590 ימים של הגבלות / צילום: Shutterstock
במרץ 2020 נכנסה מדינת ישראל לסגר הראשון שלה. אז עוד חשבנו שמדובר בכמה שבועות בודדים. שש שנים לאחר מכן, מסתבר שאותו סגר היה רק הפתיח לעשור שבו השגרה הפכה למותרות. משבר הקורונה, שומר חומות, עלות השחר, מגן וחץ, חרבות ברזל, שתי מתקפות איראניות, עם כלביא, שאגת הארי - הרשימה ארוכה, וכל אירוע בה מייצג ימים שבהם בעלי עסקים, עובדים ומשפחות שילמו מחיר כלכלי כבד.
רק השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סקר לפיו במהלך מבצע שאגת הארי כרבע מהעסקים במשק נמצאים בסגירה זמנית או בתעסוקה מינימלית. זאת, בעוד כ־24 אלף עסקים עדיין ממתינים לפיצוי על נזקי המערכה הקודמת מול איראן, עם כלביא, כפי שחשפנו השבוע בגלובס.
● "אמרתי לממשלה: צריך כפתור פיצוי שכל פעם שהמשק נסגר לוחצים עליו. אבל שש שנים אין כזה"
● לפחות עד מאי: החקיקה מתעכבת, ובעלי העסקים יחכו למתווה הפיצויים
כשמסתכלים על התמונה הכוללת של השנים האחרונות, המספרים מדברים בעד עצמם: מבדיקה מיוחדת שערך גלובס עולה שמאז 1 בינואר 2020 ועד היום עברו 2,269 ימים. ב־590 מהם - כרבע מהזמן, כשנה וחצי במצטבר - היו מגבלות כלשהן על המשק. לא מדובר בנתון מופשט: כל יום הגבלה פירושו עסק שסגור, עובד שיושב בבית, הכנסה שלא תחזור. בשנות המלחמה בלבד נסגרו אלפי עסקים ברחבי הארץ, כשהצפון - שספג את מרבית הלחימה מול חיזבאללה - מהווה 35% מהסגירות, כמעט כמו המרכז שבו מרוכזת הפעילות הכלכלית של המדינה.
המשק תחת הגבלות: כך בדקנו
בחינת הנתונים התבססה על מספר מקורות עיקריים: ראשית, ההגבלות בקורונה התבססו על נתוני מבקר המדינה, שערך דוח מיוחד על התמודדות מדינת ישראל עם המשבר וסיפק ציר זמן סדור של ההגבלות והסגרים השונים. במהלך כל התקופה היו מגבלות כלשהן, כמו סגרים, ריחוק חברתי, חובת חבישת מסכות ותו סגול לעסקים. במהלך תקופה זו, שהחלה בתחילת 2020 והסתיימה עם חזרה הדרגתית של מערכת החינוך אחרי 17 באפריל 2021, נרשמו 104 ימי סגר ו־229 ימי הגבלות חלקיות - סך הכול 333 ימי מגבלות על הכלכלה.
יש לציין כי חלק ממגבלות הסגרים הוטלו והוסרו באמצע היום, מה שעלול להביא לפערים של ימים ספורים בהתאם להגדרות שונות. בנוסף, המגבלות החלקיות השתנו בין תקופה לתקופה, ככל שהתעמקה ההבנה של אופני ההדבקה וההשפעה הכלכלית, כך השתנתה גם מדיניות ההגבלות. גם האכיפה והשחרור מהן היו פעמים רבות הדרגתיים. כל אלה חייבו קבלת מספר החלטות נקודתיות, כשמצב מערכת החינוך שימש כאמת המידה המרכזית לקביעת הגבול בין התקופות.
המקור השני הוא הנחיות פיקוד העורף לגבי המבצעים הצבאיים שפרצו לאחר הקורונה - שומר החומות, עלות השחר ומגן וחץ - וכמובן השלבים השונים של מלחמת חרבות ברזל שהחלה ב־7 באוקטובר 2023 ונמשכת עד היום, כולל הסבבים השונים מול איראן. בניגוד לדוח מבקר המדינה, וכנראה בשל הימשכות המלחמה, פיקוד העורף מעולם לא פרסם ציר זמן סדור של ההנחיות שהוציא לציבור במהלך הלחימה - הנחיות שקבעו אילו עסקים רשאים לפעול, האם מערכת החינוך פועלת ובאילו תנאים ועוד.
