ב-28 בפברואר פתחו ארה"ב וישראל בגל תקיפות נגד איראן, שבמהלכן חוסל המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית, האייתוללה עלי חמינאי, לצד בכירי ההנהגה הצבאית בטהרן. איראן הגיבה מייד בשיגורים לעבר ישראל ומדינות המפרץ - והעימות הפך אזורי.
● כן למהגרים, לא למלחמה: ראש הממשלה שמתנגח בטראמפ
● מה צריך לקרות כדי שהמשטר האיראני יקרוס?
המעורבות האמריקאית החזירה מייד לשיח הציבורי בוושינגטון שאלה עתיקת יומין: האם ארה"ב שוב נכנסת למלחמה שעלולה להתארך, לגבות מחיר כבד בנפש ובמשאבים, ולגרור אותה עמוק יותר למזרח התיכון. כבר כעת המלחמה יוצרת קרע בדעת הקהל האמריקאית, וגם בתוך המערכת הפוליטית, סביב הנשיא דונלד טראמפ.
סקרים ראשונים מצביעים על התנגדות ציבורית רחבה באמריקה למהלך. לפי סקר של רויטרס-איפסוס, רק 27% מהאמריקאים תמכו בתקיפות של ארה"ב וישראל באיראן, בעוד ש-43% התנגדו להן. סקר של CBS מצא כי יותר מ-60% מהאמריקאים סבורים שממשל טראמפ לא סיפק הסבר ברור למטרות המלחמה. גם סקר של CNN, שנערך על ידי חברת SSRS, מצא כי כ-59% מהציבור האמריקאי אינו מאשר את ההחלטה לתקוף את איראן.
הביקורת אינה מגיעה רק מהציבור. הדמוקרטים בוועדת החוץ של בית הנבחרים תקפו השבוע את הנשיא ברשת X, וכתבו כי בעוד שטראמפ "הבטיח לסיים מלחמות, הוא פתח יותר מלחמות מכל נשיא בעידן המודרני".
הדמוקרטים צפויים להביא השבוע להצבעה בקונגרס יוזמה שתדרוש לסיים את המלחמה. לטענתם, התקיפות נגד איראן אינן חוקיות ואינן משרתות את האינטרסים של ארה"ב, והן אף פתחו במלחמה ללא אישור הקונגרס. עם זאת, רוב הרפובליקאים צפויים לתמוך בנשיא.
העימות עם איראן: האם זו תהיה מלכודת פוליטית עבור טראמפ?
העימות עם איראן גם מעלה שאלה פוליטית עמוקה יותר: האם המלחמה הזו עלולה להפוך למלכודת פוליטית לנשיא טראמפ ואף להכתים את כהונתו, כפי שקרה לנשיאים אמריקאים אחרים במזרח התיכון. מגזין האטלנטיק הזכיר השבוע כי המהפכה האיראנית של 1979 ומשבר בני הערובה סיימו למעשה את נשיאותו של ג'ימי קרטר; פרשת איראן-קונטראס הכתימה את כהונת רונלד רייגן; והעימותים עם איראן בעיראק לאחר הפלישה האמריקאית פגעו במעמדו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש. גם הסכם הגרעין עם איראן הפך למאבק פוליטי מר, שנשאר בצל נשיאותו של ברק אובמה, ואילו מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה העיבו על כהונת ביידן.
כעת, המלחמה עם איראן עלולה להפוך לנושא המרכזי שמגדיר את כל כהונתו של טראמפ, גם אם לא זו הייתה מטרתו מלכתחילה.
לאורך המאה האחרונה הפכה ארה"ב למעצמה הצבאית המשפיעה בעולם. אך כמעט כל התערבות אמריקאית גדולה במיוחד, כאשר ארה"ב אינה מותקפת ישירות, מלווה בוויכוח חריף: האם מדובר במהלך הכרחי להגנה על אינטרסים אסטרטגיים, או בהתערבות שמדרדרת עימותים אזוריים למלחמות ארוכות ויקרות. ומה לגבי הנשיא שמתערב במלחמות לא לו, והבטיח כי "אמריקה קודם"?
מאז תחילת המאה ה־20, ארה"ב ובעלות בריתה נכנסו למספר מלחמות שנועדו להיות קצרות ומוגבלות, אך התארכו והפכו לעימותים ממושכים. במלחמות כמו וייטנאם, עיראק והמאבק בדאעש, ההנחה הראשונית הייתה שניתן להשיג הכרעה באמצעות הכוחות הסדירים והמקצועיים שעמדו לרשות ארצות הברית, תוך הסתמכות מוגבלת בלבד על כוחות מילואים ועל יחידות המשמר הלאומי. עם זאת, בפועל התברר כי עימותים אלו מורכבים יותר מההערכות הראשוניות, והם נמשכו שנים רבות והפכו למלחמות ארוכות ויקרות בהרבה מן המתוכנן.
