המטרה: משטר האייתוללות. כך רבים תופסים את תכלית המתקפה ההיסטורית באיראן -שעד כה הצליחה, בין היתר, להביא לחיסולו של המנהיג העליון, עלי חמינאי. ממשלות ישראל וארה"ב שומרות על מרחב של עמימות בנוגע למטרה הזו, אבל המסר ברור.
● כשהאמריקאים מתערבים במלחמות: מווייטנאם ועד דאעש
● WSJ | עם ארבע שכבות של מחליפים להנהגה: תוכנית המגירה של משמרות המהפכה
למעשה, האמריקאים בהתחלה הגדירו את שינוי המשטר כמטרה, אבל בימים האחרונים נסוגו ממנה מבחינה פורמלית. האם התקווה לקץ שלטון האייתוללות שניטעת בלבבות המונים בעולם ואפילו באיראן עצמה - היא בעלת סיכוי ריאלי להתממש? מה צריך לקרות כדי שבאיראן יאיר שחר של יום חדש? כדי להשיב על השאלה, נעזרנו במומחים לנושא שסרטטו בפנינו את התנאים להפלת המשטר האיראני. אז אם אתם עוקבים בציפייה דרוכה - אלה הנקודות שכדאי לשים לב אליהן.
1היפוך קנים
במה זה מתבטא?
פנייה נגד המשטר של כוחות חמושים שעד כה היו חלק ממנו. "התחלה של בקיעים בקרב השלטון (פקידי מדינה ובייחוד מנגנוני הבטחון), ועריקה של חלק מהגורמים בשלטון לאופוזיציה. לחלופין, ייתכן גם מצב של של הפסקת הסיוע למשטר, למשל בסירובי פקודה", מסביר ד"ר אהוד ערן, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה.
מה שונה הפעם?
לפי אהוד ערן, "ביוני 2025 ישראל פגעה בייחוד בבכירים בתוכנית הגרעין, בטק"ק ובמערכי הגנה אווירית. היו יחסית מעט פגיעות בסמלי שלטון ובמנגנוני בטחון הפנים שמגינים עליו, הגם שהיו קצת. עתה נראה שיש יותר מאמץ כנגד מגנוני בטחון הפנים, כולל פניה ישירה לחבריו בו ופגיעה במוסדותיו, על מנת לסייע ליצירת התנאים לשינוי המשטר".
איש משמרות המהפכה במרכז טהראן / צילום: ap, Vahid Salemi
הערכת המומחים:
"כרגע לא רואים עריקה מסיבית ממשמרות המהפכה ושורות הבסיג' - מנגנון הדיכוי של המשטר באיראן", מציין פרופ' בנימין מילר, מרצה ליחסים בינ"ל באוניברסיטת חיפה. "התקווה היא שככל שהמשטר ייחלש, המחאה תגבר ויהיו עריקות מכלי המשטר הדכאניים. אלא שבינתיים, מאז הקמת המשטר - לא ראינו דבר כזה. לא רק שאולי הם הפנימו את האידיאולוגיה, הם גם חוששים שמשטר חלופי יביא אותם לדין - וזה אולי יסתיים בהוצאות להורג".
"לעומת זאת", מילר ממשיך, "הצבא האיראני, שנתפס יותר כמו צבא עם, יש יותר סיכוי שתחול בו עריקה - ואף אולי פעולה של כוחות חמושים נגד המשטר. אין לכך סימנים כעת ואין רקורד לכך, אבל זו גם אופציה עתידית".
לדעת פרופ' מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב, "שינוי מבפנים של הלך הרוח בשלטון לא נראה ממשי, כי הכוחות השמרנים - שהיחס שלהם לישראל הוא יותר ניצי - אוחזים בכל מוקדי הכוח".
2כיבוש צבאי
במה זה מתבטא?
Boots on the Ground - נוכחות של כוחות צבא יבשתיים על קרקע האויב במטרה להכריעו. "הרקורד של שינויי משטר מבחוץ - במיוחד רק מהאוויר - כמעט שאינו קיים", אומר מילר. גם לדעת ערן, "הניסיון שנצבר בעשרות השנים האחרונות מראה שאי אפשר להסתפק בהפצצות מהאוויר ובחיסולי בכירים. איראן היא מדינה גדולה ולא די לפגוע בכמה עשרות או אפילו מאות בכירים. האליטה די גדולה. מאידך, חשוב לי לומר שאלו תובנות שיש להן ממד סטטיסטי ותמיד יש אירוע שלא מתנהג בהתאם לסטטיסטיקה".
