המלחמה באיראן המחישה לאירופה ולעולם כולו את החשיבות האסטרטגית של מצר הורמוז. נתיב השיט הצר, שהיה יעד למלחמות בין אימפריות יריבות במשך אלפי שנים, מעניק לאיראנים "אחיזת חנק" על הכלכלה העולמית. עם 20% מתעבורת הנפט הגלובלית ו־25% מתעבורת הגז המונזל (LNG) הגלובלית, כמו גם דשנים, הליום, אלומיניום, פלדה ואפילו מוצרי מזון כמו תמרים - המצר מעניק לכל מעצמה שתאיים על השיט החופשי בו את היכולת ליצור את מה שארגון האנרגיה הבינלאומי הגדיר השבוע כ"משבר האנרגיה הגדול ביותר מאז ומעולם".
● דוח מיוחד של הקונגרס חושף: המיירטים האמריקאים אוזלים. ומה לגבי טיל החץ?
● איראן גובה 2 מיליון דולר בתמורה למעבר בהורמוז
באירופה תוהים בימים כיצד לנתק את התלות הזאת, גם אם מדובר בתהליכים שיארכו שנים רבות. "כל עוד אין לנו באירופה עצמאות אנרגטית, ונמשיך להיות תלויים במחירים הנקבעים על ידי גורמים אחרים בשל האינטרסים שלהם, המצב יימשך", אמר שר האנרגיה הבריטי בנוגע למשבר הנוכחי. למרות שבריטניה ומדינות רבות באירופה אינן תלויות ישירות בנפט מהמפרץ הפרסי, הן חשופות לזינוק בעלויות בשל ההשפעה על מחירי האנרגיה הנקבעים בשוק החופשי, וסובלות מ"אפקט שרשרת" שבו העלייה במחירים מיתרגמת לעלייה בעלויות ייצור ומשם לאינפלציה בשלל מוצרים.
ההבנה הזאת שולחת את אירופה לשני כיוונים: הראשון הוא אנרגיה ירוקה והשני הוא אנרגיה גרעינית. למרות שבשנים האחרונות, על רקע בעיות החוב של מדינות אירופה, הסבסוד של אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית ירד בחדות, המשבר הנוכחי החיה את הכוחות הקוראים להסתמך על השמש והרוח. בחזית הגרעינית, נשיאת הנציבות האירופיות וקנצלר גרמניה הודו שניהם כי ההחלטה של ברלין לסגור את תחנות הכוח האטומיות של גרמניה הייתה "טעות אסטרטגית היסטורית", ואירופה נמצאת בעיצומו של גל תכנון "כורים קטנים" שיאפשרו הפקת אנרגיה במה שאמור להיות סיכון מצומצם.
במקביל, אירופה תשקיע יותר מ־1.5 טריליון בעשור הקרוב בחיבור רשתות החשמל של מדינות אירופה, מהמדינות הבלטיות ועד לחצי האי האיברי, כדי לנצל טוב יותר את פוטנציאל ייצור החשמל הכלל־אירופי.
האתגר של מעקף המצר
בהיבט הגאוגרפי, אירופה יכולה לנסות לעודד עקיפה של מצר הורמוז הבעייתי, אך האפשרויות הקיימות אינן כה רחבות. בשבועות האחרונים, למשל, הסעודים הגדילו את כמות מכליות הנפט העוגנות בנמל יאנבו שבים האדום. הנפט המופק בערב הסעודית לא נשלח לחופי המפרץ הפרסי ומשם במיכליות לרחבי העולם, אלא מובל בצינור שקיבולתו המקסימלית היא "רק" 5 מיליון חביות ביום, ועד כה הוא העביר רק רבע מכך.
"הוא לא תוכנן כצינור היצוא העיקרי של ערב הסעודית, כך שהקיבולת שלו למעשה עוצרת יצוא מוגבר של נפט", אמר אנליסט בחברת גלובל אנרג'י מוניטור לתקשורת הגרמנית השבוע. יצוא דרך הים האדום יכול להוביל גם לשימוש מוגבר בצינור הנפט "סומד", שהתוואי שלו מונח סמוך לתעלת סואץ, ויחסוך מהן את הצורך לעבור בתעלה ולשלם מחירים גבוהים.
