כיפת ברזל. חוד החנית בהגנה אווירית / צילום: Reuters, Wisam Hashlamoun
כ-30 אלף טילים שוגרו מאז 7 באוקטובר אל עבר מדינת ישראל, ולמרות זאת, באופן יחסי לפוטנציאל הפגיעה, הצליחה ישראל להתמודד היטב עם האיום. היו אלה בעיקר טילי החץ וכיפת ברזל שעשו את העבודה, כשהם הופכים את ישראל למעצמה של הגנה אווירית, המתעלה ביכולותיה אפילו על בת בריתה ארה"ב. אותן יכולות הן שהובילו, מאז תחילת מבצע שאגת הארי, לשיעור הצלחה של יותר מ־90% ביירוט כלל הטילים ששוגרו לכאן, זאת בזמן שמדינות אחרות באזור, כמו איחוד האמירויות, סעודיה או אוקראינה, סופגות מטחים קטלניים.
● "אמרתי לממשלה: צריך כפתור פיצוי שכל פעם שהמשק נסגר לוחצים עליו. אבל שש שנים אין כזה"
● האדמירל שהפנה את הרחפנים של איראן נגד עצמה
● הצוללת | "אתרים כמו פולימרקט יוצרים תמריץ כלכלי לריגול. זה מסוכן"
● פורטפוליו | בצבא הוא גייס והפעיל סוכנים. היום הוא מוביל קרן דיפנס־טק עם משקיעים מכל העולם
קל לראות את הצלחתה של ההגנה האווירית בעזרת המספרים: אם נלך 20 שנה אחורה, במלחמת לבנון השנייה המטיר חיזבאללה על הצפון לא פחות מ־4,000 טילים ורקטות שהרגו 80 בני אדם ופצעו אלפים נוספים. במהלך מבצעי שאגת הארי ב־2026, עם כלביא ב־2025 ושני לילות הירי שיזמה איראן ב־2024, נורו לישראל כ־1,200 טילים בליסטיים כבדים וקטלניים שהרגו 50 איש, למרות פוטנציאל הרג של אלפים. עד כה, בחודש שבו מתנהל המבצע האמריקאי־ישראלי באיראן, רק כ־10% מהטילים שנורים לעברנו ממש מגיעים לכאן, ואלו הרוב המוחלט נהדף עוד בזמן המעוף בחלל.

את הההישג הזה מייצרות ארבע שכבות הגנה: כיפת ברזל נגד רקטות לטווח קצר, כמו אלה הנורות מעזה או מלבנון; קלע דוד - לטילים לטווח בינוני (לשעבר שרביט קסמים); מערכת החץ - נגד הטילים הבליסטיים, הנורים מאיראן או מתימן; ומערכת הלייזר שנכנסה למבצעיות, אך לפי שעה מתקשה להתמודד עם כלי טיס מעופפים זעירים.
"האמריקאים לא רצו מרוץ חימוש במזרח התיכון"
אבל מה שנראה כיום כמעט כמובן מאליו לא תמיד היה כך. במשך שנים אחזה ישראל בתפיסה התקפית יותר מהגנתית. את איום הטילים הבליסטיים פגשה המדינה הצעירה כבר לפני כשישה עשורים. הפרויקט הראשון שעורר חשדות כבדים במערכת הביטחון הגיע בכלל ממצרים. "הנשיא נאצר לא זנח את תוכניותיו להשמיד את ישראל, וכבר ב־1959 זיהה את העורף הישראלי כבטן הרכה, במקום להתמודד עם חיל האוויר הישראלי החזק", אומר עוזי רובין, לשעבר ראש מנהלת חומה ומבכירי מערכת הביטחון שדחפו להקמת פרויקט החץ. "מנהיג ברית המועצות דאז ניקיטה חרושצ'וב סירב להעניק לנאצר את טילי הסקאד שלו, אז נשיא מצרים גייס במקום מדענים מגרמניה ואוסטריה, שעבדו בעבר בשירות הנאצים, כדי לפתח טילים משלו".