לכן, פרופ’ סיימון וולפגנג פוקס, חוקר אסלאם בחוג למזרח התיכון ודרום אסיה באוניברסיטה העברית, טוען שמדובר בתנאי הכרחי: "אף שהתקיפות האוויריות עצמן פגעו במשמרות המהפכה וביכולותיהן, בלי להכניס כוחות על הקרקע, מנגנוני הדיכוי שנועדו לחסל כל סימן להתנגדות אינם צפויים להיעלם.
"לבסיג' אין צורך באמצעי לחימה מתקדמים כדי לשמר את שליטתם. כפי שניתן לראות כבר כעת, המשטר פועל לדיכוי ההתפרצויות הספונטניות של שמחה לאחר מותו של חמינאי".
מה שונה הפעם?
הנכונות האמריקאית. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הצהיר בעצמו כי הוא לא שולל את האפשרות של שליחת כוחות קרקעיים לאדמת איראן. "אין לי חרדות לגבי 'מגפיים על הקרקע'", אמר טראמפ בריאיון ל"ניו יורק פוסט". "בעוד שכל נשיא אחר ממהר להצהיר ש'לא יהיו כוחות קרקעיים', אני לא אומר זאת. אני אומר שכנראה לא נזדקק להם, אבל אשתמש בהם אם יהיה בכך צורך".
לדברי פרופ' אודי זומר, ראש מרכז ברק למנהיגות באוניברסיטת תל־אביב, "לאמריקה יש כוח צבאי אדיר שהיא לא חוששת לעשות בו שימוש". הוא מסביר כי "אם המלחמה תצליח, לדבר יהיו השלכות רחבות מבחינת האמריקאים".
אילו השלכות? "ראשית, טראמפ מצליח לפרק חוליה נוספת בציר שבנו הסינים שעבר עד לפני חודשיים, מעבר למוסקבה, בייג'ינג ופיונגיאנג גם בקראקס ובטהרן. שנית, טראמפ מניח בכך את היסודות להמשכיות מהודו, דרך המזרח התיכון ועד אירופה של בנות ברית של ארה"ב שמהוות משקל נגד לפרויקט העל של הסינים - יוזמת 'חגורה ודרך'.
"ושלישית, טראמפ מקרין כוח אמריקאי שיש לו השלכות בקבלת ההחלטות הרוסית והסינית לגבי אוקראינה בהווה והסיכוי לעימות צבאי בטייוואן בעתיד. המסר יהיה שאמריקה יודעת להשלים את המעשה הצבאי במעשה מדיני מוצלח. זה מסר שישפיע עמוקות על תהליכי קבלת ההחלטות בבייג'ינג".
הערכת המומחים:
"איראן היא ענקית, גם מרחבית וגם דמוגרפית, ולמעשה מבודדת גאוגרפית", מציין תא"ל (מיל') ד"ר דני אשר, היסטוריון צבאי ומזרחן. "היא יושבת ברובה על רמה שמבחינה צבאית יש רק מקרים בודדים ובהם אלכסנדר מוקדון וצבאו של מוחמד שהצליחו לכבוש אותה. כשמלחמת איראן־עיראק פרצה ב־1980, בישראל ההערכה הייתה שעיראק תוכל להשתלט על איראן תוך שבועות בודדים, כי היא הייתה יותר חזקה ומיומנת. בפועל, בגלל המכשול הגאוגרפי, עיראק לא הצליחה, כלום לא השתנה ואיראן רק התחזקה עם הזמן".
חיילים אמריקאיים מפילים פסל של חוסיין בעיראק / צילום: ap, Jerome Delay
"ברור שכניסה קרקעית אמריקאית מגדילה את הסיכוי לשינוי משטר", אומר מילר, "אלא שהכף לא נוטה לכיוון הזה. יש חשש לאבדות כבדות, וארה"ב נכוותה מכך בעבר בעיראק ובאפגניסטן. טראמפ - אף שלעולם לא ניתן לדעת מה יעשה - מתנגד קונקרטית להתערבויות מסיביות על הקרקע, ולמה שהאמריקאים קוראים 'nation building'. כבר עכשיו יש התנגדות אמריקאית, לא רק אצל הדמוקרטים, למלחמה רחוקה מהבית - קל וחומר מלחמה קרקעית. לכן זה לא נראה תרחיש סביר".
כך גם סבור זומר: "נשיא אמריקאי שרץ על הטיקט של America First ומקווה מאוד לא להיות אחרי בחירות האמצע בנובמבר ברווז צולע לשארית כהונתו יתקשה - פוליטית ואסטרטגית - להקצות את המשאבים הנדרשים למהלך נרחב שייפרס לאורך זמן ושמטרתו nation building באיראן".