מבט על כמה מההתערבויות הבולטות של ארה"ב לאורך ההיסטוריה, מווייטנאם, עיראק והמאבק בדאעש, מראה דפוס חוזר: עילה אסטרטגית או אידיאולוגית שמובילה להתערבות, הסלמה בלתי צפויה, ותוצאות שממשיכות לעצב את המדיניות האמריקאית שנים רבות לאחר מכן.
יש לציין כי למרות הדמיון למלחמות עבר, יש גם הבדל משמעותי אחד: הטכנולוגיה. מערכות בינה מלאכותית, רחפנים ולוחמת סייבר הפכו לחלק מרכזי מהמערכה, והן משנות את הדרך שבה ארה"ב מפעילה כוח צבאי. אבל השאלה הגדולה נשארה פתוחה בדיוק כמו בווייטנאם ובעיראק. לא רק איך מתחילה מלחמה, אלא גם איך היא מסתיימת, וכיצד היא עלולה להפיל נשיאים אחד אחרי השני.
וייטנאם: תקרית לכאורה שהובילה להסלמה
מלחמת וייטנאם הייתה אחד העימותים המרכזיים של המלחמה הקרה. לאחר חלוקת המדינה לצפון קומוניסטי ולדרום הנתמך על ידי המערב, ארה"ב חששה כי נפילת דרום וייטנאם תוביל להתפשטות הקומוניזם ברחבי דרום־מזרח אסיה. זאת לפי תפיסת "תיאוריית הדומינו", שלפיה אם מדינה אחת באזור תהפוך קומוניסטית, מדינות שכנות עלולות ללכת בעקבותיה.
המעורבות של ארצות הברית במלחמת וייטנאם החלה בהדרגה בתחילת שנות ה־60, אך הפכה למלחמה רחבת היקף לאחר אירוע מכריע בשנת 1964, תקרית מפרץ טונקין. ב־2 באוגוסט 1964 התרחש עימות בין ספינת מלחמה אמריקאית לכוחות של צפון וייטנאם, לאחר שספינות אמריקאיות פעלו בקרבת חופיה במסגרת פעילות מודיעינית וצבאית. יומיים לאחר מכן טען הממשל האמריקאי כי אירעה התקפה נוספת על כלי שיט אמריקאיים במפרץ טונקין. אולם מחקרים ומסמכים שנחשפו מאוחר יותר העלו כי ככל הנראה התקפה זו כלל לא התרחשה, ונבעה מפרשנות שגויה של נתוני מכ"ם ואותות.
למרות זאת, שני האירועים שימשו בסיס להחלטת הקונגרס שאפשרה להרחיב את הפעולה הצבאית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. בעקבות האירוע ביקש הנשיא לינדון ב. ג'ונסון מהקונגרס סמכות להרחיב את הפעולה הצבאית באזור. הקונגרס אישר במהירות את החלטת מפרץ טונקין, שהעניקה לנשיא סמכויות רחבות להשתמש בכוח צבאי בווייטנאם בלי הכרזת מלחמה רשמית.
החלטה זו סימנה את תחילת ההסלמה האמריקאית במלחמה ואת שליחת מאות אלפי חיילים אמריקאים לווייטנאם. במקביל פתחה ארצות הברית במערכה אווירית אינטנסיבית נגד צפון וייטנאם, כולל מבצע ההפצצות הגדול מבצע רעם מתגלגל, שנמשך בין 1965 ל־1968. מטרת ההפצצות הייתה לפגוע בתשתיות הצבאיות של צפון וייטנאם ולבלום את התמיכה בכוחות הגרילה בדרום.
התוצאה: למרות העליונות הצבאית של ארצות הברית, המלחמה בווייטנאם הפכה לעימות ממושך וקשה להכרעה. כוחות הגרילה הקומוניסטיים בדרום, הידועים כווייטקונג, ניהלו מלחמת התשה נגד צבא דרום וייטנאם והכוחות האמריקאיים, בעוד שצבא צפון וייטנאם המשיך לקבל נשק, ציוד וסיוע מברית המועצות ומסין.
