נשיא התאחדות התעשיינים היוצא, ד"ר רון תומר, סיים כהונה בת שש שנים ויש לו בטן מלאה. אחרי שעבר שלושה ראשי ממשלה, חמש כנסות, ארבעה שרי תעשייה וארבעה שרי אוצר יש לו פרספקטיבה מעניינת וגם לא מעט ביקורת.
● הסיפורים המפתיעים מאחורי ההחלטות שהפכו את ישראל למובילת הגנה אווירית
● האדמירל שהפנה את הרחפנים של איראן נגד עצמה
● הצוללת | "אתרים כמו פולימרקט יוצרים תמריץ כלכלי לריגול. זה מסוכן"
● פורטפוליו | בצבא הוא גייס והפעיל סוכנים. היום הוא מוביל קרן דיפנס־טק עם משקיעים מכל העולם
משה כחלון היה "קשוב ואכפתי", אביגדור ליברמן "מקצוען אמיתי" וישראל כ"ץ "יודע להזיז דברים אבל לא ידע לעבוד בסינרגיה עם הצוותים המקצועיים". כשמגיעים לסמוטריץ' הוא כבר מסיר את הכפפות: "זה שר שמגלם שילוב קטלני של משיחיות לצד אולטרה־ליברטריאניזם כלכלי שמביא לפגיעה אנושה במשק הישראלי ובביטחון הלאומי. אתה לא יכול גם לפעול נגד העולם בהתרסה מתוך עמדה משיחית וגם לסמוך על העולם שיספק לך צורכי ביטחון בשעת חירום. זה לא לאומי ולא ציוני. במילה אחת - אכזבה. בשתי מילים - אכזבה ונזק.
"הוא חושב שהוא יודע הכול ועושה את כל השגיאות הקיימות בספר תוך כדי שהוא מסביר ברטוריקה מעולה למה הוא חושב שהוא צודק, למרות שכולם מבינים שזו שגיאה. בזמן שהוא עסוק בהחרבת הכלכלה הוא קורא להצלחתה הפנומנלית 'נס כלכלי'. לא מדובר בנס, אלא בעבודה קשה של המגזר העסקי. אבל זה לא יוכל להימשך בלי ממשלה שתומכת בכלכלה".
תומר השמיע את הביקורת שלו גם כשהיה בתפקיד, אך זו רק הולכת ומתעצמת בראיון פרישה לגלובס בזמן מבצע שאגת הארי, אחרי שכבר פינה את כיסאו. כאמור יש לו גם דברים חיוביים לומר, אבל בשורה התחתונה הדרג המקצועי והממשלה מכשילים לדעתו את כלכלת ישראל בימים הכי קשים שחוותה המדינה.
"שר האוצר והדרג המקצועי עושים צחוק. כשהם מציגים את מתווה הפיצוי שהם גיבשו לשאגת הארי, הם אומרים: לקחנו את מה שעובד, את מה שהיה בעם כלביא. אז אם לקחתם את מה שעובד - למרות שבעיניי המנגנון לא היה טוב ודרש תיקון - למה שלא תלחצו על הכפתור ותפעילו את הפיצוי אוטומטית? בסוף הם עשו את אותו הדבר אבל באיחור ניכר".
"לא מבינים את האירוע"
מתווי הסיוע, שמחוקקים בימים אלה ודורשים את אישור הכנסת, אכן מבוססים על מנגנונים שכבר הופעלו בעבר, בתחילת חרבות ברזל ובמבצע עם כלביא. האחד הוא אפשרות לחל"ת בהסכמת העובד, שיהיה זכאי לדמי אבטלה, בכפוף לתנאים ובהם לפחות 14 ימי חל"ת רצופים. השני הוא מענק המשכיות לעסקים עם מחזור פעילות עד 400 מיליון שקל, שחוו ירידה של יותר מ־25%.
מה דעתך על המתווה?
"לפחות בנוגע לפיצויים על כוח אדם, משכורות וחל"ת נראה שלא כל כך מבינים את האירוע. החליטו לפתוח את המשק אחרי שישה ימים, זו לכאורה החלטה נכונה, מדינה לא יכולה לקפוא למשך זמן ארוך מדי. אבל צריך להבין שההחלטה היא לפתוח תחת אש, ולזה יש מחירים. העובדה שנפתחה חנות או מסעדה לא אומרת כלום. השאלה היא מי מגיע אליהן וכמה מגיעים. הפגיעה עדיין קיימת אצל רבים.