צינור אחר שדרכו ניתן להזרים נפט בחירום הוא זה המחבר בין הבשאן באיחוד האמירויות לפוג'יירה שבעומאן, נמל שנמצא ממש אחרי היציאה ממצר הורמוז. הקיבולת שלו היא 1.8 מיליון חביות ביום. לשם השוואה, לפני המלחמה עברו דרך המפרץ הפרסי כ־20 מיליון חביות נפט ביום. נתיב אחר להוצאת נפט מאזור המזרח התיכון הוא זה מצפון עיראק, מכירכוכ לנמל הים התיכוני הטורקי בג'ייהאן. צינור זה כבר נמצא בשימוש כעת, על רקע המצב הנפיץ.
הבעיה עם הפתרונות הללו, כמו גם עם התשתית המורכבת להפקת נפט, להנזלת גז ולשינוע חומרים בכמויות גדולות דרך המפרץ הפרסי, היא העובדה כי הם חשופים להתקפות יחסית בקלות. איראן לא רק חסמה דה פקטו את הורמוז בעזרת כמה טילים מכוונים היטב לספינות, אלא גם פגעה ביכולת הפקת ה־LNG של קטאר, פגעה באתרי הפקת נפט בכוויית וכיוונה על נמלים בעומאן, איחוד האמירויות ובחריין. כל שרשרת האספקה של דלקי המאובנים חשופה למתקפות, כולל הצינורות המובילים אותם מערבה (ינאבו) או דרומה (פוג'יירה).
נקודת תורפה גלובלית
למעשה, אירופה הייתה צריכה להבין כבר אחרי הפיצוץ של צינור נורד סטרים לפני כארבע שנים, עד כמה בלתי־אחראית התלות שלה בגז ובנפט. בימי שלום, התעבורה אולי יכולה להתנהל כרגיל, אבל כפי שנורד סטרים הדגים, די היה בצוות קטן של שישה אנשים וכמה חומרי נפץ כדי לשים קץ לסחר בגז בשווי 10 מיליארד דולר בשנה, ולהתחיל תהליכי דה־תיעוש מסיביים בגרמניה.
בינתיים, באירופה מנסים להדגיש כי מקורות הנפט העיקריים של האיחוד הם נורבגיה, ארה"ב וקזחסטאן. נפט סעודי מהווה רק 6.8% מכלל היבוא בשנה החולפת. בתחום הגז המונזל, אירופה תלויה יותר במפרץ, עם כ־9% מהיבוא שלה המגיע במיכליות מקטאר. נורבגיה, ארה"ב וגם רוסיה (שהוחרגה מהסנקציות בשל הצורך האירופי בגז) הן הספקיות המובילות של LNG. אלג'יריה היא ספקית גז טבעי מובילה לאיחוד, אבל בעיקר למדינות דרום אירופה דרך צינורות קצרים יחסית. באירופה שוקלים כעת לחבר את הרשת שנמתחת לספרד ולצרפת למדינות צפון אירופה, אך מדובר בפרויקטים מסובכים וארוכים.
העובדה כי רק רבע מהייצור של דלקי מאובנים במפרץ יכול להישלח בצינורות מחוץ לאזור, לעומת הובלה ימית, היא נקודת תורפה גלובלית. אפילו אם יימצא פתרון לבעיה זו, ישנן סחורות רבות שאינן יכולות להישלח בצינורות, מאלומיניום ועד הליום ומוצרי פלסטיק. לפי מכון המחקר הכלכלי בקיל, מלבד דלקי מאובנים, סחורה בשווי של 773 מיליארד אירו עוברת בשנה במצר הורמוז.
היעדר האפשרויות עשוי לדחוק בצדדים למצוא פתרון דיפלומטי. איראן כבר טוענת כי "רק" ספינות אמריקאיות וישראליות אינן מורשות לעבור במצר, וכמה ספינות הודיות עם גז טבעי כבר עברו בו ללא הפרעה. התחייבות בינלאומית לכך עשויה לסייע לפתוח את הפקק.
לפי ה"וול סטריט ג'ורנל", המצרים הציעו להקים "ועדה מפקחת" על חופש התנועה. טהרן אמנם הקשיחה את עמדתה בימים האחרונים ושר החוץ דיבר על "אגרת מעבר" שתיגבה מהעוברים בהורמוז, אולם העובדה כי האיראנים אינם שולטים בשני צדי המצר מחלישה את הקייס הבינלאומי שלה. מנהיגי אירופה כבר התקשרו למי שנותר מההנהגה האיראנית כדי ללחוץ עליהם לפתוח את המצר, וקואליציה של 22 מדינות אמרו שהן "מוכנות לנקוט צעדים" כדי לאבטח את השיט של ספינות מסחריות במקרה הצורך.