ב־1962 נאצר כבר ערך תצוגת תכלית של ארבעה מהטילים הללו מול התקשורת בקהיר. "אף אחד לא היה בטוח אז האם הם התפוצצו והיכן נחתו, אבל הוא הבטיח שטווח הטילים מגיע דרומית לביירות", מספר רובין. "כמי שהיה אז מהנדס צעיר בתעשייה האווירית - להגיד שזה הכניס את כולם לחרדה זה אנדרסטייטמנט. מה שהדאיג את הציבור בארץ היה בעיקר העובדה שמדובר במהנדסים גרמניים, בתקופה שבה עוד הסתובבו כאן לא מעט אנשים עם מספר על היד. אבי, שהיה מהיחידים שהחזיקו כבר אז טלוויזיה בישראל, קיבל התקף לב מרוב חרדה ואושפז".
כדי להתגונן יצחק רבין, שהיה באותם ימים סגן הרמטכ"ל, המריא לוושינגטון וביקש מארה"ב את טילי הפרשינג 1 שלה - אך נדחה. "האמריקאים לא רצו שיהיה מרוץ חימוש של טילים בליסטיים במזרח התיכון", מסביר רובין. "לבסוף הפרויקט של נאצר התמוטט מעצמו: מהר מאוד הבינו כאן שהוא בעצם לא ממש עובד, והמדענים הגרמנים עזבו בעקבות לחץ מדיני שהפעילה ישראל".

אותו הסקאד, שהרוסים סירבו לספק למצרים, הגיע למזרח התיכון בסופו של דבר בדרך אחרת. בסוף שנות השמונים ירה נשיא עיראק סדאם חוסיין מאות טילים כאלה על טהרן במערכה המסיימת של המלחמה בין המדינות. בישראל הביטו באימה מרחוק ב־118 הטילים הבליסטיים, ששוגרו מעיראק בחורף 1988 וגרמו ל־422 הרוגים ולכ־1,600 פצועים.
מתקפת הסקאדים על טהרן הפכה לנקודת מפנה דרמטית, לא רק מפני שזרעה בקרב האיראנים את הרעיון לפתח פרויקט טילים בליסטיים משל עצמם, אלא גם מפני שהשפיעה עמוקות על האלוף (במיל') דוד עברי, שהשתחרר שלוש שנים קודם לכן מצה"ל כמפקד חיל האוויר.
עברי מונה עם שחרורו ליו"ר התעשייה האווירית ולאחר מכן למנכ"ל משרד הביטחון. בהרצאה שנשא לפני שנתיים באוניברסיטת תל אביב חשף מכתב שכתב ליצחק רבין ז"ל, שהיה אז כבר שר ביטחון, זמן קצר לאחר שגילה שצמרת צה"ל המעיטה בחומרת האיום של הטילים הבליסטיים, טרם המתקפה בטהרן. "אירועי המלחמה באיראן (ב־1988 - א"ג) מציבים את טילי הקרקע־קרקע כאיום בעל השפעה קריטית על התשתית האזרחית הישראלית", כתב עברי לרבין. "אבל ההערכה שעשה צה"ל בנושא אינה אמינה עד כדי שחקר הביצועים שבוצע היה מגמתי וממעיט".
"הגנה זו לא הבעיה שלנו, אנחנו מתקיפים"
מראשית ימי הסקאד נראה שצמרת הצבא, חיל האוויר וגם כמה חברות ביטחוניות התנגדו לפיתוח מערכות הגנה נגד טילים בליסטיים. אחד מהצידוקים שנהגו מתנגדי כיפת ברזל והחץ לנופף בהם היה מבצע ערצב 19, אותו הוביל עברי במלחמת לבנון הראשונה. "הם טענו שכמו שהשמידו אז את טילי הקרקע־אוויר בסוריה באמצעות מל"טים או מסוקים - כך ניתן יהיה לתקוף משגרי טילים ולהימנע מהצורך לבנות טילים שיירטו אותם בעודם באוויר", מסביר רובין. "מי שהיה לימים ראש אמ"ן אהרן זאבי־פרקש אמר לי לאחר מכן: ידענו על הסקאדים במצרים ובסוריה, אבל לא פירשנו זאת כאיום. גם רבין כתב טור לג'רוזלם פוסט, שבו הוא מסביר שבמלחמה הבאה צריך להכניס את התושבים למקלטים ולתת לצה"ל לתקוף את בסיסי הטילים ולנצח".