המלחמה גבתה מחיר כבד והפכה לאחד העימותים הארוכים והשנויים במחלוקת בתולדות ארצות הברית. כ־58 אלף חיילים אמריקאים נהרגו, והלחימה עוררה מחאה ציבורית רחבה ופילוג עמוק בחברה האמריקאית. לאחר חתימת הסכמי השלום בפריז ב-1973 נסוגו הכוחות האמריקאיים מווייטנאם, ובאפריל 1975 כבשו כוחות צפון וייטנאם את הבירה סייגון והביאו לנפילת דרום וייטנאם. עבור רבים בארצות הברית הפכה מלחמת וייטנאם לסמל לסכנות שבהסלמה צבאית ממושכת ללא יעד אסטרטגי ברור.
אפגניסטן: דרישת הסגרה שהפכה למלחמת 20 שנה
רקע למלחמה: לאחר פיגועי 11 בספטמבר דרשה ארה"ב מממשלת אפגניסטן, שנשלטה אז בידי ארגון הטרור הטליבאן, להסגיר את מנהיג ארגון אל-קאעידה, אוסאמה בן לאדן, שהיה אחראי לפיגועים. לאחר שהטליבאן סירב, החליטה ארה"ב לפעול צבאית נגד המשטר באפגניסטן.
באוקטובר 2001 פתחה ארה"ב, יחד עם בעלות בריתה, במבצע צבאי באפגניסטן בשם "מבצע חירות מתמשכת". התקיפות כללו הפצצות אוויריות וסיוע לכוחות מקומיים שנלחמו בטליבאן. בתוך שבועות ספורים קרס שלטון הטליבאן והוקמה ממשלה חדשה במדינה. עם זאת, בשנים שלאחר מכן התארגנו מחדש כוחות הטליבאן ופתחו במלחמת גרילה נגד הממשלה האפגנית והכוחות הבינלאומיים, מה שהפך את העימות למלחמה ממושכת.
המלחמה באפגניסטן נמשכה כ-20 שנה, בין 2001 ל-2021, והפכה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב. במהלך הלחימה נהרגו יותר מ-2,400 חיילים אמריקאים ועשרות אלפי אפגנים. בשנת 2021 נסוגו הכוחות האמריקאיים מהמדינה, ובתוך זמן קצר חזר ארגון הטליבאן לשלוט באפגניסטן. עבור ארצות הברית נתפסה המלחמה כדוגמה נוספת למורכבות של התערבות צבאית ממושכת ולפער בין מטרות צבאיות קצרות-טווח ובין היכולת לייצב מדינה לאורך זמן.
עיראק 2003: מלחמה על בסיס מודיעין שגוי?
לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 אימץ ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן מדיניות תקיפה נגד איומים ביטחוניים פוטנציאליים מצד מדינות וארגונים הנתפסים כמסכנים את ביטחון ארצות הברית ובעלות בריתה. ממשל בוש טען כי משטרו של סדאם חוסיין מחזיק נשק להשמדה המונית ומהווה איום על ביטחון העולם. ראיות לטענה זו הוצגו על ידי ממשלת ארה"ב, בתיאום עם סוכנות הביון המרכזית.
ב-20 במרץ 2003 פתחה ארצות הברית יחד עם בריטניה וקואליציה של מדינות נוספות בפלישה לעיראק. המתקפה החלה בגל תקיפות אוויריות נרחבות נגד יעדים ממשלתיים וצבאיים בבירה בגדד. בתוך שבועות ספורים כבשו כוחות הקואליציה את בגדד ובתוך זמן קצר קרס משטרו של סדאם חוסיין, שנלכד מאוחר יותר בידי הכוחות האמריקאיים והוצא להורג בשנת 2006.
עם זאת, לאחר הפלת המשטר התפתחה בעיראק לחימה ממושכת בין כוחות הקואליציה לקבוצות מורדים, מיליציות וארגונים קיצוניים. תקופה זו, שנודעה כהתקוממות העיראקית, הפכה את המלחמה לעימות שנמשך שנים לאחר הפלישה הראשונית.
מלחמת עיראק נמשכה כשמונה שנים, ממרץ 2003 ועד נסיגת רוב הכוחות של ארצות הברית בדצמבר 2011.
במהלך המלחמה נהרגו כ־4,400 חיילים אמריקאים וכ־4,800 חיילים מכוחות הקואליציה. מספר ההרוגים העיראקים שנוי במחלוקת, אך רוב ההערכות מדברות על יותר מ־100 אלף הרוגים אזרחים וחיילים.