"פרויקט החל"ת עיוור למגזר הפרטי. הוא נתפר על המגזר הציבורי, כי הוא בדרך כלל דיכוטומי - או שהוא עובד או שהוא לא עובד. שם אין בעיה לקחת 14 יום מלאים לפחות כדי לקבל חל"ת. בעסקים זה לא ככה. חמישה־שישה ימים ראשונים הם לא עבדו בכלל ואז חזרו. במודל שנתפר, מה אתה אומר לעובד - לא כדאי לך לבוא לעבודה כי תאבד את הזכות לחל"ת על השישה ימים שבהם לא עבדת?
"בסוף יש פה שתי לקונות גדולות במתווה. הראשונה היא שהמנגנון פוגע יותר בנשים, כי הרבה פעמים הן נשארות עם הילדים בבית ולא הגברים. לא שאני חושב שזה צריך להיות ככה. השנייה היא שיש איזו החלטה לא ברורה מאז הקורונה שעסקים עם מחזור של יותר מ־400 מיליון שקל לא מקבלים פיצוי. כולם אומרים שמדובר ברשתות האולטרה־ענקיות, אבל זה לא נכון. יש המון רשתות בינוניות שעוברות את הסכום הזה ולא מקבלות כלום. לאחרונה בעלים של רשת אופנה קפץ אל מותו בגלל משבר כלכלי. זה מראה שהמצב במשק לא טוב, אבל אומרים: לא, אתם מחוץ לתוכנית. תסתדרו. ומה עם העובדים? איך ישלמו להם?".
ביקורת נוספת של תומר מתייחסת כאמור להיעדר הסדרה בחוק למרות המשברים החוזרים ונשנים. "הפיצוי מגיע מאוד מאוד מאוחר לעסקים כי צריך להכין מתווה כל פעם מחדש ולאשר אותו בחקיקה, והממשלה הזאת אטומה לפתרון מאז 2023. בקורונה יצרו מנגנון והוא הסתיים, ולא נקבע בחקיקה. אמרתי לממשלה: צריך לייצר כפתור שכל פעם כשיש בעיה והמשק נסגר לוחצים עליו וכולם מבינים מה המודל של הפיצוי על פגיעה כלכלית. אבל עד היום, למרות כל המלחמות, אין כפתור".
גם מבקר המדינה התייחס לנושא בדוח שפרסם בראשית השנה. משנת 2006 ועד פרוץ המלחמה ב־2023 נקבעו 12 הוראות שעה לסבבי לחימה, ומאז חרבות ברזל נקבעו 22 חיקוקים בהוראות שעה בעניין מסלולי פיצוי שונים. "אומרים לנו שכל מלחמה צריכה להיבחן לגופה", אומר תומר.
עד כמה התעשייה האזרחית היא חלק מהמאמץ המלחמתי?
"היא חלק בלתי נפרד מהמאמץ. תעשיית המזון למשל מספקת אוכל ל־300 אלף אנשי מילואים בן רגע. לצבא אין מחסני חירום לדברים האלה".
תומר מדגיש כי בישראל, חרף המשברים, המדפים בחנויות מלאים. "אולי בערב שבו פרצה המלחמה אנשים רוקנו את המדפים, אבל למחרת מילאו אותם. התעשייה עובדת כל הזמן, גם כש־10% מהעובדים שלה במילואים. עובדים מסכימים לעבוד 14 שעות ביום כדי לכפר על אלה שאינם".
"שעות של מזעור נזקים"
בדצמבר סיים תומר כהונה שהתחילה רגע לפני הקורונה. לאורך מרבית שנותיו בתפקיד הוא מתאר שיתוף פעולה ענייני, מקצועי ופורה מול הממשלות. כשנכנס לתפקיד, במשרד האוצר ישב משה כחלון. "כמו כל ההנהגה הוא היה קצת אובד עצות כשפרצה המגפה, אבל לאחר זמן קצר נרתם למאבק למען המשך תפקוד התעשייה וההייטק".
