עו"ד צביקה בר-נתן / צילום: אופיר אייב
גואטמלה, שיא מגפת הקורונה. בחדר קטן בבית דל יושבים עו"ד צביקה (צבי) בר־נתן, שותף בכיר בפירמת עורכי הדין גולדפרב גרוס זליגמן, קצין המוסד לשעבר אשל ארמוני ודני לימור, קצין האיסוף שפיקד על "מבצע אחים" להעלאת יהודי אתיופיה.
הם ממתינים בביתו של שופט מקומי, שאמור להוציא צווים לחילוץ פעוט המצוי עם אמו בכת אלימה וקיצונית ביערות המדינה. השופט שמבושש לבוא מגיע בסופו של דבר, רכוב על הארלי דיווידסון. אבל מהר מאוד מתברר כי מדובר בשרלטן, שמתעניין בעיקר בנשים הישראליות "היפות" ובקבלת שוחד עבור צווים שאין לו כל סמכות לספק.
● התקשרתם למוקד שירות ונקלעתם ללופ אינסופי עם הבוט? לחברה כנראה אין מושג
● את רוצה לקבל יותר חשיפה בלינקדאין? עדיף שתהיי גבר
● הבנקאי האפל שהלבין הון לצפון קוריאה
הסיפור הזה הוא אחד המותחים והמרתקים בספרו החדש של עו"ד בר־נתן, "גיבורי משפט בעל כורחם", ליטיגטור (עורך דין המתמחה באמנות הטיעון וההופעה בבית המשפט) מהבכירים בישראל. הוא חושף בו את מאחורי הקלעים של כמה מהפרשות שבהן טיפל בקריירה בת יותר משלושה עשורים.
בר־נתן נחשף לכת לב טהור בתוכנית התחקירים "עובדה", שבדצמבר 2019 גוללה את סיפורו של צעיר חרדי בשם ישראל עמיר, שנמלט מהכת האכזרית. זמן קצר לאחר מכן דפק עמיר על דלת משרדו וביקש את עזרתו בחילוץ בנו מציפורני הכת. לא היו לו כסף או אמצעים, אך בר־נתן התגייס למשימה בהתנדבות.
"לא היה לנו מושג איך אנחנו, עורכי דין אזרחיים מסחריים תל־אביביים, מסוגלים להביא לחילוץ פעוט ואמו מכת אלימה וקיצונית ביערות גואטמלה. זה נראה דמיוני, ובכל זאת החלטתי שננסה", מספר בר־נתן בראיון לגלובס.
לשם הוצאת צווים לשחרור הפעוט ללא חשש מאישומים בחטיפת ילדים היה צריך להקים צוות משפטי. לאחר שנודע כי האימהות בכת קיבלו הוראה לשחוט את ילדיהן אם המשטרה תפשוט על המתחם, היה ברור שהמשימה דורשת גם צוות מבצעי לחילוץ ולשם כך גויסו ארמוני ולימור.
שני עורכי דין מקומיים, שהתבררו בהמשך כמפוקפקים, חיברו בין השופט לבר־נתן, שמספר כי "בפגישה השופט רמז בעדינות שתצטרך להיות תמורה כספית למאמציו. כשהבהרנו שאנו לא משלמים שוחד, עורכי הדין והשופט התאדו".
העלילה, שעוברת בגואטמלה, טורקיה, כורדיסטן, איראן, מולדובה, רומניה ועוד, מסתיימת בחילוצו של הפעוט שנתיים מאוחר יותר מאזור נידח ומוכה קרטלי סמים במקסיקו. "התיק הזה היה רכבת הרים, כי היו הרבה מאוד תקוות והרבה מאוד אכזבות של גורמים שהונו אותנו, של כת שברחה לנו, שופטים שזנחו באמצע ועוד. אבל רגע השיא היה זה שבו שלחו לנו את התמונה של ישראל (עמיר, האב - אל"ו) יושב על כיסא פלסטיק בחצר הכת במקסיקו, וילד גלוח ראש עם פאות ארוכות יושב על ברכיו, כאילו זה הדבר הכי טבעי".