לפיכך, ספרנו באופן ידני את המגבלות השונות על פי פרסומי פיקוד העורף. בשל המנעד הרחב של ההנחיות, מגבלות ירוקות וצהובות סווגו כ"פתוח", ומגבלות כתומות ואדומות סווגו כ"סגור". גם כאן, מצב מערכת החינוך שימש כאמת מידה מרכזית בקביעת הגבול בין תקופה "פתוחה" לתקופה "סגורה" - אם כי יש לציין כי לא כל האזורים בארץ הושפעו בצורה שווה.
עם זאת, יש לציין כי במהלך תקופות נרחבות היישובים הצמודים לגבול בצפון ובדרום פונו, כך שלעיתים המצב סווג כ"פתוח", אך לא כל התושבים יכלו ליהנות מכך. סך הכול, במהלך המבצעים הצבאיים שבין הקורונה לחרבות ברזל נרשמו 21 ימי מגבלות משמעותיות. מאז 7 באוקטובר 2023 ועד היום - 236 ימים נוספים.
60 אלף עסקים נסגרו - רק ב־2025
במבט כולל, במעט יותר משש השנים האחרונות ישראל חוותה לא פחות מ־590 ימים של מגבלות בעצימות כלשהי - מתוכם כ־150 ימים עם מגבלות דרמטיות במיוחד על רוב הארץ. רק בתקופות מלחמה, נגרם נזק נוסף של מיליארדי שקלים בשל ההרס הישיר, מעבר להשבתת המשק. במשרד האוצר מעריכים כי שבוע במצב "כתום" (השבתה חלקית) עולה למשק כ־4.5 מיליארד שקל, ושבוע במצב "אדום" (השבתה מלאה) - כ־9 מיליארד שקל. לאורך כל התקופה, תקופות ההשבתה כנראה עלו למשק עשרות מיליארדי שקלים - אם לא יותר. אך כמובן, מדובר על עלויות לכלל הארץ, כאשר הגבלות חלקיות ברמה הגאוגרפית כמובן עולות פחות.
ומי שילם את המחיר הכבד ביותר? לפי נתוני חברת המידע העסקי CofaceBDi, מאז משבר הקורונה נסגרו בישראל יותר מ־300 אלף עסקים. המגמה לא השתפרה עם השנים - להפך: מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ב־2023, נסגרו מדי שנה יותר עסקים מאשר נפתחו, עם גירעון נטו גדל והולך - כ־19 אלף עסקים ב־2023, כ־21.6 אלף ב־2024, וכ־23.5 אלף בשנה החולפת.
לשם השוואה, בשנים שקדמו למשבר הקורונה נפתחו מדי שנה יותר עסקים מאשר נסגרו - בין 2010 ל־2018 נע הגירעון הנטו בין 3.7 אלף ל־12.5 אלף עסקים לטובת הפתיחות. המלחמה היא גורם מרכזי לשחיקה, אך לא היחיד: סביבת ריבית גבוהה ולחצי אינפלציה שהשפיעו על פעילות המשק הוסיפו לקושי עוד בטרם פרצה הלחימה.
"בעשור הקודם היינו בפלוס 5,000 עסקים בשנה של עודף פתיחות על סגירות", אומר רועי מינקוב, מנכ"ל CofaceBDi. "מ־2009 ועד 2019, העודף היה קבוע. 2019 הייתה השנה הנורמלית האחרונה, ולצערי אני כבר לא איש בשורות. רק ב־2025 נסגרו כ־60 אלף עסקים, עדות כואבת למחיר הכלכלי הכבד שגבתה הלחימה". כלומר, על כל עסק שנפתח - שניים נסגרו.
מניתוח CofaceBDi עולה כי ברבעון הראשון של 2026 נרשמה עלייה של כ־6% בקצב סגירת עסקים ביחס לתקופה המקבילה אשתקד, כאשר ההערכה היא שברבעון הראשון של השנה צפויים להיסגר כ־16.2 אלף עסקים. אל המורכבות הקיימת מתווסף אתגר אחר - 2026 הינה שנת בחירות, עובדה המכניסה רובד של חוסר ודאות פוליטית וכלכלית.