ללמוד מהניסיון: איך דיקטטורות נפלו בעבר?
כדי לנסות להעריך האם השלטון האיראני ייפול בעתיד, כדאי גם להסתכל על ניסיון העבר. איך דיקטטורות היו נופלות פעם?
מקרי בוחן מעניינים הם גרמניה הנאצית ויפן - שבשתיהן המשטר הדיקטטורי קרס בעקבות מלחמת העולם השנייה, והוחלף במשטר דמוקרטי. שתיהן מהוות דוגמאות מובהקות להחלפת משטר באמצעות כיבוש צבאי מלא. אז בעלות הברית הביאו לכניעתן המוחלטת, תפסו שליטה בשטח, וכיום מדובר בשתי דמוקרטיות ליברליות.
ובהקשר של ניסיונות אמריקאיים להפיל דיקטטורה מזרח תיכונית, לא אחת מוזכרת עיראק של סדאם חוסיין. ארה"ב כבשה את עיראק ב־2003, שחררה אותה מחוסיין והביאה דמוקרטיה. אלא שכאן הניסיון לכונן דמוקרטיה ליברלית לא עלה יפה, והיום יש מי שטוענים שמי שהרוויחה מהמהלך הייתה דווקא איראן והטרור האסלאמיסטי הקיצוני - שלימים הביא לעולם את דאע"ש ואת התבססותם של מיליציות פרו־איראניות באזור.
אפשר גם בלי כיבוש מלא?
אז עד כאן דיברנו על כיבוש צבאי מלא. מה לגבי לחץ צבאי מצומצם יותר? פרופ' בנימין מילר אומר שזה חריג מאוד, אבל הוא אומר שבכל זאת יש תקדים. "בלוב הייתה התערבות מהאוויר ב־2011 שסייעה למורדים נגד השליט מועמר קדאפי". אבל גם כאן, לדברי מילר, התוצאות היו קשות: "לוב הפכה למדינה כושלת, התחוללה בה מלחמת אזרחים, נוצר משבר פליטים, התחוללו גלי טרור - וחוסר היציבות שם הקרין על צפון אפריקה ואף על אירופה".
ומה בנוגע לכוחות פנימיים שמביאים להפלת המשטר? כאן אפשר אפילו למצוא דוגמה מאיראן עצמה. במאה הקודמת, שלט באיראן השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. השאה הפעיל מנגנון דיכוי אלים נגד הציבור שעצר אנשים ללא משפט, ביצע חקירות אלימות והפעיל רשתות ריגול נרחבות נגד האזרחים. זה היה אחד הגורמים שהובילו את העם האיראני להקיא מתוכו את השאה. בשנת 1979 התאחדו להפלת ממשל השאה קבוצות חברתיות שונות, שאותן הובילה קואליציה של אנשי דת, סוציאליסטים ואנשי שמאל. פהלווי נמלט מהמדינה, את מקומו תפס איש הדת הגולה רוחאללה ח'ומייני - ונוסד שלטון האייתוללות.
אלא שחשוב לשים לב להבדלים חשובים בין איראן של ימינו למודלים הקודמים של הפלת משטרים. "כשהאמריקאים כתבו או עזרו לגרמניה ויפן לכתוב את החוקה, הם אומנם התבססו על תקדימים אמריקאים אבל גם על ההיסטוריה של המדינות האלו", אומר זומר. "בעיראק הם עשו את זה בלי קשר להיסטוריה העיראקית, כי אין שום נקודה בהיסטוריה של עיראק עם מוסדות דמוקרטיים יציבים, בניגוד לגרמניה שקדמה לעליית הנאצים".
בנוסף, זומר טוען כי הוא "לא רואה מישהו בממשל האמריקאי הנוכחי שיחשוב על איראן במונחים של תוכנית מרשל, שהייתה קריטית להצלחת הפרויקט הגרמני. מדובר בניהול סיכונים שיהיה צריך לעשות באיראן, בעיקר בהתחשב שהמוסדות הקיימים שלה מאוד חזקים. יכול להיות שבגלל זה האמריקאים יעדיפו הפעם לשמור על הקליפה הקיימת ולהביא מישהו מהכוחות המקומיים".
3גיבוש התנגדות
במה זה מתבטא?
"תנאי לשינוי משטר הוא אופוזיציה מאורגנת וכוח מספיק חזק שיכול להשתלט על מוקדי הכוח", ערן מציין. "אם יש חלופה אמיתית לשלטון, כמו אופוזיציה גדולה ומאורגנת, הסיכוי לחילופי משטר יותר גדול".
