מחאת תמיכה באיראנים, לונדון השבוע / צילום: Reuters, Seiya Tanase
ברגע אחד, מדינה של כ־90 מיליון בני אדם הוחשכה דיגיטלית. בסוף השבוע האחרון ניתק המשטר האיראני את רוב חיבורי האינטרנט וחסם שיחות והודעות, לאחר שהמחאות על המשבר הכלכלי הסלימו והפכו להתנגדות גלויה למשטר עצמו - כולל קריאות לשינוי שלטוני.
● יורש העצר רוצה לחזור לשלוט באיראן. אלה החסמים שעומדים בדרכו
● ראיון | החוקר שטוען: אם טראמפ רוצה לערער את איראן - זה מה שהוא צריך לעשות
● מתי ארה"ב תתקוף באיראן? זה מה שחושבים באתר ההימורים הגדול
לפי דיווחים בתקשורת הבינלאומית, ובהם ה"וול סטריט ג'ורנל", הרשויות אף החלו לאתר ולהחרים ציוד של מיזם האינטרנט הלווייני Starlink של אילון מאסק, בעיקר במערב טהרן. זאת, בעוד שלמשטר עצמו, לגופי הביטחון ולנאמניו נותרה גישה חופשית לרשימה מצומצמת של אתרים וכתובות אינטרנט מאושרות. בינתיים, המשטר קורא לתושבים להסתמך על סוכנות הידיעות Mehr, המזוהה עם גורמי הביטחון.
אבל דווקא ההאפלה חושפת אמת הפוכה: באיראן, גם כשהרשת נכבית, המידע ממשיך לזרום.
לא ה"בלקאאוט" הראשון
המטרה של המשטר ברורה: לנתק את צינור החמצן של המחאה. האיראנים מבקשים לחשוף ברשתות את היקף ההפגנות, את אלימות כוחות הביטחון ואת המחיר האנושי שהן גובות - והמשטר פועל כדי למנוע מהתמונות ומהסרטונים לצאת אל העולם. בהתאם, שיבושי האינטרנט החריפים ביותר נרשמו בשכונות טהרן שבהן מתקיימות המחאות.
ובכל זאת, תיעודים ממשיכים לדלוף: ערוץ הטלגרם Vahid Online מפרסם תמונות של גופות בפאתי הבירה ואף שיתף סרטון מהלוויה שבה נשמעו הקריאות "מוות לחמינאי".
זו לא הפעם הראשונה שבה המשטר האיראני מנתק את הציבור מהאינטרנט בעיתות מחאה. בנובמבר 2019, בעקבות העלאת מחירי הדלק, נותקה המדינה מהרשת למשך יותר מחמישה ימים. גם בספטמבר 2022, לאחר מותה של מהסא אמיני ופרוץ גל מחאות רחב, נפגעו שירותי האינטרנט באופן משמעותי.
על־פי נתוני NetBlocks, עד 8 בינואר תעבורת האינטרנט באיראן עמדה על קרוב ל־100%, אך מאז נרשמות יותר מ־140 שעות של ניתוק כמעט מוחלט. נתונים אלה מגובים גם בדיווחי חברת Cloudflare, שלפיהם לאחר הקריסה בתעבורה נמדד נפח תעבורה פנימי מאיראן הנמוך מ־0.01%.
למרות זאת, האיראנים ממשיכים למצוא דרכים להתחבר לרשת. אחת המרכזיות שבהן היא שימוש בטרמינלים של סטארלינק, שכבר נמצאים במדינה. גיא אמיר, מנכ"ל Visionheight, חברת סייבר המתמחה בחיזוי איומים, אומר לגלובס כי "יש הרבה טרמינלים של סטארלינק באיראן, ולא מהיום".
החזקת הטרמינלים של סטארלינק אינה חוקית באיראן, ולכן הם הוברחו למדינה - לעתים באמצעות סירות קטנות או דרך מעברי גבול. "אנשים שמגיעים עם יאכטות מחזיקים סטארלינק כחוק, ואם יש להם חבילה גלובלית, הם יכולים להתחבר מכל מקום בעולם. במקביל, הוברחו טרמינלים לתוך איראן. כשניסו לסנן את תעבורת סטארלינק, גילו שכמעט בלתי אפשרי לעשות זאת כשהמקור לווייני. כך נוצרות רשתות Wi-Fi מחתרתיות, ולפי ההערכות, רוב התעבורה שיוצאת כיום מאיראן מבוססת על סטארלינק", הוא מסביר.
