובראשונה משום שטורקיה אינה חתומה על אמנת המדף היבשתי ועל אמנת חוק הים של האו"ם.
בעוד שהתפיסה הרווחת בקהילה הבינלאומית גורסת כי איים מהווים יחידות עצמאיות הזכאיות למדף יבשתי ולמים טריטוריאליים של עד 12 מייל ימי, טורקיה רואה באיים המשך ישיר של אנטוליה. לתפיסתם, רעידות אדמה גרמו לכניסת מים בין היבשת לאיים, כולל קפריסין. פערי התפיסה הללו הובילו בפועל למעין פשרה, שלפיה כיום כל אי זכאי לשישה מייל ימי בלבד.
זעם טורקי אזורי
סוגיה נוספת נוגעת למעמדה של קפריסין עצמה. בעקבות הפיכה צבאית יוונית־לאומנית ב־1974, טורקיה פלשה לקפריסין, וב־1983 הביאה להקמת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין - ישות שבה מכירה רק אנקרה. על בסיס הכרה זו, טורקיה טוענת לזכויות מים כלכליים שלטעמה צפון קפריסין זכאית להן.
חיבור תשתיות הגז הישראליות לקפריסין צפוי להצטרף לזעם טורקי אזורי שכבר קיים, אבל דווקא על ביירות. לאחרונה, הביעה אנקרה התנגדות נחרצת לאשרור הסכם הגבול הימי בין רפובליקת קפריסין ללבנון, והיא אף מקיימת מגעים לגיבוש הסכם גבול ימי טורקי־סורי מול אחמד א־שרע, נשיא סוריה שפועל בחסות ארדואן. הסכם שכזה עשוי לבוא על חשבון שטחים ימיים קפריסאיים, כולל כאלו שבהם צפוי החיבור מהמאגרים הישראליים.