זומר מוסיף שהאופוזיציה צריכה גם לקבל גיבוי מהמעצמות: "אם ניקח את א־שרע בסוריה, הוא טרוריסט בחליפה, אבל כזה שקיבל גיבוי גם ממעצמות אזוריות וגם ממעצמות עולמיות, ועכשיו סוריה אומנם לא דמוקרטיה אבל במצב יחסית יציב לעומת תסריט בלהות של כאוס פוליטי".
מה שונה הפעם?
לדברי ערן, שינוי משמעותי בקרב האופוזיציה בחודשים האחרונים הוא "גל המהומות באיראן, שהיה משמעותי וכוחות המשטר הפעילו מולו הרבה עוצמה. האירועים חשפו את עומק הסלידה מן המשטר בקרב מרכיבים באוכלוסיה, ויצרו עוד התנגדות בגלל היד הקשה והאכזרית שהופעלה נגד המפגינים. ההפגנות גם היו לא אלימות, מה שלרוב מעלה את הסיכוי לאי־יציבות המשטר בהמשך, כי אם זו התנגדות חמושה למשטר יש יותר לגיטימציה בהפעלת כוח".
בנוסף, נדמה שהפעם יש תמיכה רחבה יותר בהתנגדות למשטר של שחקן אחר באופוזיציה: קבוצות המיעוטים. מילר מסביר שאותן קבוצות "מהוות בערך חצי מהאוכלוסייה באיראן, והן כוללות את האזרים, הכורדים, הערבים והבלוצ'ים. זה לא בלתי סביר שהם יתקוממו, בעיקר הבלוצ'ים והכורדים שיש להם תנועות שחרור להגדרה עצמית.
"הם יכולים להביא לשינוי באזורים שלהם במדינה, כנראה יש להם נשק ויש להם קהילה תומכת מעבר לגבול שיכולה לסייע להם, וגורמי המודיעין האמריקאיים כנראה התחילו לספק נשק לכורדים".
בימים האחרונים יש אפילו דיווחים שמיליציות כורדיות מעיראק נכנסו לשטח איראן. כך, גורם אמריקני אמר ל"פוקס ניוז" כי אלפי כורדים חצו את הגבול מעיראק ופתחו במתקפה קרקעית באיראן - ביום החמישי למלחמה. זה מצטרף לדיווחים שארה"ב שוקלת לתמוך בארגונים חמושים באזור כדי להפיל את משטר האייתוללות. ואולם, זמן קצר לאחר מכן, בכיר באופוזיציה הכורדית האיראנית טען כי לא החלה מתקפה קרקעית כזו. בהמשך גם בכיר בממשלת הכורדים בעיראק הכחיש את המתקפה.
הפגנות באיראן / צילום: ap, Middle East Images
הערכת המומחים:
לדברי ליטבק, "אין באמת אופוזיציה למשטר - לא בתוך איראן ולא בגלות. גם בעת האחרונה כשצצו מחאות שונות ברחבי איראן, לרוב על רקע כלכלי, המשטר ידע לטפל בהן ביעילות, ולא נוצרה התארגנות מקיפה. אם, למשל, יש שביתה מקומית של מורים באזור מסוים, אז השלטון 'ילך לקראתם' בהשקעה די מינימלית מבחינתו, וככה הוא ירגיע את הרוחות. הדברים, אם כן, לא מגיעים לכדי התארגנות אנטי־שלטונית רחבה - בוודאי לא כזאת שיכולה להיות משקל־נגד למשטר".
בנוגע לקבוצות המיעוטים, ערן אומר ש"מסורתית, קבוצות המיעוטים הללו פעלו לקידום האינטרסים המיידים שלהם במרחבים הפריפריאלים בהם יש להם רוב ולא הציבו חזון או יומרה, לשנות את המשטר באיראן כולה מעבר למה שישרת אותם (כמו מעבר למבנה פדרלי). אתגר ההתגדות דרך המיעוטים מועצם עוד נוכח שונות אתנית ודתית: רוב הכורדים הם לא רק מיעוט אתני אלה גם דתי: הם סונים במדינה שבה 90% שיעים. בנסיבות אלה, יהיה להם קשה לגייס תמיכה מן הציבור הרחב".
4הקמת חלופה שלטונית
במה זה מתבטא?
לפי ליטבק, "ברור ששינוי משטרי לא יכול להסתכם רק בחיסול של חמינאי או של אישים כאלה ואחרים. פשוט ימנו מישהו במקומו - כמו שמינו מחליפים לרשימת הבכירים שישראל חיסלה במתקפה הנוכחית. איראן היא מדינה גדולה והמשטר שלה עובד באופן מסודר, כך שהפלת המשטר תצטרך לכלול מנגנוני שלטון אלטרנטיביים".
