ערכת JDAM עם סימונים צהובים ואדומים / צילום: חיל האוויר
מבצע שאגת הארי נמשך בקצב גבוה, כאשר ישראל וארה"ב שולטות במרחב האווירי של איראן. זה מביא, בין השאר, להופעת חימושים מגוונים ויוצאי דופן על מטוסי חיל האוויר הישראליים. מנגד, השימוש הגדול של משמרות המהפכה בכטב"מים מקשה על האמריקאים, הרבה יותר מאשר על ישראל. ולמרות כל האתגרים, הטכנולוגיות הביטחוניות הישראליות ממשיכות להופיע במקומות חדשים. על כל זאת ועוד בפינת התעשיות הביטחוניות השבועית של גלובס.
● המומחה שמסביר למה המרוויחה הגדולה מהמלחמה היא סין
● למה ישראל וארה"ב לא תוקפות את היעד הרגיש ביותר של איראן?
● שני בנקים גדולים באיראן נפלו, לאזרחים אין גישה לכסף
החימוש המסתורי על מטוסי ה־F-16 הישראליים
חיל האוויר משתמש במיטב יכולות במבצע מול איראן, ולעתים מפרסם תיעודים שונים מהטייסות. באחד מן המקרים התפרסם צילום של מטוסי F-16 ברק שעליהם מותקנים JDAM, ערכות המאפשרות לנווט פצצות לא-מונחות אל מטרה. אלו הם חלק שגרתי מהנוף של מטוסי קרב, אבל הסימונים הצבעוניים מעוררים תהיות לגבי מה מכילים החימושים הללו.
באתר TWZ זיהו על גבי ה־JDAM סימונים צהובים שהם מוכרים יותר ומצביעים על חומרים נפיצים במיוחד, אבל גם את הצבע האדום שהוא פחות מוכר. הצבע האדום מסמן לרוב בתעשייה האמריקאית הימצאות של חומרי תבערה. כלומר, חימוש שכולל חומרים שעם הפגיעה והתגובה הכימית מיועדים להבעיר את היעד.
הטכנולוגיה של רפאל הגיעה לקוריאה הדרומית
צבא ארה"ב פרס לאחרונה בקוריאה הדרומית נגמ"שים מדגם ICVVA1 סטרייקר, שכולל מערכת של רפאל. כך לפי אתר דיפנס בלוג. בנגמ"שים מוטמעת עמדת הנשק הנשלטת מרחוק, סמסון, שבה משתמשים לפלטפורמות קרקעיות ויומיות כאחת, בהן נגמ"שים, ומאפשרות את הפעלת התותח מתוך הכלי - ללא הגברת הסיכון לאנשי הצוות. סמסון נמצאת בשימוש מבצעי ביותר מ־25 מדינות, אחת מהן היא ישראל שבה משתמשים בטכנולוגיה הזו עבור רואה־יורה וקטלנית.
הסטרייקר מהדגם החדש גם כולל תותח 30 מ"מ שכבד יותר מהגרסאות הקודמות, ומגביר את יכולת הקטלניות של הנגמ"ש. ייעודו של הסטרייקר, שנישא על גבי שמונה גלגלים, הוא ניידות מוגנת ומהירה ללוחמים ולציוד שלהם. תותח ה־30 מ"מ הוטמע בו בשל ההפנמה כי לצד יכולות הניוד, הנגמ"ש צריך גם יכולות קטלניות מתקדמות.
בארה"ב מופתעים מהאתגר של שאהד 136 האיראני
במבצע שאגת הארי התחוללו הפתעות רבות, אבל עבור ישראל - שאהד 136 האיראני לא היה אחד כזה. אולם, מי שבהחלט מתקשים להתמודד איתם הם הכוחות האמריקאים במרחב, במה שלפי דיווח באתר דיפנס ניוז מטריד את בכירי ממשל טראמפ. גורמים בהובלת מזכיר המלחמה פיט הגסת' מוטרדים כי מחסור באמצעי הגנה מפני כטב"מים מעמידים את הכוחות בסכנה.
הכטב"ם שאהד 136 נחשב לכלי זול וירוד יחסית מבחינת הטכנולוגיה שלו. זאת, בין היתר, כיוון שהדגם מתבסס על תקשורת GPS, שאפשר לחסום בקלות יחסית. הכטב"ם האיראני יעיל בעיקר נגד מטרות נייחות. הוא נושא ראש קרב של 40 ק"ג - משקל שנחשב גבוה יחסית לקטגוריה, ומשמעותו היא שהוא יכול לפגוע במטרות גדולות.
עם זאת, בעולם הביטחוני, שבו הבינה המלאכותית תופסת מקום מתקדם - הוא נותר מאחור. היתרון הגדול שלו טמון בעלויותיו הנמוכות מאוד יחסית, כ־30 אלף דולר ליחידה. זה מאפשר לאיראנים לשגר אותם בכמויות גדולות, מה שמקשה על מערכות ההגנה האווירית היקרות של ארה"ב, על אחת כמה וכמה בעולם שבו כלכלת חימושים היא חלק בלתי נפרד ממנו.
הדרום קוריאנים מזרימים מיירטים לאיחוד האמירויות
שיגורי הטילים וכלי הטיס הבלתי מאוישים של איראן לעבר מדינות המרחב הביאו לסיטואציה שבה מערכות רבות נהנות מטבילת אש מבצעית ראשונה, בטח שבעצימות כזו. אחת מהן היא מערכות ההגנה האווירית צ'אונגונג II מתוצרת קוריאה הדרומית, שמתמודדת באיחוד האמירויות עם איומים רבים מאיראן. בצל היקף היירוטים הגדול, נדרשו הדרום קוריאנים למהר לשלוח לאמירותים מלאי חדש של מיירטים.
המערכת הזו נוצרה בסוכנות פיתוח מערכות ההגנה של קוריאה הדרומית, עם סיוע של חברות ביטחוניות רוסיות. בבסיס הטכנולוגיה עומד הניסיון הרוסי ממערכות הגנה אווירית כדוגמת S-400, עם שילוב חידושים קוריאניים במערכות המכ"ם, הפיקוד והבקרה. כל טיל מיירט שוקל כ־400 ק"ג, מסוגל להגיע למהירות של כ־4.5 מאך, ונועד ליירט בטווחים של כ־50-40 ק"מ.