כיפת ברזל / צילום: דוברות משרד הביטחון
נאומיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הם לרוב לא צפויים. ואכן, הדברים שנשא בפני הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס הצליחו להפתיע את העולם - ובמיוחד את ישראל. זאת, במיוחד בזכות משפט אחד: "אמרתי לביבי להפסיק לקחת קרדיט על הכיפה", הצהיר הנשיא, "זו הטכנולוגיה שלנו, זה הציוד שלנו".
● לידיעת טראמפ: סעודיה קונה נשק ממדינה מפתיעה
● טראמפ מתקפל? ביטל את המכסים ועבר ל"מסגרת להסכמה" על גרינלנד
בישראל הגיבו בתדהמה. הרי כיפת ברזל משווקת שנים כהישג כחול־לבן פנטנסטי - והמערכת שחסכה חיי אדם רבים היא אחד המקורות הידועים ביותר לגאווה ישראלית. אבל האם, בסופו של דבר, מדובר בכלל בגאווה אמריקאית? ננסה לעשות סדר בדברים.
מההזנקה ליירוט
השתלשלות העניינים סביב מיזם כיפת ברזל מפורטת בדוח מבקר המדינה מ־2009. לפי הדוח, באוגוסט 2005, ההחלטה על תוכנית כיפת ברזל שתכלול מחקר מערכת והדגמה, פיתוח בהיקף מלא, הצטיידות ולוח זמנים - התקבלה על ידי תא"ל ד"ר דני גולד, מי שהיה אז ראש מו"פ (מחקר ופיתוח) במפא"ת (המינהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית של משרד הביטחון וצה"ל).
כעבור שנה, באוגוסט 2006, שר הביטחון עמיר פרץ הצהיר כי כיפת ברזל היא "הפרויקט החשוב ביותר כרגע ועל כן יש לשקול להגדיר את תוכנית הפיתוח כ'תכנית חירום' ולזרזה ככל האפשר". לאחר מכן, מפא"ת הנחתה את רפאל להתחיל בפיתוח מלא של הפרויקט, שר הביטחון פרץ דרש תקציב חיצוני, ראש הממשלה אהוד אולמרט קבע כי "ברור ש'כיפת ברזל' זה דבר בלתי נמנע", ו"אנחנו לא יכולים לעכב יותר מיום אחד את הביצוע". באפריל 2007 רפאל ומשרד הביטחון חתמו על הסכם לפיתוח ולהצטיידות בכיפת ברזל.
אומנם כעבור חודשיים הרמטכ"ל גבי אשכנזי החליט שלא לאשר עקרונית את הפרויקט כל עוד אין מקור תקציבי, אך הבעיה נפתרה, שר הביטחון החדש אהוד ברק אישר את הפיתוח - ובדצמבר 2007 הקבינט אישר את הפרויקט. בשנת 2009 המערכת הגיעה לצה"ל. במערך ההגנה האווירית נוסד גרעין ההקמה של "כיפת ברזל", שהורכב מ־20 קצינים, נגדים וחיילי חובה שהגיעו מכלל מערכות הנשק של המערך, כמו גם עם אנשי חברות התעשייה המפתחות. באפריל 2011, חודש בלבד לאחר שנפרסה, סוללת כיפת ברזל באשקלון ביצעה את היירוט המבצעי הראשון של המערכת.
למי הקרדיט?
עד כאן ההיסטוריה של הקמת כיפת ברזל על קצה המזלג. ועכשיו לשאלת השאלות: מי חתום על ההצלחה?
התעשייה המובילה שפיתחה את הטיל והמשגר היא רפאל. אלתא פיתחה את המכ"ם ואמפרסט פיתחה את מערכת השו"ב (שליטה ובקרה). כל החברות הללו הן ישראליות. יוסי דרוקר, לשעבר ראש חטיבה וסמנכ"ל בכיר ברפאל ומוביל פיתוח כיפת ברזל, מסביר ש"הפיתוח של כיפת ברזל, ללא יוצא מהכלל, פותח מכסף ישראלי, והטכנולוגיה כולה ישראלית. ברפאל פיתחנו את טילי האוויר־אוויר המתקדמים בעולם ומהם שאבנו את הטכנולוגיה ששימשה אותנו לכיפת ברזל".
אז מתי הגיעו האמריקאים? דרוקר מספר: "בשלב מסוים, כשהיינו בחצי או שלושת רבעי הדרך, הגיע צוות של עשרה מומחים אמריקאים כדי לבחון את סטטוס הפיתוח כחלק מבחינת הבקשה הישראלית למימון אמריקאי לייצור. הדוח שהם הנפיקו אמר שאין סיכוי שנעמוד בלוחות הזמנים או ביכולות הביצוע שהעמדנו, ושנה אחרי זה הם הגיעו להתנצל על הדוח הזה. הצלחנו לפתח את המערכת תוך שלוש שנים, ובארה"ב דבר כזה היה לוקח לפחות 15 שנה".