אחריו הגיע ישראל כ"ץ. "אמרו לי: אסור להתעמת עם כ"ץ כי הוא מוחק אותך, אבל מצאתי את הדרך לבקר היכן שצריך, ועדיין לשמור על קשרי עבודה מכובדים יחד". אביגדור ליברמן מבחינתו היה "שר שיודע מצד אחד לחתוך, לקבל החלטת נחושות ולקדמן מהר, ומצד שני לעבוד בסינרגיה מוחלטת מול כל הגורמים במשרד גם כשהוא פועל בניגוד לדעתם".
אבל אז הגיע סמוטריץ'. "הוא יותר שר במשרד הביטחון משר האוצר. הוא לא מקבל החלטות כלכליות מהותיות ולא משפיע על הניהול הכלכלי של המדינה. הוא פועל באופן סקטוריאלי ומשיקולים פוליטיים ופעמים רבות באופן מובהק נגד תפיסות הכלכלה החופשית".
עד כדי כך?
"ביליתי לא מעט שעות בניסיונות למזער את נזקיו, בין היתר בשיחות רבעוניות עם סוכנויות הדירוג העולמיות במטרה לשקף להן תמונת מציאות אמיתית, מפגשים תכופים עם שגרירים ונספחים כלכליים בישראל והמון משלחות עסקיות למדינות שונות במטרה להציג את ישראל האמיתית.
"לצערי היום המגזר הציבורי חושב בטעות שהוא מבין ויודע להתמודד עם הכול, ופרט לשרים בודדים בממשלה אין שותפות אמת".
ראש הממשלה שינה את המדיניות שלו בעניין?
"היום הוא לא באירוע. הוא לא מתערב, כי זה לא שר האוצר שלו. אין לי ספק שכלכלית הוא מבין יותר משר האוצר, אבל הוא לא מגלה עניין בכלכלה. כשפרצה מלחמת חרבות ברזל זה היה בוטה. היה מצופה שהם ישבו לדבר עם המגזר העסקי, והם לא ישבו איתנו בכלל. לשמחתי משרד הביטחון ומשרד הכלכלה עבדו איתנו, ועבדנו מול צה"ל על מה שהיה צריך בשביל לפתוח מפעלים ודרכים ולהביא מיגוניות, אבל האם למעלה היה קשב? לא.
"שר האוצר מתגאה בנתוני המשק, אומר 'תראו איזה יופי, כלכלת ישראל כל פעם מתאוששת אחרי משבר'. אבל זה לא בזכותו, לא בגלל התוכניות היפות של המשרד שלו. יכול להיות שהוא עוזר לאלה שכמעט קורסים להחזיק את הראש מעל המים, אבל הכלכלה מתאוששת בגלל התעשייה ועוד עסקים אחרים שעובדים פה בצורה נפלאה למרות המצב. זה בזכות המגזר העסקי - ההייטק, התעשייה והסחר, שבאמת עובדים בצורה לא נורמלית למרות גיבוי ממשלתי נמוך ביותר.
"יש חוסר קשב למגזר העסקי וחוסר קשב לאדם אחד שמצטיין בניהול הכלכלה בישראל - נגיד בנק ישראל. כשרואים את הביקורת שלו על הממשלה, לאורך כל הדרך, על התקציב והגירעון, ושבעקבות זאת הוא גם נזהר ונרתע מלהוריד ריבית, ומזה כולנו סובלים, מבינים שהממשלה הזאת גם גורמת נזק בעוד זירות".
העסק המשפחתי משנת 1975
התעשייה היא חלק בלתי נפרד מהדנ"א של תומר. ב־1975 הקימו הוריו את חברת התרופות הגנריות הישראלית אוניפארם (Unipharm) בדירת המשפחה הקטנה בתל אביב. "כל החברה הייתה אבא, אמא ועובד שכיר אחד. המשרדים היו בבית והיה קבלן משנה שייצר תרופות. ככה גדלתי, אבא שמנהל את העסק ועושה פגישות בבית ואמא שעוזרת בהנהלת חשבונות, מזכירות, כל מה שצריך. היו לנו שטיח, מתלה מעילים ותמונות בכניסה לבית, לצד ארון תצוגה ודברים של העסק".