הספר, שיצא לאור בהוצאת עם עובד ובעריכת הסופר והמשפטן שי אספריל (שכתב בגלובס בעבר), פותח צוהר ליצר הנקמנות של בכירי המשפט; מדלג לסיפורי לשון הרע על אירועים מתקופת קום המדינה שהתעוררו לחיים אחרי 60 שנה; מזכיר את היריבות הקשה בין בעלי עיתון מעריב לשעבר עופר נמרודי ובעלי ידיעות נוני מוזס; וחושף בגידות והסתרת מיליוני שקלים מבני זוג בחשבונות סודיים בשווייץ.
בר־נתן גם לא מהסס לספר איך מנהלת המשרד שלו "עקצה" אותו ואת שותפיו. במקרה לחלוטין התברר כי 180 אלף שקל שנתנו לה בלי להסס, לכאורה עבור ניתוח מסובך לבן זוגה, שימשו למעשה לחודש של חופשה זוגית בסאו פאולו.
"לא משעמם לך", אני אומרת לו, והוא משיב בחיוך "אין לי תלונות".
הד מהעבר בפרשיות קטאר והפצ"רית
הספר נפתח בסיפורה של הפרקליטה ליאורה גלט־ברקוביץ', שהדליפה ב־2003, סמוך למועד הבחירות לכנסת ה־16, את דבר חקירתו החסויה של ראש הממשלה אריאל שרון, במה שנודע כפרשת סיריל קרן.
הוא מגולל איך פגשה גלט־ברקוביץ' את כתב הארץ דאז ברוך קרא, כיום כתב ופרשן חדשות 13 לענייני משפט, בחדר המיון בבית החולים איכילוב והעבירה לו מסמכים מהחקירה - ואיך בהמשך נחשפה כמדליפה, וחייה התהפכו כשהורשעה בפלילים ואיבדה את עבודתה.
בר-נתן עצמו נכנס לתמונה כשגלט־ברקוביץ' תבעה את העיתון על חשיפתה כמקור. למרות שהתיק הגיע עד בית המשפט העליון ונקבעה הלכה חשובה בנוגע לשמירה על מקורות עיתונאיים - תביעת הפיצויים של גלט־ברקוביץ' נגד הארץ נדחתה.
למה בחרת לפתוח את הספר דווקא בתיק הזה, שהפסדת בו?
"הייתה התלבטות גדולה מאוד. במקור הפרק הראשון היה 'רצח בפלורנטין', שמתייחס בכלל לרצח של יאיר שטרן, מייסד ומנהיג הלח"י, ולמשפט הדיבה שהיה 60 שנה לאחר מכן. ההחלפה נעשתה בגלל המחשבה שקוראים צעירים יחסית אולי ימצאו עניין בהתחלה בפרשה אקטואלית יותר. הדבר השני הוא שחשוב היה בעיניי לפתוח דווקא בתיק שלא זכיתי בו, כי זה חלק מהמקצוע. אנחנו לא מצליחים בכל מקום שאנחנו חושבים שהעיקרון הוא עיקרון צודק שלנו".
ברור מהספר שהתאכזבת מהתוצאה וגם מהתנהלות עיתון הארץ כלפי מקור שחשף.
"אני חושב שגם במחוזי וגם בעליון התוצאה הייתה צריכה להיות שונה. מלבד הלכה שנקבעה שלפיה יש לעיתונאי חובת זהירות כלפי מקור, אני חושב שהיה צריך ליישם אותה במקרה הזה. אני יודע בוודאות שאלמלא עיתון הארץ היה מעביר לטלוויזיה את המסמך שגלט־ברקוביץ' נתנה לברוך קרא - היא לא הייתה נחשפת כמקור. יש לי ביקורת רבה. אני חושב שמעבר לזהירות שהייתה מתחייבת והשמירה על המקור שלדעתי צריכה להיות קנאית, עיתון הארץ היה צריך לשקם אותה. היא שילמה מחיר אישי מטורף".