אלא שגם שלוש שנים לאחר המתקפה על טהרן, כשסדאם חוסיין כיוון את הטילים הבליסטיים שלו לתל אביב, רבין ובכירי מערכת הביטחון לא השתכנעו. "צריך לזכור שהגנה לא הייתה חלק מתפיסת הביטחון הישראלית, וגם לאחר שנוספה לשם, עד שלא הייתה הוכחה שיש מערכת יירוט שעובדת - רק מעטים השתכנעו", אומר רובין. "בצה"ל ובעיקר בחיל האוויר עסקו בלהסביר מדוע אסור היה להקים את פרויקט ההגנה האווירית. העמדה הייתה - הגנה היא לא הבעיה שלנו, כי אנחנו עוסקים בהתקפה, ושמישהו אחר יטפל בעורף".
כמו במאבקים פנימיים רבים בישראל, דווקא התערבות מבחוץ היא שהכריעה את הכף. באמצע שנות השמונים זיהו בארה"ב איום בליסטי משלהם: טילים בין־יבשתיים סובייטים. בתגובה נשיא ארה"ב באותם ימים רונלד רייגן הקים את פרויקט הלוחמה SDI, שלימים ייקרא מלחמת הכוכבים - מערכת המשלבת לוויינים, מערכות רדאר ומיירטים. עברי זיהה את הפרויקט כהזדמנות לרתום את ישראל.
הוא ניצל את היותו אחראי על כנס האווירונאוטיקה הישראלי השנתי מטעם הטכניון כדי להזמין לכאן את ראש פרויקט מלחמת הכוכבים ג'יימס אברהמסון. "הוא הגיע לארץ ואחרי הכנס הצעתי לו: אולי נוכל להשתלב בפרויקט כזרוע שעוסקת בטילים הטקטיים, כמו הסקאד?".
ההצעה שהניח עברי על השולחן נוצרה על בסיס רעיון שפיתח מנהל מפעל מלמ (מערכות לחימה משולבות) של התעשייה האווירית דב רביב. "רביב הגיע עם רעיון שנתפס אז כמשוגע ובלתי ישים: ליירט טיל בליסטי לאו דווקא באמצעות התנגשות בו, אלא באמצעות התפוצצות סמוך לו", אומר רובין. "אנשים בצה"ל ובמשרד הביטחון לא רצו להמר על הרעיון שלו, אז הוא עקף את המערכת ופנה ישירות לאמריקאים שחיפשו פתרון ליירוט טילים בליסטיים. באותה התקופה ישראל זכתה לאהדה בקונגרס האמריקאי, וראש פרויקט מלחמת הכוכבים רצה למשוך חברות ישראליות כדי שיהיה לו קל יותר להשיג תקציב".
עוזי רובין טוען כי האמריקאים עשו יותר מלהסכים להצעה: "הם דחפו אותנו להצטרף לפרויקט. הם ראו את הטילים הבליסטיים כגורם לאי־יציבות במזרח התיכון ורצו שנתחיל לטפל בהגנה אקטיבית. אבל אף אחד בישראל לא הסכים לממן את ניסוי החץ. במקום זאת עברי הציע לממן הדגמה של יירוט מחוץ לאטמוספירה. רבין לא רצה לריב עם צה"ל, אבל אישר לתעשייה הצבאית לחתום על חוזה רק מבלי לספק לה את התקציב. זה תקע את העסק. אבל גם את זה פתרנו, וכך יצא לדרך פיתוח מיירט החץ הראשון".
"הציעו טיל שנשמע דמיוני. זה היה קשה"
בכך לא תמו המשוכות. הצבא ושורה של פוליטיקאים המשיכו להסתייג מהחץ. רובין, שמונה בסוף 1990 בידי עברי לראש מנהלת החץ, נזכר בדיונים המכריעים: "מפקד חיל האוויר דאז אביהו בן־נון התנגד נחרצות לפרויקט. גם אחרי שכולם ראו איך תל אביב מתרוקנת בארבע אחר הצהריים, עם פקקים באיילון בגלל הטילים של סדאם, הוא ישב בדיונים וקטרג עליו. יורשו בחיל האוויר הרצל בודינגר ניגש אליי ואמר לי בארבע עיניים: אני הולך להיות מפקד החיל הבא ואני מבטיח לך שאאשר אותו".