כיום, לפי משרד הביטחון, חברת ריית'און האמריקאית היא גם חלק מהפרויקט, והסוכנות האמריקאית להגנה מפני טילים (MDA) היא שותפה מרכזית בייצור רכיבי מערכת כיפת ברזל. מיירטי כיפת ברזל מיוצרים הן בישראל והן בארה"ב, לשם הועבר חלק מהייצור על פי דרישה אמריקאית.
אבל האם זה מספיק כדי להדביק את דגל ארה"ב לפרויקט? רחוק מכך. ד"ר יהושע קליסקי, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הסביר לנו ש"הוספת המכ"ם לטילים, הבקרה והקישוריות ביניהם שהופכת את הכל למערכת אחת - זה פיתוח ישראלי. אנשי רפאל עשו את הסימולציות ומדענים ישראלים הובילו את המהלכים הללו. הם לקחו את הטכנולוגיה והקפיצו אותה מהלך קדימה - ולכן כיפת ברזל היא פיתוח ישראלי לפי ההגדרה".
במישור העקרוני של קרב הקרדיטים הזה, קליסקי מציע שנלך צעד אחד אחורה: "הידע מסתובב בעולם, וכל טכנולוגיה מבוססת על ידע קודם. יש אינטראקציה בין המדענים ואנשי הטכנולוגיה, ככה זה עובד. כמובן, טכנולוגיית הטילים לא הומצאה בישראל, אלא פותחה בגרמניה בשנות ה-30 ולאחר מכן אומצה בארה"ב ושאר העולם. אבל להגיד שכיפת ברזל זה פרי משותף של ישראל וארה"ב זה כמו להגיד שהקסאמים מעזה זה פיתוח ערבי־אמריקאי. ודאי שאי־אפשר לטעון דבר כזה".
מאיפה הכסף?
ואחרי שאמרנו את כל זה, חשוב להגיד שלאמריקאים יש בכל זאת חלק אינטגרלי במיזם. אומנם פחות בפן הטכנולוגי שעליו דיבר טראמפ, אבל בחלק חיוני גם כן: המימון. "זה חלק מההסכמים הבילטרליים שיש לנו איתם", מסביר קליסקי. "חלק מהסיוע הביטחוני הולך למפעלים אמריקאים שמייצרים את הטיל המיירט של כיפת ברזל - הטמיר. הם מימנו את זה די מההתחלה. כבר בשנות ה-80' האמריקאים מימנו תוכניות לייזר בשיתוף־פעולה ישראלי־אמריקאי, ושם היה שיתוף־פעולה בין חברות ישראליות לאמריקאיות".
כך, מאז שהמערכת הפכה למבצעית ב־2011, הדולרים מהממשל האמריקאי ממשיכים לזרום לטובת כיפת ברזל. אחרי היירוט הראשון, ישראל פנתה לנשיא אובמה ולקונגרס, והציגה תכנית רב שנתית. ב־2011 ארה"ב הקציבה 205 מיליון דולר לכיפת ברזל, ובשנים הבאות הסכומים גדלו. עד 2014, למשל, ארה"ב העבירה בסך הכל כמיליארד דולר למטרה זו, כאשר רכישת הסוללות עצמן עד אותה נקודה נעשתה במימון אמריקאי, שכן מחיר סוללה נאמד ב־50־60 מיליון דולר (כ־70־80 מיליון דולר במונחי 2025).
מ־2012 היא קיבלה מימון נרחב לפיתוח כיפת ברזל ומערכות הגנה אוויריות אחרות. בשנים האחרונות העבירה ארה"ב לישראל קרוב למיליארד דולר למטרה זו. כיום "כיפת ברזל" היא יוזמה משותפת של שתי המדינות, שבה ארה"ב מספקת את המימון וישראל את הידע הטכנולוגי והניסיון המבצעי.
מדי פעם אנחנו מתבשרים על עוד חבילת דולרים שהממשל האמריקאי מעביר לטובת ההצטיידות הישראלית בכיפת ברזל. ב־2012, למשל, הקונגרס האמריקאי אישר מימון של קרוב למיליארד דולר לצורך הצטיידות ישראלית בכיפת ברזל. ב־2022 לבדה אושרו מיליארד דולר לכיפת ברזל, וב־2024 - בעקבות הצורך בסיוע בשל המלחמה - הסכומים כבר הגיעו ל־4 מיליארד דולר לרכש וחימוש של מערכות כיפת ברזל וקלע דוד ליירוט איומים על ישראל.
"היום האמריקאים באמת עוזרים מאוד לישראל", אומר דרוקר, "ככה שהמימון לפיתוח היה כולו ישראלי - חלק גדול ממנו בכספי פיתוח פנימיים של רפאל - והייצור כולו במימון אמריקאי".