בר־נתן כותב כי המקרה הזה המחיש עבורו "את הפער העצום בין תפקידם החשוב של מקורות המסייעים לחשוף מידע חשוב ובעל ערך ציבורי לבין בדידותם כאשר הם נחשפים ומשלמים מחיר כבד, שלעתים יש בו נקם על מעשיהם". קשה שלא לחבר זאת לפרשה בה נחקרת הפרקליטה הצבאית הראשית לשעבר יפעת תומר־ירושלמי על הדלפת סרטון ההתעללות בעציר במתקן שדה תימן. "פרשת הפצר"ית התפוצצה זמן קצר לאחר שפרסמתי את הספר והיא מתכתבת עם פרשת גלט־ברקוביץ'. זה מראה שההיסטוריה חוזרת".
גלט־ברקוביץ' עברה על החוק. הפצ"רית לשעבר נחקרת בחשד לפלילים.
"אין להשוות בין שתי הפרשות, שאחת נוגעת להדלפה על עצם קיומה של חקירה פלילית של מועמד לראשות ממשלה והשנייה הדלפה חמורה של חומרים מתוך הצבא ובעיקר אחרי כן טיוח של חקירה ומרמה כלפי בג"ץ, כל זה כמובן לכאורה לפי מה שמסתמן מהפרסומים על פרשת הפצ"רית. אבל כשאתה קורא את הפרק על ליאורה גלט־ברקוביץ', שנכתב לפני פרשת הפצ"רית, אתה לא יכול שלא לחשוב באופן אסוציאטיבי על פרשת הפצ"רית ועל מישהו שקיבל החלטה - שהיא לא באותו לבל בכלל - להפר את החוק ולחשוף משהו מתוך מניע ערכי עם כל המשמעויות האישיות שנלוות לתוצאה של הדבר הזה.
"לכאורה הפצ"רית ביצעה עבירות חמורות ביותר. האם יש איזשהו חושף שחיתויות או חושף מידע שהוביל לתחקיר עיתונאי משמעותי בעולמות הציבוריים שלא עבר על החוק? אין. לא תמצאי אותי מעודד מישהו לעבור על החוק, אבל בסוף היום אני חושב שישנם דברים שהסתרתם לא טובה וחשיפתם בידי מישהו שלוקח סיכון היא בעלת ערך חשוב ביותר.
"חושף שחיתות וחושף מידע מאמין בכל ליבו שהוא חושף דברים שהציבור צריך לדעת. העיתונות החוקרת לא ניזונה מסקופים שנופלים מהשמים. אישית אני חושב שפרשות שיש להן חשיבות ציבורית משמעותית לא יכולות להיות מוסתרות. העובדה שיש גורמים שמאפשרים לתקשורת לחשוף לציבור הרחב פרשות מהסוג הזה היא דבר חיובי".
בספר יש גם פרק המספר על תחקיר שפרסם בן כספית בנוגע לעסקיו הסודיים של יוסי גנוסר, מבכירי השב"כ לשעבר ומי ששימש כמתווך שיחות השלום בין יצחק רבין ויאסר ערפאת, והחשדות שעלו כי חלק מהכספים שהשיא עבור הרשות הפלסטינית שימשו לטרור. בר־נתן ליווה את התחקיר מהצד המשפטי.
"הסיפור הזה מזכיר קצת את פרשת קטארגייט של היום (הסובבת סביב החשד לפגיעה בביטחון המדינה בעת מלחמת חרבות ברזל בשל קשר בין גורמים בלשכת ראש הממשלה לממשלת קטאר - אל"ו)", אומר בר־נתן. "הפרשה של גנוסר הייתה הרבה יותר גבולית. לפי התחקיר של כספית, גנוסר לא נשא בתפקיד ציבורי כשהרוויח כסף מניהול כספים של הרשות הפלסטינית, שנשאלה השאלה אם הם משמשים או ישמשו לטרור. אבל יש הרבה קווי דמיון. הפרשה הנוכחית מסתמנת כחריפה בהרבה, אם זה נכון שמדינה כמו קטאר הצליחה להושיב סוכני השפעה בתוך לשכת ראש הממשלה".
