מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי / צילום: ap, Alex Brandon
בזמן שמצר הורמוז, שדרכו עוברים כ-20% מתצרוכת הנפט והגז העולמית, נותר סגור - לסעודיה קיים פתרון חלופי. צינור הנפט היבשתי של הממלכה, המוביל נפט מהמפרץ דרך המדבר הסעודי עד לנמלי הים האדום בחוף המערבי, מהווה עורק חיים משמעותי בעת שיתר מדינות המפרץ חסומות כמעט לחלוטין.
● לאן ילכו 412 מיליון חביות נפט? פרטי התוכנית ההיסטורית נחשפים
● התחזית הפסימית של חתן פרס נובל לכלכלה: עד לאן יגיע מחיר הנפט?
עם זאת, קיבולת היצוא הסופית במערב המדינה קטנה משמעותית מהיקפי היצוא בימי שגרה. הפרויקט, שהחל כיוזמה לפיתוח כלכלי של החוף המערבי, התרחב ב־40 השנים האחרונות והפך למסלול אסטרטגי העוקף את המצר ומקל במידת מה על שוק האנרגיה העולמי ועל כלכלת הממלכה.
סאדם חוסיין וחומייני: היסטוריה של צינור
"את הצינור תכננו ב־1978, עוד לפני סדאם חוסיין בעיראק וחומייני באיראן", אומר ד"ר נחום שילה, מומחה לסעודיה ומדינות המפרץ במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומנכ"ל חברת גלובל אוסינט. "במקור, הצינור היה פרויקט של פיתוח כללי של משק הנפט - הרחבת תשתיות שנועדה בעיקר לפתח את החוף המערבי של סעודיה, שהיה מוזנח". לדבריו, המהלך נועד לשמש כ"שיתוף פעולה אזורי בין מדינות המפרץ ופיתוח תעשייתי של סעודיה על ידי הקמת מזקקות נפט במערב, יותר מאשר מגננה גאופוליטית".
במקור היה הצינור בעל קיבולת מוגבלת של פחות מ־2 מיליון חביות ביום, לעומת כ־7 מיליון חביות כיום. אלא שבמהלך 40 השנים האחרונות התמונה השתנתה משמעותית בעקבות סדרת פרויקטי הרחבה, שקשורים ככל הנראה לתמורות הגיאופוליטיות: עליית סדאם חוסיין לשלטון בעיראק והמהפכה האסלאמית באיראן ב־1979. הצינור הושלם אמנם כבר ב־1981, אך אירועי המשך - מלחמת איראן־עיראק בשנות ה־80 (שלוותה בתקיפות הדדיות על מיכליות נפט במפרץ) והפלישה העיראקית לכוויית ב־1991 - המחישו לעולם את חשיבות האזור ואת פגיעותו האסטרטגית עבור הכלכלה הבינלאומית.
לדברי פרופ' יהושע קרסנה, לשעבר בכיר במערכת המודיעין וכיום מנהל הפורום לשת"פ אזורי במרכז דיין באוניברסיטת ת"א: "הצינור נבנה משתי סיבות: האחת גיאופוליטית - יצירת מוצא לנפט מחוץ למפרץ הפרסי; והשנייה פנימית - פיתוח החוף המערבי בים האדום, שם הוקמו מתקני חשמל, התפלה וזיקוק לצריכה עצמית". קרסנה מציין כי במערב סעודיה אין עתודות נפט, ובעבר נאלצו לשרוף נפט גולמי לייצור חשמל: "היום הממלכה עוברת יותר לגז ולאנרגיה סולארית, אך הצורך באספקה סדירה למערב היה חלק מהמחשבה המקורית מאחורי הקמת הצינור".
הצינור היבשתי - יציל את השוק?
בדיעבד, ההחלטה האסטרטגית השתלמה, אך הצינור רחוק מלהוות תחליף מלא להורמוז. על פי מגזין ההנדסה ENR, בעוד שבשגרה עוברות במצר כ־20 מיליון חביות ביום (מתוכן כ־10 מיליון של סעודיה), הצינור מסוגל להוביל בתרחיש אופטימלי כ־7 מיליון חביות בלבד. אלא שצוואר הבקבוק האמיתי נמצא בנמלי היצוא בים האדום, שמסוגלים לטפל בעד 4.5 מיליון חביות ביום. כך, סוכנות הייעוץ "וורטקסה" מעריכה כי ריאליסטית, בזמן לחימה, היצוא יעמוד על כ־3 מיליון חביות ביום בלבד - שבריר מכלל היצוא המפרצי, שחציית רף 100 הדולרים לחבית כבר מעידה על הטלטלה שעבר.