רועי כהן, נשיא להב, לשכת ארגוני העצמאים והעסקים, לא מתפלא שכמות כה גדולה של עסקים נסגרה בשנים האחרונות, מכיוון שלדבריו, המדינה לא מעניקה את הפיצויים בזמן אמת. "מבקר המדינה קבע שהפיצוי מגיע אחרי 92 יום", הוא אומר, "מצב זה גורם לסגירת עסקים. לפני כן, היה היה מאזן חיובי והפכנו למאזן שלילי שיש יותר סגירות מפתיחות של עסקים. זה חמור מאוד לעומת המצב בעולם. מאחורי כל עסק כזה יש עולם ומלואו".
"כל פעם זה נקרא 'מבצע' כדי לא לשלם"
בעלי עסקים שכן החזיקו מעמד בשנים הללו, מגיעים כעת לנקודת שבירה. אחד מהם הוא עודד בבאי, בעל חנות בגדי נשים בדרום תל אביב, שסגר לאחרונה את אופנת קומו אחרי יותר מ־30 שנות פעילות. הוא מתאר תחושת ייאוש הולכת וגוברת בקרב העצמאים: "מה שעושים לנו בשנים האחרונות זה נורא, ואנחנו שותקים - כי אנחנו הכי חלשים במשק".
לדבריו, הקשיים התעצמו לאורך רצף משברים מהקורונה ועד המלחמה הנוכחית. "כל פעם זה נקרא 'מבצע' כדי לא לשלם פיצויים. המלחמה היא חשובה והכרחית, אבל הטיימינג שלה, אחרי שנות הקורונה והסגרים, הוא הכי גרוע בשבילנו". הוא מספר כי נאלץ לסגור את החנות למשך שבועות בשל היעדר מיגון. "שבועיים וחצי לא פתחתי בכלל כי אין לי ממ"ד והבניין שבו החנות שלי נמצאת הוא מאוד ישן, אין בו אפילו מקלט. כל הסחורה נשארה בפנים".
גם כשהוא פתח לסירוגין, הביקושים היו לדבריו אפסיים: "אני מוכר בכל מחיר - תגיד מחיר ואני נותן. הוא מוסיף כי גם במבצע הקודם באיראן, עם כלביא, הוא חווה תופעה דומה: "גם ביוני הקודם קיבלתי סחורה בזמן המלחמה ולא מכרתי כלום".
"רשמתי ירידה של כ־75% ברווחים"
אוהד אלמקייס, זכיין של בית הקפה פרש בסינימה סיטי בראשון לציון וקפה קפה בביג אשדוד, מתאר מציאות דומה. "אומרים לנו לפתוח כי מותר, אבל בפועל אנשים לא מגיעים כי הם חוששים. מצד שני, אם נסגור, לא נקבל פיצויים - כי 'יכולנו לפתוח'. זה מצב בלתי אפשרי", הוא אומר. לדבריו, הפגיעה בהכנסות חדה במיוחד: "מאז שהתחילה המלחמה יש ירידה של כ־75% ברווחים, הקופות בסוף היום ברמה של קיוסק".
מצוקת כוח האדם שגם ככה קיימת בתחום המסעדות מחריפה את הקושי. המעטים שמגויסים לעבוד בעסקי המזון נאלצים להיפגע כלכלית בגלל המצב. "זה לא כלכלי לפתוח מסעדה שתעמוד ריקה, כי אני צריך לשלם משכורות לצוותים שלי", אומר אלמקייס. "אבל עדיין אני משלם להם משכורות - לא מגיע להם להיפגע בגלל המצב. לעצמי אני יודע שלא אמשוך משכורת במרץ".
לדבריו, בניגוד למלחמה הנוכחית מול איראן, במשברים הקודמים מנגנוני הפיצוי היו מהירים יותר. "בקורונה זה עבד מהר, אז החסמים הוסרו מהר. גם לאחר 7 באוקטובר המדינה לא היססה לפתוח את הכיס ולפצות. כאן אנחנו כבר ביום ה־20, ועוד לא קיבלתי 40% השלמה ממה שהובטח לנו בעם כלביא".
בשורה התחתונה, שש שנים אחרי הסגר הראשון, ישראל עדיין לא מצאה את דרכה חזרה לשגרה. השאלה שתלויה באוויר היא כמה סבבי שרידות עוד יכול המשק הישראלי לספוג - לפני שהמספרים, שכבר עכשיו מדאיגים, יתחילו לספר סיפור אחר.