לצד זאת, קיימות שתי דרכים נוספות להתחבר לרשת: "הראשונה היא שימוש בפרוקסי וב־VPN כדי לעקוף את הפילטרים של המשטר. חסימה מוחלטת של האינטרנט היא משימה מורכבת, ובפועל נחסמה בעיקר הגישה החוצה, בעוד שהרשת הפנימית עדיין פועלת", מסביר אמיר. "בנוסף, יש באיראן שוק מחתרתי גדול מאוד של שירותי VPN, בעיקר דרך טלגרם. האפשרות השנייה היא חיבור דרך הגבולות. ניתן לרכוש כרטיסי SIM בעיראק או אפגניסטן. המידע מועבר לאזורי הגבול, ומשם מתחברים לרשת ושולחים הכל החוצה בצורה מוצפנת".
"זו לוחמה אלקטרונית"
ברקע, עלו דיווחים שלפיהם ארה"ב בוחנת אפשרות להעביר מסופי סטארלינק נוספים לאיראן. לפי הפרסומים, הנשיא דונלד טראמפ אף שוחח עם מאסק בניסיון לבחון צעדים אפשריים.
אמיר ראשידי, מנהל זכויות דיגיטליות ואבטחה בארגון "מייאן" העוסק בהגנה על זכויות אדם, אמר ל"וול סטריט ג'ורנל" כי "מדובר בלוחמה אלקטרונית". תושב טהרן סיפר לעיתון כי השתמש בחיבור סטארלינק כדי להעביר סרטוני מחאה שצולמו בידי בני משפחתו לגורמים מחוץ למדינה לצורך פרסומם ברשתות. בראיון ל"גרדיאן" הוסיף ראשידי כי אזרחים עושים שימוש גם בשירותי הודעות מבוזרים כמו דלתא צ'אט ובדפדפן Ceno.
לפי הערכות, באיראן פועלים כיום יותר מ־50 אלף טרמינלים של סטארלינק. חוק שאושר באיראן בשנת 2025 קובע כי החזקת טרמינל כזה עלולה להתפרש כריגול למען ישראל - עבירה שעונשה עשוי להגיע לעד עשר שנות מאסר.
המשטר מצדו מנסה להיאבק בתופעה. הכלים שבהם משתמשת איראן לשיבוש הטרמינלים דומים לאמצעים צבאיים המשמשים לשיבוש רחפנים בזירת הלחימה באוקראינה, כך אמר ראשידי ל"גארדיאן".
משתלטים על השיח
תום דיבון, חוקר רשתות חברתיות מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, מסביר לגלובס כי "חסימות אינטרנט וניתוקים הם כלי נפוץ במשטרים כאלה, שמטרתו שליטה בנרטיב וחסימת זרימת מידע. ראינו זאת במצרים, בתוניסיה, באביב הערבי ובהונג קונג. שליטה באינטרנט היא שליטה בשיח הציבורי".
לדבריו, לצד ניתוקים מוחלטים מופעלות גם האטות יזומות של הרשת, שמונעות העלאת סרטונים בשל מהירות נמוכה במיוחד. "זה מופעל כמו נשק - בדומה למכת"זית במחאה - במטרה לפזר ולהתיש את המפגינים".
עם זאת, דיבון מדגיש כי לא פעם מתקבל אפקט הפוך. "אמצעי ההפחדה דוחפים את האזרחים דווקא לחפש דרכים להתחבר. נוצרת תרבות התנגדות דיגיטלית: שימוש ב־VPN, בפרוקסי ובערוצים מוצפנים. בשונה מהאביב הערבי, היום יש הבנה עמוקה יותר של כלים מוצפנים ושל תפקידם בהעברת מסרים החוצה".
התוצאה, לדבריו, היא הצפה דווקא בזמן ההחשכה. "לא רק שהתוכן לא נעלם - הוא מתרבה. אותה יחידת תוכן מופיעה שוב ושוב בערוצים שונים. אזרחים פועלים מול שליחים מחוץ למדינה, והם הופכים למגברים של המסר. המשטר יורה לעצמו ברגל, כי יש הצפת תכנים, וכל פיסת מידע שיוצאת מקבלת יותר זמן מסך".
דוגמה בולטת לכך היא טרנד "הנערות המעשנות" שהתפשט ברשתות, גם אם לא ברור אם מקורו באיראן. מדובר בסרטונים של נערות המסירות את החיג'אב, מעשנות סיגריה ומשתמשות בה כדי לשרוף תמונה של המנהיג העליון.
באשר לפלטפורמות הפעילות, דיבון מצביע במיוחד על טיקטוק. "מנגנון ההפצה שלה שונה מזה של פלטפורמות מטא. התוכן מגיע דרך פיד ה־For You ולא על בסיס חברים או עוקבים, מה שמאפשר חשיפה רחבה גם לחשבונות קטנים. בנוסף, תרבות הרמיקסים (האפשרות להצטרף לטרנד ולהגיב לו, נ"ט) והתגובות המהירות הופכת את טיקטוק לרשת רספונסיבית במיוחד. לכן, כשקורה אירוע באיראן - המקום הראשון לחפש בו הוא טיקטוק, ולא גוגל".