נמל תעופה רמון / צילום: מיכל רז חיימוביץ
בצל הערכות מצב ליליות דחופות בעקבות התגברות האיום מאיראן ומלבנון, עבר השבוע נתב"ג למתכונת פעילות מצומצמת המעלה שאלות לגבי רציפות התעופה הישראלית תחת אש. ההחלטה להגביל את מספר הנוסעים ל־50 בלבד בכל טיסה יוצאת - לעומת המודל הקודם שאפשר חצי תפוסה במטוסים רחבי־גוף - הופכת חלק ניכר מהקווים למורכבים לתפעול עבור חברות התעופה.
● רשת הנופש שמציעה שהות חינם לישראלים שמחכים לחילוץ
● ביעד התיירות האהוב מזהירים: נהיה חייבים סיוע כספי אם ישראלים לא יגיעו
בשטח, התוצאות כבר מורגשות: החברות הישראליות מתמודדות עם ביטולים של עשרות אלפי כרטיסים ונוסעים שנותרו ללא מענה ברור. בתוך חוסר הוודאות, עולה השאלה המרכזית המרחפת מעל הענף: כיצד ייקבע סדר העדיפויות ליעדים ולנוסעים שיזכו לעלות על הטיסות המעטות שנותרו.
המודל החדש של חברות התעופה
אל על צפויה להתמקד בהפעלת טיסות למספר מצומצם של יעדים מרכזיים בלבד, תוך הסטת הפעילות מיעדי נופש. רשימת היעדים שתופעל כוללת את ניו־יורק, מיאמי, לוס אנג'לס, לונדון, פריז, רומא ואתונה - צירים הנחשבים חיוניים לפעילות עסקית ולקשר עם קהילות יהודיות וישראלים בחו"ל. בהתאם, לא יופעלו טיסות למזרח או ליעדי חופשות. החברה לא תפתח מכירת כרטיסים חדשה, אלא תשבץ נוסעים קיימים עם עדיפות למקרים הומניטריים.
בישראייר מתכננים להמשיך בטיסות מנתב"ג לפי מתווה משרד התחבורה ולטאבה, בהתאם לביקושים. בארקיע, לעומת זאת, מתכננים להסיט את מרבית הפעילות לטאבה. בהודעה רשמית מסרה ארקיע כי המתווה הקיים אינו מאפשר פעילות תקינה וכי ארקיע אינה מתכוונת להידרש לבחירה בין נוסעים שכבר רכשו כרטיסים - מצב שאינו ישים ואינו עולה בקנה אחד עם ערכי החברה".
מנכ"ל החברה עוז ברלוביץ' ציין כי "במתווה הנוכחי לא ניתן לקיים פעילות תעופתית סדירה, ומשמעותו בפועל היא סגירת שמי ישראל". כדי להימנע מהורדת נוסעים מטיסות באופן שרירותי, בארקיע החליטו על העברת עיקר הפעילות לנמלי התעופה בעקבה ובטאבה, למעט הטיסות לאתונה ולרנקה שיישארו בנתב"ג במתווה המצומצם. מעקבה יצאו הטיסות ארוכות הטווח לבנגקוק, האנוי וארה"ב, ללא מגבלות תפוסה.
המחיר הכבד של צמצום הפעילות
מבחינת חברות התעופה, המתווה הנוכחי בעייתי במיוחד. כל מטוס המושבת על הקרקע גורר עלויות גבוהות שאינן נעלמות: חכירה, ביטוח, תחזוקה שוטפת ותשלום על חניות וסלוטים שלא נוצלו. בפועל, חלק מהצי נשאר מושבת, אך ממשיך לייצר הוצאות יומיומיות.
במקביל, גם המטוסים שכן פועלים עושים זאת בתנאים שאינם כלכליים. הזינוק במחירי הדלק הסילוני, לצד המגבלות על מספר הנוסעים, מובילים לכך שהמטוסים ממריאים ריקים בחלקם. התוצאה היא הכנסה נמוכה משמעותית מהוצאות התפעול, במיוחד בקווים ארוכי הטווח שבהם עלויות התפעול גבוהות ממילא.
גם ניהול הצוותים הופך למורכב ויקר יותר. צוותי אוויר מוצאים את עצמם תקועים בחו"ל לפרקי זמן ארוכים מהמתוכנן, בשל מגבלות התנועה והצמצום בתדירויות, מה שמחייב את החברות לממן לינה, שהייה והוצאות נוספות. במקביל, שיבוש בלוחות הזמנים מקשה על תכנון סידורי העבודה ויוצר חוסר יעילות תפעולית שמיתרגם לעלויות נוספות. לכך מצטרפת גם אי־הוודאות: שינויים תכופים במתווים ובהנחיות מקשים על החברות לבנות לוחות טיסות יציבים, למכור כרטיסים מראש ולנהל מדיניות תמחור סדורה. התוצאה היא פגיעה כפולה, גם בהכנסות וגם ביכולת לשלוט בהוצאות.