תומר הילד אהב את עולם המדע, אבל במקביל התעניין בעולם המשפט ואף חשב להיות עורך דין. "התלבטתי עד הדקה התשעים ובסוף החלטתי ללמוד רוקחות", הוא נזכר. "ואני לא מצטער על זה -גם כי זה מקצוע מדהים וגם כי פגשתי את אשתי בשנה הראשונה של התואר".
אשתו, אסתי, היא כיום רוקחת קהילתית. "היה חשוב לי שלא נעבוד באותו המקום. ההורים שלי היו אנשים מדהימים ומקסימים, אבל הפנאי והעבודה התערבבו להם כל הזמן וזה הקיף אותם".
לאחר שהשלים תואר ראשון נסע לעשות דוקטורט ברוקחות בלונדון, וכשחזר לארץ העסק עדיין התנהל מבית הוריו, "אז שכרתי משרדים והגדלתי את העסק".
כשנכנס לחברה ב־1995 הוא היה העובד החמישי בה, והייצור עדיין נעשה אצל קבלן משנה. היום החברה בעלת מפעל ייצור משלה, אותו הקימו תומר ואחיו גיל ב־2017 באזור התעשייה מבוא כרמל (מדרום ליוקנעם). גיל, שלמד אף הוא רוקחות, הצטרף לחברה כמה שנים אחריו, ומאז השניים מנהלים אותה יחד.
"אנחנו מעסיקים 270 עובדים, אבל צריכים 300. הבעיה הכי קשה של התעשייה היא המחסור בכוח אדם. בכל רגע נתון יש לנו 30-20 משרות פנויות שקשה מאוד לאייש, כמו לשאר התעשייה בישראל. בחודש הבא אנחנו אמורים בפעם הראשונה לקבל עובדים מהודו. אנחנו מביאים עשרה עו בדים, ואם זה יהיה בסדר נביא עוד עובדים זרים".
"ישראל היא ספק יציב"
התחנה הבאה של תומר הייתה התאחדות התעשיינים. "גדלתי כבן לאבא אידיאולוג ורוויזיוניסט, שרצה לחזק את הארץ. אצלנו בבית אם היית מנסה לקנות קטשופ של היינץ ולא של אסם היו מרימים לך גבה. כחול־לבן היה ערך. לכן אבי היה פעיל בהתאחדות התעשיינים, ובעקבותיו נכנסתי לשם".
ב־2009 נבחר לראש מטה "מיוצר בישראל" בהתאחדות (לשעבר מטה כחול לבן), בהמשך ליו"ר ועדת רגולציה וליו"ר ועדת כלכלה - עד שנבחר לנשיא. "לא תכננתי. הנשיא שהיה לפניי, שרגא ברוש, הקדים את הפרישה בשנה בגלל עניינים אישיים (נגד ברוש נפתח אז הליך משפטי - אל"ו), וכמה תעשיינים פנו אליי וביקשו שאתמודד. החלטתי ללכת על זה.
"לא ידעתי ולא ניחשתי אז מה המשמעות של התפקיד, שקיבל תפנית רצינית לנוכח משברי כל התקופה. זה דרש ממני פול טיים במקביל להיותי מנכ"ל משותף של אחת מחברות התרופות הגדולות במשק הישראלי. הייתה לי אסטרטגיה ורציתי להתחיל לבנות תוכנית לפיה, אבל שבוע אחרי פתאום הגיעה הקורונה והן לא היו רלוונטיות".
בתקופת הקורונה תבע תומר את המונח we deliver - התעשייה הישראלית לא מפסיקה לעבוד ולספק את הסחורה גם בעיתות משבר. "זה הוכיח את עצמו והמשיך במלחמה", הוא אומר. "בחו"ל זה לא טריוויאלי בכלל, וזה היופי של התעשייה כאן. המדינה מופגזת יום־יום, וברור שזה לא קיום רגיל, אבל הכול עובד כרגיל, לפחות מהבחינה של הייצור והיצוא".
בין לבין פרצה גם מלחמת רוסיה־אוקראינה. "זה יצר שיבוש עצום בשרשראות האספקה ובעלויות, אבל התעשייה התמודדה עם האתגר. גם כשעלו המחירים הם היו משמעותית נמוכים יותר מההתייקרות של חומרי הגלם, בטח ביחס לעולם".