המלחמה הביאה להפלת משטרו של סדאם חוסיין, אך גם לערעור היציבות במדינה ולשנים של קרע פנימי בין קבוצות עדתיות ומיליציות. הפירוק של מנגנוני המדינה והצבא העיראקי יצר ואקום שלטוני, שבשנים שלאחר מכן תרם לעליית ארגונים קיצוניים באזור. בנוסף, המלחמה עוררה מחלוקת בינלאומית רחבה, במיוחד לאחר שלא נמצאו בעיראק מאגרי נשק להשמדה המונית - הטענה המרכזית ששימשה להצדקת הפלישה מלכתחילה.
לאחר הפלישה לעיראק הכוחות ערכו חיפושים נרחבים אחר נשק להשמדה המונית. לצורך כך הוקם צוות חקירה מיוחד בשם Iraq Survey Group, שכלל מאות מומחי מודיעין ונשק.
בשנת 2004 פורסם הדוח המרכזי של הצוות, הידוע בשם Duelfer Report, שקבע כי למשטרו של סדאם חוסיין לא היה מאגר פעיל של נשק להשמדה המונית בזמן הפלישה, וכי תוכניות הנשק הכימי והביולוגי של עיראק הופסקו ברובן כבר בשנות ה-90 לאחר מלחמת המפרץ.
דוח החקירה הרשמי, דוח ועדת צ'ילקוט בבריטניה, קבע כי הפלישה נעשתה לפני שמוצו האפשרויות הדיפלומטיות, וכי התכנון לשלב שלאחר הפלת המשטר היה לקוי. הדוח מציין שהיעדר תכנון לשיקום המדינה תרם לחוסר יציבות ממושך.
המאבק בדאעש: משבר הומניטרי ומחירים כבדים
דאעש צמח מתוך שלוחות של אל-קאעידה בעיראק לאחר מלחמת עיראק. חוסר היציבות הפוליטית והביטחונית בעיראק, לצד הכאוס שנוצר בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, אפשרו לארגון להתחזק ולהתרחב. בשנת 2014 הצליח דאעש להשתלט על שטחים נרחבים בצפון ובמערב עיראק ובמזרח סוריה. ביוני אותה שנה כבש הארגון את מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, והכריז על הקמת שלטון "ח'ליפות" בשטחים שבשליטתו. דאעש הכריז כי בכוונתו לבצע פיגועים במערב וגייס אלפי לוחמים זרים מאירופה ומארה"ב. החשש היה שהארגון יהפוך לבסיס טרור גלובלי, בדומה לאל-קאעידה שביצע את פיגועי 11 בספטמבר.
בעקבות התקדמות דאעש והחשש מהתפשטות הארגון באזור, החלה ארצות הברית באוגוסט 2014 במבצע צבאי נגד הארגון, תחילה בתקיפות אוויריות בעיראק ובהמשך גם בסוריה. וושינגטון הובילה קואליציה בינלאומית של עשרות מדינות שסיפקו תמיכה צבאית, מודיעינית ולוגיסטית לכוחות מקומיים, בהם צבא עיראק, הכוחות הכורדיים וכוחות אופוזיציה בסוריה, במטרה להחליש את דאעש ולהחזיר שטחים שנכבשו על ידיו.
המאבק הצבאי נגד המדינה האסלאמית (דאעש) הוביל בהדרגה לאובדן רוב השטחים שבשליטת הארגון. בשנת 2017 שוחררה העיר מוסול מידי דאעש, וב-2019 איבד הארגון את מעוזו הטריטוריאלי האחרון בסוריה. עם זאת, הארגון לא הושמד לחלוטין והמשיך לפעול כתנועת גרילה וכרשת של תאי טרור באזור. עבור ארצות הברית והקואליציה הבינלאומית המערכה הצליחה לצמצם משמעותית את כוחו של הארגון ולבלום את התפשטותו, אך גם הדגישה את חוסר היציבות המתמשך בעיראק ובסוריה, ואת מורכבות ההתערבות הצבאית במזרח התיכון. בנוסף, הלחימה חיזקה את שיתוף הפעולה הצבאי בין ארצות הברית למדינות וכוחות מקומיים, אך הותירה אחריה אזורים הרוסים, משבר הומניטרי נרחב ומיליוני עקורים. עבור ארצות הברית עצמה המערכה גם גבתה מחיר כלכלי וצבאי, עם עלויות של מיליארדי דולרים והמשך מעורבות צבאית באזור כדי למנוע את התחזקותו מחדש של הארגון.