בן־נון זוכר את הדברים מעט אחרת: "אמנם היו ויכוחים על מקורות התקציב לפרויקט החץ, אבל לא הייתה התנגדות עקרונית שלי או של חיל האוויר לפרויקט. פשוט לא ויתרנו על תוכניות אחרות שהיו חשובות לנו, כמו פרויקט המל"טים".
רובין מספר על מכשולים נוספים שצצו בחדר: "אהוד ברק, שהיה רמטכ"ל, לא הכחיש שקיים איום, אבל הוא ידע שהאמריקאים מפתחים מערכת דומה - THAAD - ואמר: ניתן להם לסיים את הפרויקט, ואז נקנה אותו בכספי הסיוע. מזל שלא עשינו זאת. כולנו רואים את הביצועים של המערכת הזאת בשמי המפרציות היום".
"הצעתי שנבדוק אם נכון לבחון את מערכת THAAD", מספר ברק על הדיון מנקודת מבטו. "רציתי לדעת אם נוכל לעבוד על הפרויקט הזה יחד, כי זה ודאי יהיה זול ויעיל יותר. רבין גם הוא התלבט, אבל לבסוף הוחלט שלא, והאמריקאים המשיכו הלאה".
לפרופ' בן ישראל, שהיה אז ראש מפא"ת, יש הסבר משלו לקשיים שנערמו בחדרי חדרים: "כשאדם כמו דב רביב בא ומציע טיל שעד אז נשמע דמיוני - כזה שמשנה את מסלולו מול הטיל הבליסטי ומתפוצץ כשהוא רק מתקרב אליו - גוף כמו חיל האוויר, שתופס את תפקידו להילחם באוויר, מתקשה לקבל על עצמו פרויקטארוך טווח, שכרוך בהשקעה של מיליארדים לאורך 20 שנה. זאת בזמן שעל שולחנו יש פרויקטים מיידיים ובע לי השפעה ברורה יותר. ההתנגדות מסתיימת בדרך כלל כשיש אבטיפוס שעובד - וכך היה במקרה של החץ".
בסופו של דבר כשרבין נבחר לקדנציה השנייה והאחרונה שלו כראש ממשלה הוא קיבל את ההחלטה לאשר ולתקצב לראשונה את פרויקט החץ. הוא לא הסתפק בהקצאת עשרות מיליוני שקלים לפיתוח - אלא גם הורה להזמין שתי סוללות. מה הכריע את הכף? על כך חלוקות הדעות.
ראש מנהלת חומה לשעבר טוען כי מוטה גור, שכיהן אז כסגן שר הביטחון, אמר לרבין: "האמריקאים לא ייתנו לנו את THAAD אם לא נפתח את החץ, הם לא יפתחו את המחסנים שלהם עד שלא יראו שאנחנו מפתחים מערכת משלנו". פרופ' בן ישראל זוכר כי דוד עברי, כמנכ"ל משרד הביטחון, אמר אמירה שהותירה רושם אצל ראש הממשלה: "הוא אמר לרבין שישראל היא מדינת מהגרים, ורוב האנשים שבאו לכאן חיו עד לא מזמן במדינות אחרות. אם ייפלו להם עכשיו טילים על הראש, הם יארזו את המזוודות ויחזרו לארצותיהם. האמירה הזאת תפסה את הלב של רבין והביאה אותו לקבל החלטה בניגוד לדעתה של צמרת הצבא".