נרשם ללימודי רפואה, הגיע למשפט
בר־נתן (64) נולד בתל אביב, בן לאב פסיכיאטר ולאם רוקחת. "הייתה לזה השפעה על מה שעניין אותי בחיים", הוא מספר. "אבי כל חייו עסק בנפש האדם, ואמי הייתה רוקחת בקופת חולים. בשנות השישים והשבעים בית מרקחת היה המקום שבו שופכים את הלב ומספרים על כל החוליים והקשיים ובאים כדי לדבר. במובן הזה שני ההורים שלי עסקו באנשים, וזה השפיע ועבר אליי".
לקראת סוף השירות הצבאי בר־נתן נרשם ללימודי רפואה, אך אז פרצה מלחמת לבנון והשירות שלו הוארך. כשהשתחרר כשנה מאוחר יותר שינה את המסלול ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. "התגלגלתי למשפטים. שאלתי את עצמי הרבה שנים אחרי זה איך קרה הדבר הזה ולא הייתה לי תשובה", הוא אומר. הוא התמחה במשרד ש. הורוביץ, השלים תואר שני באוניברסיטת קיימברידג' ועבד תקופה במשרד עורכי הדין הרצוג פוקס נאמן ובהמשך כעצמאי. ב־2005 הצטרף למשרד זליגמן, שלימים התאחד עם משרד גולדפרב. במיזוג האחרון עם משרד גרוס ב־2023 נוצר גולדפרב גרוס זליגמן - מגה־משרד המעסיק יותר מ־500 עורכי דין. בר־נתן משמש כראש מחלקת הליטיגציה המסחרית והבינלאומית וכיו"ר.
יש הצדקה למגה־משרדים כאלה בשוק הישראלי?
"כשהייתי מתמחה במשרד ש. הורוביץ, שמנה אז נדמה לי 20 עורכי דין, ועורך דין צעיר במשרד הרצוג פוקס נאמן, האחרון ברשימה, מספר 15, אז חשבנו שהשוק הישראלי קטן מאוד ואין מקום למשרדים גדולים בסגנון אמריקאי, אנגלי וכו'. המציאות הוכיחה אחרת. הלקוחות מחפשים בסוף מקום שייתן להם פתרון הוליסטי. החיסרון הוא שאנחנו מפסידים תיקים על ניגודי עניינים, הרבה תיקים.
"ועדיין מה שקורה בשוק הוא קונסולידציה של משרדים, בסוף יש כמה משרדים גדולים יותר, נניח עשרה, שנתח השוק של פעילות מסחרית עסקית משמעותית מתמקד בעיקר אצלם".
לאחרונה דובר על מגעים למיזוג משמעותי בין משרדי מיתר וארנון תדמור־לוי, שאמור היה ליצור משרד ענק.
"המיזוג הזה לא קורה. הוא היה אמור להביא למשרד שמונה כ־900 עורכי דין. זה נשמע שהם היו בניגודי עניינים כל היום. אני לא יודע מה גבולות הגודל, אבל השוק בסוף מוגבל. כנראה השוק יסדיר את עצמו".
שעות של צפייה בקלטות פלייבוי
בר־נתן צבר סיפורים שיכולים למלא סדרת ספרים והוא אכן מקווה שיהיו כמה. אך בספרו הראשון בחר "להדגיש את הדרמה האנושית במשפט", כלשונו.
למה בכלל לכתוב ספר? מה הניע את הכתיבה?
"זה שילוב של כמה דברים. הראשון הוא שתמיד מה שבאמת ריתק אותי בתיקים המשפטיים הוא ההיבטים האנושיים, הדרמות המשפטיות. לאורך הדרך אספתי סיפורים שחורגים מהסכסוך הפרטי של הצדדים ונוגעים בדרמה של המפגש בין האדם למשפט וסיפרתי אותם כמורשת קרב לחברים, למשפחה, לחבר'ה שעובדים איתי. כולם אמרו 'אתה צריך לכתוב ספר'.
"במשך שנים בצד השולחן שלי הייתה מונחת רשימה, שכל פעם הוספתי עוד שם, ואמרתי שזאת רשימה של סיפורים לכתוב עליהם פעם. זה שכב שנים כאילו חיכה לאיזושהי הבשלה. כשקיבלתי את ההחלטה לפרסם ספר, במאי־יוני 2025, זה הפך להיות קולח מאוד. הכתיבה ארכה שלושה חודשים ואחר כך הייתה עבודת עריכה , שנועדה בעיקר להתאים את הספר לקהל שהוא לא משפטן בהשכלתו שיוכל לקרוא, להבין וליהנות".