המלחמה באוקראינה רק הדגישה בעיניו את הייחוד של ישראל. "אנחנו למרות האש עובדים. לקוח בחו"ל אומר: מה אני צריך לעבוד עם מדינה שכל הזמן יש בה מלחמות? אני מעדיף ספק יציב. אבל הצלחנו עד היום להוכיח שישראל היא ספק יציב".
יציבות התעשייה התערערה שוב על רקע החרמות נגד ישראל, ותומר מדגיש את חשיבות הייצור המקומי. "הגלובליזציה חשובה, בטח למדינה קטנה כמו ישראל שרוצה לייצא לכל העולם, אבל צריך להיזהר לא להשתעבד אליה יותר מדי.
"האוצר מוביל גישה של אנטי־שוק מקומי כשלנגד עיני הפקידים והשר עומד רק הטווח הקצר, החיסכון הרגעי, על חשבון תכנון אסטרטגי ארוך טווח . לאחרונה אנו רואים עוד צעדים פופוליסטיים שגויים, מהרצון לוותר על העדפת תוצרת הארץ במכרזי תשתית, דרך העלאת הפטור ממכס ביבוא אישי (ל־150 דולר - אל"ו) ועד עידוד סחר לא הוגן".
איך מתייחסים אלינו בעולם כעת?
"עדיין קיים חרם. הסנטימנט כלפי ישראל נפגע מאוד והתעשיינים והיצואנים חווים את זה בכל יום - מסירוב מנומס למכור או לקנות, דרך מדיניות אזורי עימות ועד אמברגו".
"פוליטיקה? רק עם אימפקט"
במהלך הקדנציה שלו תומר היה מוטרד מעוד דבר. "ריבוי מערכות הבחירות ורידוד השיח הביאו לקיטוב מסוכן בחברה הישראלית, שהגיע לשיא במחאה עקב הרפורמה המשפטית. יש דברים שצריך לתקן בבתי המשפט. אבל ככה לא עושים רפורמות. זה יצר פה קיטוב קיצוני בעם".
החשש שלו היה שהקיטוב הזה ירד לפסי הייצור, אותם הוא מתאר כ"מיקרוקוסמוס לאיך שישראל צריכה להיות. עובדים שם אנשים עם דעות שונות, עמדות שונות, מעמדות סוציו־אקונומיים שונים ודתות שונות. לכן שמנו את רוב האנרגיות שלנו במאמצים להביא את הצדדים לפשרה. אני מקווה שהפוליטיקאים למדו לקח מכל מה שקרה במדינה בשנים האחרונות, אבל אני לא בטוח".
למרות כל המשברים הללו המספרים שנרשמו בשנותיו כנשיא - בין דצמבר 2019 לדצמבר 2025 - מרשימים. התוצר התעשייתי עלה ב־30.6% (נתונים מנוכים, מדד), היצוא עלה ב־31.7% (תעשייה כרייה וחציבה, בלי יהלומים, נתונים מקוריים מחירים שוטפים), פריון התעשייה עלה ב־40.1% (נתונים מנוכים, תעשייה כרייה וחציבה) והתאחדות התעשיינים צמחה מ־1,600 חברים ל־2,000.
לאן אתה הולך עכשיו? יש שאיפות לכיוון הפוליטי?
"זו שאלה שכולם שואלים אותי. קודם כול אני לא בפנסיה, אני ממשיך לנהל את החברה שלי וזה מעניין ומספק מאוד. כן, כשנכנס החיידק הציבורי הוא לא עוזב וכפטריוט ישראלי אני נחוש לעזור בכל מקום שאוכל.
"לפוליטיקה יש מחיר אישי גבוה שאם אחליט לשלם אותו זה יהיה רק בשביל להשפיע בתפקיד ביצועי שיכול לתת אימפקט במדינה. פניות יש לא מעט, אם תהיה הצעה מהותית שבה אראה את הדרך ליעד אשקול בכובד ראש. כמי שצריך להחזיק כמה כדורים באוויר בטוח שלא אסתפק רק בעיסוק אחד".
ממשרד האוצר לא התקבלה תגובה.