רבין נתן אמנם את הגושפנקה, אבל סיפק תקציב נמוך של עשרות מיליוני דולרים מדי שנה ובלי תוכנית רב־שנתית. גם את הצבא היה עוד צריך לשכנע להזמין בכלל את המערכת המתקדמת. זה לא קרה לפני שמנכ"ל משרד הביטחון דאז עברי חתם על מזכר הגנה משותף עם ארה"ב. רק אחרי שב־1994 ניתנה ההבטחה האמריקאית כי תקציב הפיתוח, ההצטיידות והתשתיות לחץ לא יבוא מצה"ל, אלא מכספה של ארה"ב. "התכנון היה לתת לנו 400 מיליון דולר לתכנית רב שנתית, אבל כשהאמריקאים ראו פרסום בעיתונות הישראלית על כך שהצבא לא מתכנן להצטייד במערכת הם באו אלי ואמרו לי: למה אתם צריכים כל כך הרבה כסף אם אין לכם כוונה להצטייד?", משחזר עברי את שהתרחש מאחורי הקלעים בעסקה. "בפגישה בארבע עיניים יישרנו את ההדורים וסיכמנו על תקציב של 200 מיליון דולר לחץ ועוד כ- 100 מיליון לפרויקט ליירוט הקטיושות - מערכת הלייזר נאוטילוס, שגם היא מומנה בעיקרה על ידי האמריקאים ב- 75 מיליון דולר".
כך יצא פרויקט החץ לדרך, ואחרי חץ 1 הגיע חץ 2, ובנובמבר 2023, בפתח חרבות ברזל, הצליחה הגרסה המתקדמת של חץ 3 לרשום הצלחה מסחרית מבצעית ראשונה, כשיירטה טיל ששיגרו החות'ים לעבר אילת. מאז ועד היום הדף החץ יותר מאלף טילים בליסטיים איראניים.
הלחץ ללייזר והבחירה של פרץ
גם כיפת ברזל הגיחה לעולם בייסורים. כבר ב־2005 המליצה ועדה על פתרון לירי טילים קצרי טווח, אבל הרעיון לא קודם, בשל התעדוף של אתגרי שליטה ביהודה ושומרון וסיכול מחבלים מתאבדים. רק כשעמיר פרץ נכנס לתפקיד שר הביטחון ב־2006 החל לקרום הרעיון עור וגידים.

פרץ, שחווה לראשונה את הקסאמים מעזה בעת השבעה של אביו ב־2001, התרעם על כך שמערכת הביטחון לא ראתה בקסאמים איום אסטרטגי, אלא טקטי בלבד. "כשענו לו במערכת הביטחון שבממשלה הקודמת העדיפו לאמץ גישה התקפית, על פני בניית מערכת יירוט, וטענו שהקסאמים אינם איום קיומי אלא מורלי, ענה להם: כשתהיו שכנים של משפחה שאיבדה שני ילדים בגלל האיום המורלי - אולי הגישה שלכם תשתנה", מספר בכיר שעבד במשרד הביטחון באותה התקופה.
גם הצבא של טרום מלחמת לבנון השנייה וזה שלאחריה לא היה מהתומכים הנלהבים של כיפת ברזל. להפך, הקונצנזוס סבב סביב מערכת הלייזר נאוטילוס שהיתה מערכת יקרה וכבדה. "האמריקאים השקיעו הרבה כסף ב"נאוטילוס", והם רצו לראות את ישראל ממשיכה להתחייב לו", מספר אותו גורם על הלחץ שהופעל על פרץ. "נשכרו משרדי יחסי ציבור גדולים, ומפקדים לדורותיהם בחיל האוויר תמכו בשיחות סגורות בלייזר - מעטים חשבו שכיפת ברזל היא הפתרון. אבל גם לאחר שפרץ בחר בכיפת ברזל, הקמפיין המשיך בכל העיתונים הגדולים".
אחרי מלחמת לבנון השניה שבה, כאמור, נורו 4,000 רקטות על העורף הישראלי, כונסה ועדת נגל שהמליצה על פתרון אחד לבעיית הטילים קצרי הטווח: כיפת ברזל. הדבר הקל על שר הביטחון להעביר בממשלה את התנעת הפרויקט, אבל אז הגיע מכשול נוסף: ראש הממשלה דאז אולמרט לא אישר להגדיל את התקציב עבור הפרויקט ודרש למצוא לו מקורות תקציביים קיימים, זאת בשל הצורך למלא את מחסני האמל"ח שהתדלדלו לפני ובמהלך מלחמת לבנון השניה.
