איור: Shutterstock
הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח
רוכשת בית חד־קומתי בחדרה החליקה ונפלה בחצר חודשים ספורים לאחר המעבר לנכס, לטענתה בשל ריצוף חוץ שאינו "אנטי־סליפ" והופך מסוכן במיוחד בגשם. תחילה נוהל הליך בגין ליקויי בנייה, ולאחר מכן הוגשה תביעה נפרדת נגד המוכר בעילת נזקי גוף, שבסופה הוא חויב לפצותה בסכום של 226 אלף שקל.
● האזהרה החמורה לשוק הנדל"ן שמסתתרת בדוחות חברת האשראי
● בתי המשפט קבעו כי המלחמה היא לא צ'ק פתוח לאיחור במסירה
עובדות המקרה: התובעת רכשה בית חד קומתי בחדרה, חתמה על ההסכם בנובמבר 2010, ועברה להתגורר בו בדצמבר 2010. בפברואר 2011 היא החליקה ונפלה בחצר הבית. לפי הנטען, בחצר הקדמית הותקן ריצוף חוץ מחליק שאינו "אנטי־סליפ", שהפך מסוכן במיוחד בתנאי גשם. לגרסתה, היא שמעה את שער הכניסה נטרק ברוח ובגשם, יצאה לסגור אותו, החליקה על שביל הכניסה ונחבלה בידה הימנית, שהייתה מקובעת במתלה בעקבות ניתוח זמן קצר קודם לכן. כתוצאה מהנפילה נשברה ידה, ובהמשך נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 19.825%.
בשנת 2014 הוגשה לבית משפט השלום בחיפה תביעה בגין ליקויי בנייה נגד שני אחים: האחד כבעל הזכויות והמוכר, והשני כמי שניהל עבורו את הבנייה ושימש איש קשר. במהלך ההליך נקבע שטענות הנפילה ונזקי הגוף לא יתבררו במסגרת תיק הליקויים, אלא בהליך נפרד. בפסק הדין התקבלה התביעה חלקית: נפסק פיצוי בגין ליקויי רטיבות שנחשבו מומים נסתרים, וכן בגין עבודות ותיקונים שהיו אמורים להתבצע בנכס אך לא בוצעו, ובכללם רכיב שנגע לריצוף שאינו "אנטי־סליפ". יתר הטענות נדחו, ונקבע שאין אחריות לאח שאינו המוכר. לאחר מכן הוגשה תביעה נפרדת לנזקי הגוף נגד שני האחים.
טענות הצדדים: טענתה המרכזית הייתה שהאריחים בחצר היו מסוג שלא מתאים לריצוף חוץ ואינו נגד החלקה, ולכן היוו מפגע חמור. התובעת הציגה תוצאות בדיקה ממכון התקנים שלפיהן הריצוף לא עמד בדרישות התקן למקדמי התנגדות להחלקה. התובעת טענה כי הנתבעים אחראים באופן מלא וישיר לנזקיה, שכן רשלנותם והפרת חובה חקוקה מצדם הובילו לתאונה.
לא "פגם נסתר"
הנתבעים ביקשו לסלק את התביעה על הסף בטענה שהמחלוקת כבר הוכרעה בהליכים קודמים, ולכן התובעת מנועה מלהעלותה מחדש. עוד נטען שלא ניתן היתר לפיצול סעדים, כך שאין מקום לתביעה נפרדת על נזקי גוף. לשיטתם, התביעה הוגשה בשיהוי ואף התיישנה, וממילא אין אחריות שכן הריצוף אינו "פגם נסתר" והיה ידוע לתובעת. בנוסף נטען להיעדר קשר סיבתי, לאשם תורם ולכרסום במהימנותה.
ההחלטה: בפסק הדין ציינה השופטת אפרת קריב מבית משפט השלום בחיפה כי כבר בהחלטות מקדמיות בתיק, נקבע שאין מקום למחוק את התביעה בשלב המקדמי. בנוגע לטענה הנוגעת לריצוף בחצר הקדמית, נפסק כי היא לא נדונה ולא הוכרעה בהליך הקודם, ולכן אין מניעה לבררה במסגרת ההליך הנוכחי. בהתאם, הדיון נמשך לגופו של עניין.
בבחינת האחריות עצמה קבעה השופטת כי אף שהריצוף נראה לעין, מדובר ב"אי־התאמה שקופה", ליקוי שמובנו התקני אינו גלוי לקונה שאינו מומחה. המומחה בתיק הליקויים, שבחן את האריחים שהועברו לחצר האחורית, מצא שהם אינם "אנטי־סליפ". ובהינתן שהיתר הבנייה ניתן ביולי 2010 חלה דרישת מניעת החלקה שנכנסה לתוקף במרץ 2009, ולכן הריצוף הוכר כליקוי. לצד זאת נקבע לתובעת אשם תורם של 50%, משום שבעת הנפילה היא כבר החזיקה בנכס וחובת זהירות חלה גם עליה.
עילת רשלנות
סוף דבר, לאחר שהאח שנכלל בתחילה בכתב התביעה נמחק מההליך, חויב הנתבע שנותר בתיק, המוכר ובעל הזכויות בנכס, בתשלום לתובעת. בפסק הדין נקבע כי ישלם לה 226 אלף שקל, בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ בשיעור 20%, וכן החזר שכר טרחת מומחה התובעת.
משמעות פסק הדין: בקרב מוכרי דירות התקבעה תפיסה שלפיה לאחר חתימת ההסכם ומסירת החזקה, האחריות מצטמצמת למסלול חוזי של ליקויי בנייה. אלא שהפסיקה מבהירה כי כאשר בנכס קיים ליקוי תכנוני או ביצועי היוצר סיכון בלתי־סביר, האחריות אינה נעצרת בדיני המכר, והיא עשויה להתגבש גם כעילת רשלנות ולהקים חשיפה לנזקי גוף, אף שנים לאחר המסירה. קל וחומר כאשר המוכר אינו רק מי שמכר את הזכויות, אלא זה שבנה את הבית.
ת"א 53621-12-17