זומר מוסיף ש"יש רצון להחליף כמה אנשים ולקוות שהממשל החדש יתאם יותר לאינטרסים המערביים. התסריט הוורוד ביותר הוא של רפובליקה דמוקרטית. ההיסטוריה של זה באיראן איננה מוצלחת. ולכן, בתסריט חיובי יחסית, יקום משטר עם סממנים דמוקרטיים.
"לעומת זאת, בתרחיש הגרוע ביותר", ממשיך זומר, "המשטר הקיים נופל והתשתית המדינתית קורסת. זה אומר כאוס פוליטי, ולאחר הקריסה פנימה תגיע התפוצצות כלפי חוץ שעשויה להשפיע על האיזור כולו. במזה"ת, שחקנים לא מדינתיים ושטח הפקר יוצרים שילוב אכזרי והרסני. החות'ים בתימן ודאע"ש בסוריה ומערב עיראק הם דוגמאות מהשנים האחרונות. טכנולוגיה זולה והרסנית, כמו כטב"מים, הופכת את האיום הזה למשמעותי במיוחד.
"ובתוך הכאוס הזה עשויים להיות מעורבים גם יכולות בליסטיות וחומר בקיע, ללא מנגנונים מדינתיים שיאפשרו פיקוח או מניעה. בנוסף, זרם של פליטים מאיראן עלול להפר את היציבות האזורית שהיא קריטית למודל הכלכלי של מדינות המפרץ וסעודיה - בנות ברית מרכזיות של ארה"ב מלבד ישראל".
אחת האפשרויות שהוזכרו לשלטון חלופי הוא החזרת שלטון השאה, בראשות רזא פהלווי, יורש העצר הגולה של איראן ובנו של השאה האחרון. רבים תופסים את פהלווי כמנהיג המחאות באיראן, וזה מצדו כבר פרסם את החזון שלו ל"יום שאחרי", כשבין היתר הוא התחייב שאיראן בהנהגתו "תכיר מיד במדינת ישראל, תרחיב את הסכמי אברהם להסכמי כורש ותשים קץ לתוכנית הגרעין הצבאית".
רזא פהלווי, בנו של השאה האחרון / צילום: ap, Thomas Padilla
מה שונה הפעם?
כמובן, רשימת המחוסלים בקרב השלטון הנוכחי - בראשם המנהיג העליון עלי חמינאי. לצדו נהרגו גם עלי שמח'אני, מזכיר "מועצת ההגנה" ויועצו האישי של מנהיג איראן חמינאי לעניינים ביטחוניים; רמטכ"ל איראן, עבד אל־רחים מוסווי; מוחמד פאכפור, מפקד משמרות המהפכה; עזיז נסיר־זאדה שתפקד כשר ההגנה - ובכירים נוספים.
הערכת המומחים:
"במבט ראשון לא נראה שחיסולו של חמינאי יביא להפלת המשטר", טוען ליטבק. "המשטר האיראני לא בנוי על איש אחד אלא על מוסדות, והאיראנים הקימו רשת מאוד מסועפת של מוסדות: משמרות המהפכה, ארגוני מודיעין וגופי שליטה אחרים. לכן לא מספיק לחסל את המנהיג.
"חיסלנו את נסראללה - חיזבאללה נעלם? חיסלנו חמישה מנהיגי חמאס - חמאס נעלם? עצם העובדה שבאיראן מונתה מועצה ממלאת מקום תוך פחות מ־24 שעות מוכיח שהמערכת מתפקדת, ולכן זה לא מה שיפיל את המשטר".
ומה לגבי האפשרות של חזרת שלטון השאה? "הבן של השאה זוכה לתמיכה רחבה בגולה וברשתות, שם רואים בו דמות של תקווה", טוען פוקס, "אך בתוך איראן חסרות לו רשתות פעולה. ניתוקי התקשורת חשפו את מגבלות כוחו, וקריאותיו לשביתה כללית לא הצליחו להניע את הציבור. זה מראה שאין לו יכולת גיוס כמו שהייתה לח'ומייני מהגלות".
למעשה, אומר פוקס, "הקריאות בשמו של פהלווי הן לרוב יותר 'לא' למשטר מאשר בעדו. רבים אולי רואים בו דמות מעבר אפשרית, אבל גם חוששים שיחזיר משטר מלוכני סמכותני. זה לא עתיד שרוב האיראנים רוצים בו".
כתבות
ני"ע