פרופ' קרסנה מזהיר כי המצב מורכב עוד יותר: "הצינור לא מיועד כולו ליצוא. כ־2.5 מיליון חביות ביום כבר משמשות לצרכי הפנים של סעודיה במערב, כך שהיכולת להגדיל את המכירות לחו"ל מוגבלת. בנוסף, התשתית מותאמת לנפט 'קל' יחסית, ולא לנפט ה'כבד' שמופק בעיקר במזרח הממלכה".
ד"ר שילה מזכיר כי גם בנקודת היציאה לים האדום, הנפט ניצב בפני צומת דרכים: בעוד שהנתיב לאירופה עובר דרך סואץ, היצוא ללקוחות המרכזיים באסיה מחייב פנייה דרומה - לעבר מצר באב אל-מנדב שבשליטת החות'ים. "כרגע ספינות עוברות שם, אך המצב עלול להשתנות בכל רגע", אומר שילה. "זה כנראה חלק מההסבר לפסיביות הסעודית מול המתקפות האיראניות".
נשק במיליארדים, הרתעה באפס
במהלך השבועיים האחרונים תקפה איראן שוב ושוב את מדינות המפרץ, בדגש על ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, אך אלו נמנעות בינתיים מתגובה. ד"ר שילה אינו בוחל במילים בתיאור המצב: "סעודיה מתנהלת כמו 'ילד כאפות'. היו להם השפלות קשות בתימן, וב־100 השנים האחרונות הם לא ניצחו אף מלחמה".
לדבריו, קיים פער עצום בין ההשקעה הצבאית לביצועים בשטח של צבא סעודיה: "יש דיסוננס אדיר בין כמות ואיכות הנשק שהם קונים לבין יכולת הצבא בפועל, כי בסוף הנשק מופעל בידי אנשים. הצבא הסעודי הינו צבא לא איכותי, והמינויים בו הם על בסיס שבטי־חמולתי. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן מנסה לשנות זאת, אך קשה לשנות DNA של מדינה בתוך שנים ספורות".
ד"ר שילה מציין כי ריאד קיוותה שגורמים חיצוניים יבצעו עבורה את המלאכה: "היא חתמה לאחרונה על ברית הגנה עם פקיסטן, אך זו עסוקה מדי בעימות מול אפגניסטן ובסכסוך מול הודו". להערכתו, סעודיה חוששת שתגובה מצידה תוביל למתקפה איראנית קשה עוד יותר, או להפעלת המורדים החות'ים בתימן לחסימת מעט יצוא הנפט שעוד נותר לה
גם איחוד האמירויות נוקטת בינתיים באסטרטגיה דומה. אמנם מנהיגה, מוחמד בן זאיד, הצהיר כי "אנחנו לא טרף קל, עורנו עבה ובשרנו מר", אך בפועל המדינה נמנעת מצעדים קינטיים מול איראן; הצעד החריף ביותר שננקט עד כה היה גירוש סטודנטים איראנים משטח המדינה.
בערבית אומרים: "אין מכס על דיבורים"
באשר להמשך, ד"ר שילה שומר על זהירות: "הדעת נותנת שמעבר לסף התקפה מסוים לא תהיה לסעודיה ברירה, אך היא עלולה להישאר פסיבית כדי לא להחריף את המצב. סעודיה תמיד חוששת ממכה חזקה יותר. בערבית אומרים: 'אין מכס על דיבורים'".
בשטח איחוד האמירויות קיים צינור נפט נוסף המוביל לנמל פוג'יירה - הנמל היחיד של המדינה השוכן מחוץ למיצרי הורמוז החסומים. אלא שדווקא בשל מיקומו האסטרטגי, תקפה איראן את מסופי הנפט בפוג'יירה מספר פעמים לאחרונה ושיתקה למעשה את רוב היצוא דרכו. וכך, המציאות הזו משאירה את הצינור הסעודי כחלופה כמעט יחידה במרחב האזורי.