פרץ וגבי אשכנזי, שכיהן אז כמנכ"ל משרד הביטחון, נאלצו לחפש פתרונות אחרים: מקדמה זעירה של של 50 מיליון שקל והלוואה בנקאית בסכום דומה שניתנו לרפאל. בניגוד לפרויקט החץ, מי שזכתה הפעם בפרויקט היתה רפאל, כשיושב הראש שלה, אילן בירן, ביחד עם פנחס בוכריס שנכנס כמנכ"ל החדש של משרד הביטחון - מצילים את כיפת ברזל פעם אחר פעם מהתייבשות תקציבית.
הפיתוח הוטל על דני גולד, ראש מו"פ במפא"ת אז, שחתר לביצוע מהיר. כדי לקצר את לוחות הזמנים, גולד בנה מנהלת קטנה עם מספר מצומצם של חיילים, תוך שהוא חותך בבירוקרטיה וזוכה לשקט תעשייתי. כך, במקום חמש או שבע שנים ארך בסופו של דבר פיתוח כיפת ברזל כשלוש שנים בלבד.
על העגלה החדשה עלה גם אהוד ברק, כשר הביטחון שהחליף את פרץ. מי שהסתייג בתחילה מתקצוב החץ, תמך הפעם בשתי ידיים בכיפת ברזל ואף הגדיל לעשות כשבימיו כשר ביטחון בממשלת נתניהו דאג להזמין את עמיר פרץ וסוללת כיפת ברזל לנתב"ג כדי להרשים את הנשיא אובמה שהגיע לביקור בישראל. זה עבד. "שיתוף הפעולה בין אובמה לנתניהו הביא להגדלת תקציב משמעותית למיירטי כיפת ברזל, במימון אמריקאי ובייצור של מפעלים בארצות הברית", מספר הבכיר ממשרד הביטחון.

אך לברק הייתה גם ביקורת על ניהול הפרויקט עד לכניסתו למשרד הביטחון: "כשהגעתי מצאתי את פרויקט כיפת ברזל במצב של פגר - היוזמה היתה מבורכת, אבל הוא לא היה מתוכנן במובן הזה שידעו בדיוק מהיכן מגיע התקציב וקיימת חלוקת תפקידים ברורה. יחד עם בוכריס כמנכ"ל המשרד קיבלנו החלטה שנממן את הפרויקט ב־1.7 מיליארד שקל מתוך תקציב הביטחון - ושמתי את חיל האוויר, שעד אז היו להם סדרי עדיפויות אחרים, על הפרויקט. הגדלנו את הטווח של כיפת ברזל, הוספנו את שכבת הביניים עם שרביט קסמים (כיום קלע דוד - א"ג) וגם את חץ 3".
מבקר המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס מתח ב־2009 ביקורת על אופן התקצוב של כיפת ברזל. לטענתו, חלוקת התקצבים לקתה באי סדר, כשתקציבים שיועדו למטרות אחרות הועברו בסופו של דבר לפיתוח המערכת החדשה. "זה אולי נכון, אבל זה מה שהציל את הפרויקט וגם זירז אותו במידה רבה", מעיד גורם ביטחוני בכיר לשעבר שהיה עד למה שהתרחש אז במשרד הביטחון. "כך כבר ב־2010 נפרסה לראשונה סוללה על גבול עזה ואת היירוט המוצלח הראשון שלה ביצעה ב-2011. אחרי שראו את כיפת ברזל במבחן האש הגדול הראשון שלה בצוק איתן ב־2014 איש כבר לא היה יכול לטעון שכיפת ברזל היא כישלון".
השנים המעצבות של כיפת ברזל קבעו גם את גורלן של שאר מערכות היירוט, שנבחנו היטב בשמי ישראל מאז 7 באוקטובר: קלע דוד, שמיירטת טילים בליסטיים כבדי משקל כמו העיאש והקאדר מעזה ומלבנון; מערכת חץ 3 שמיירטת בחלל את רוב הטילים הבליסטיים מתימן ומאיראן מאז סוף 2023. למעשה, אשכנזי וברק קיבעו את האסטרטגיה הרב־שכבתית, הכוללת גם את רובד הטילים הבינוניים וארוכי הטווח לתקציב רב־שנתי ב־2007 - וכיום היא שמניחה מטריית הגנה מעל לראשנו.