בר־נתן מדבר על דבר נוסף שדחף לכתיבה והוא "שבשונה מארה"ב למשל, ששם המשפט הוא נושא לאינספור סרטים, סדרות, ספרים, הנוכחות של המשפט בתרבות הישראלית כמעט ולא קיימת, משום שהשיטה המשפטית שלנו יותר מקצועית ומבוססת על הכרעות של שופט מקצועי ולא על שיטת המושבעים שמערבת את הציבור. רציתי להציג גם את החולשות והמגבלות של ההליך המשפטי והפער בין הצדק כפי שאדם תופס אותו לבין מה שקורה בפועל".
צדדים מסוימים של עולם המשפט, בעיקר שיטת בחירת השופטים והיקף הסמכויות של בית המשפט, נכחו מאוד בשיח הציבורי בשנים האחרונות על רקע הרפורמה המשפטית שגיבש שר המשפטים יריב לוין. "אני לא אכנס לפוליטיקה, למתקפה האיומה על מערכת המשפט בישראל ולסכנה העצומה שהיא טומנת בחובה", מודיע בר־נתן, אך מבקש לומר כי "אחת החולשות של מערכת המשפט היא שיש ניכור מסוים בין האדם ברחוב לבינה, משום שההוויה המשפטית היא לא חלק מהתרבות הכתובה, משוחקת ומומחזת. יש חוסר הבנה עמוק של המערכת ואני מקווה שלספר יכולה להיות תרומה לזה".
אתה חושב שחוסר ההיכרות תורם למתקפות על בית המשפט בשנים האחרונות?
"אני בצד מאוד ברור בעניין הזה, הייתי ממארגני מחאת הגלימות השחורות (התארגנות עורכי דין בכירים למחאה נגד יוזמות החקיקה של השר לוין - אל"ו), ואני חושב שמתקיימת מתקפה פרועה על שלטון החוק בישראל, על מערכת המשפט, על סמלי השלטון. מעורבת בזה הסתה מכוונת והרבה פייק ניוז.
"זה לא אומר שמערכת המשפט חפה מהצורך בתיקונים או שינויים. אני מזמין את כולם לקרוא את הפרק על השופטת מיכל שריר, שבו ייצגנו עו"ד אלי זוהר המנוח ואני שופטת נגד מערכת בתי המשפט על עוול שנגרם לה. דיברתי שם על זה שמה שקורה מאחורי פרגודים או בתוך הלשכות ריתק אותי תמיד, כמו הסיפורים על הוותיקן, כי אלה עולמות של יצרים ושל יריבויות שמוסתרים מאחורי גלימות. אבל בין הצורך לתקן ובין מזימה להרוס, לשבור, לנתץ, לפרק ולסחוף ציבור שהוא באמת לא מבין - הדרך רחוקה".
לסיום, שאלתי את בר־נתן דווקא על הפרק שבו הוא מספר כיצד הגן על זכותו של ערוץ פלייבוי לשדר, לאחר שארגוני נשים ודתיים ביקשו לבטלו. הוא ניצח במאבק שהגיע עד העליון כשהוא מגן על "חופש הביטוי האירוטי", אך לבסוף הערוץ נעלם מהנוף עם עליית האינטרנט והצגת התכנים המיניים המפורשים, חינם אין כסף.
כתבת בספר שאת הטענות בבג"ץ פלייבוי ביססתם על "ניתוח מעמיק של מאות קלטות שקיבלנו לידינו ואשר צפינו בהן במשרד שעות ארוכות". זה מה שעושים במשרדי עורכי הדין הרציניים כל היום?
"זה בדיוק מה שהילדים שלי שאלו. הם הגיעו לביקור במשרד בחופש, ובמסגרת השיטוטים במסדרונות הם פתחו את הדלת של החדר שהמתמחים ועורך הדין הצעיר צפו בו בקלטות של פלייבוי, ואז הם באו אליי ושאלו אותי אם זה מה שעושים בעבודה פה".