עשן מיתמר באזור תעשייה בדובאי. תשתיות על הכוונת / צילום: ap, Altaf Qadri
עם ערים מתוכננות, גורדי שחקים נוצצים בארכיטקטורה עתידנית ותשתיות דיגיטליות - מדינות המפרץ נראו במשך שנים כמי שהמחר מתממש בהן לנגד עינינו. הן שיווקו עצמן כמוקדים כלכליים ותיירותיים, ולא היו עיוורות גם לאתגרים הביטחוניים מצד שכנתן מעבר לים, והשקיעו הון עתק במערכות יירוט מהמתקדמות בעולם שהפכו את האזור למבצר מודרני. אלא שהמלחמה הנוכחית מול איראן ושלוחותיה חושפת סדקים בציפוי הזהב שלהן, שבאו לידי ביטוי בפגיעות אסטרטגית ב"בטן הרכה".
● ראיון | טל גינדי: "כשסוגרים את השמים, אנחנו מרוויחים"
● המיליארדר הסיני ששוק הרכב החשמלי בארה"ב אבוד בלעדיו
● ראיון | אחרי 17 שנה בצה"ל, הוא עומד בראש החברה שמאחסנת מידע ביטחוני מתחת לאדמה
כך למשל, בעוד ריאד, אבו דאבי ודוחה מצוידות במיטב הטכנולוגיה המערבית נגד טילים בליסטיים, הן מוצאות את עצמן חשופות מול נחילי כטב"מים זולים וקטלניים שחומקים מתחת לרדאר. גם בערים המתוכננות בקפידה אין מקלטים או מרחבים מוגנים.
הפערים הללו אינם רק בעיה טקטית. הם מגדירים מחדש את מאזן האימה מול טהרן, אבל לא רק, וצפויים לעצב מחדש את פני המזרח התיכון כולו ביום שאחרי. האם המדינות הללו יצטרפו למערכה ואיך הן נערכות ליום שאחרי?
"קטאר בטוחה שהתקפה בשטחה תתואם איתה"
מדינות המפרץ התכוננו זמן רב לתקיפה מצד איראן ועשו זאת בכמה מישורים. "הן השקיעו לאורך השנים משאבים ניכרים בביסוס מערכי הגנה מתקדמים, בעיקר בהגנה מפני טילים, הידוק הקשרים הביטחוניים עם ארה"ב והעמקת שיתופי פעולה אזוריים", כתב ד"ר יואל גוז'נסקי, ראש תוכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), במאמר שפורסם בחודש שעבר. "במקביל, וכדי לגדר סיכונים, הן פעלו לשפר את יחסיהן עם איראן מתוך רצון מוצהר להפחית את סכנת ההסלמה עמה ולצמצם תמריץ איראני לפגוע בהן".
אילן זלאיט, חוקר מדינות המפרץ במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, מפרט כי הן פעלו לצמצם את האיום מאיראן "באמצעות התקרבות דיפלומטית ונכסים כלכליים. זה שנים שהאמירויות מאפשרת למשמרות המהפכה להלבין כספים ולעקוף סנקציות דרך דובאי, וקטאר מפעילה עם איראן שדות גז במשותף ומעניקה לה סיקור אוהד באל־ג'זירה".
"בתחום הלוגיסטי", הוא מוסיף, "סעודיה והאמירויות הקשיבו לאיומים האיראניים לחסום את מצר הורמוז במשך שנים, ונערכו בדיוק לתרחיש הזה באמצעות הקמת צינורות נפט עוקפים לים הערבי ולים האדום, מה שמאפשר להן להמשיך לייצא נפט ולשמור על ההכנסות ממנו, גם אם באופן חלקי".
לגבי קטאר ייתכן שמערכת היחסים שלה עם איראן גרמה לה לחשוב שהיא תרוויח מזה גם במישור הטקטי. ד"ר אריאל אדמוני, חוקר קטאר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מציין שהיא "מסתמכת על הבנות לא רשמיות או על הסדרים עקיפים, שלפיהם התקפה איראנית על נכסים אמריקאיים בשטחה תהיה מתואמת או לפחות צפויה מראש, עניין שעליו דווח במסגרת עם כלביא ביוני האחרון".
אבל, לדברי אדמוני, קטאר הסתמכה במקביל על טיפוח היחסים עם הצד השני. "היא הניחה כי נוכחות המפקדה האמריקאית המשותפת בדוחה, שהוקמה אחרי ההתקפה הישראלית בבירה, תגביר את רמת התיאום המבצעי והמודיעיני באזור".
עם זאת, כאמור, מדינות המפרץ לא התבססו רק על הקטנת הסיכון, אלא גם התכוננו להגנה אקטיבית במקרה שעימות אכן יגיע. "אנחנו רואים הגנה אווירית מרשימה, עם ביצועי יירוט של 80%-90%, בחלק מהמקרים בסיוע טכנולוגי ישראלי כחול־לבן", אומר זלאיט. כך, לפי דיווחים בתקשורת, ב־2022 באיחוד האמירויות החלו להשתמש במערכות הגנה אווירית ישראליות מסוג ברק וספיידר, ולצדן מוצבות בין היתר סוללות THAAD אמריקאיות ליירוט בטווח ארוך, כמו גם טילי פטריוט ומערכות קוריאניות מסוג Cheongung-II ליירוטים בטווחים בינוניים.
אז איך, למרות כל ההכנות וההתמגנות, נותרו מדינות המפרץ חשופות?
"באמירויות וסעודיה הפגיעה היא בעיקר במוניטין"
בחודש הראשון למלחמה איראן שיגרה למזרח התיכון - לא כולל ישראל - יותר מ־1,200 טילים וכ־4,000 כטב"מים, לפי נתוני INSS. במדינות המפרץ, לא כולל חיילים אמריקאים, אלה גבו את חייהם של 36 בני אדם ופצעו 411 נוספים. המטרה העיקרית על הכוונת האיראנית היא איחוד האמירויות, אליה שוגרו כ־450 טילים וכ־2,000 כטב"מים, שהביאו לעשרה הרוגים ו־187 פצועים. אחרי האמירויות, מבחינת היקף השיגורים, באות כוויית, ערב הסעודית, בחריין, קטאר ועומאן.
לאילו סוגי יעדים איראן מכוונת? חוץ מכלי שיט במצר הורמוז ובסיסים אמריקאיים ניתן לראות שהיא מנסה לפגוע במכ"מים, מתקני אנרגיה, שגרירויות, שדות תעופה, מלונות, תקשורת לוויינית, מרכזי נתונים, נמלים ומפעלי אלומיניום.
"היא פוגעת באופן מכוון ושיטתי בבטן הרכה של מדינות המפרץ", מסביר זלאיט: "אתרי תיירות, מרכזים פיננסיים, תשתיות לוגיסטיות וחיוניות, מפעלי תעשייה, מרכזי נתונים וענן של תעשיית ה־AI ומתקני ייצור ויצוא נפט וגז. המטרה שלה היא לא למקסם את מספר הנפגעים, אלא את הנזק לכלכלה של השלטונות במפרץ וליכולת של אלה לספק אנרגיה לעולם ושירותים לאזרחיהם. זו נקודת הלחץ האולטימטיבית מבחינת האיראנים.
"באיחוד האמירויות ובסעודיה במיוחד הפגיעה היא מעבר לנזק הפיזי, היא במוניטין של יציבות וביטחון, המהווה עבורן הכרח קיומי. האמירויות מיצבה עצמה בעשור האחרון כמרכז פיננסי, תיירותי וטכנולוגי גלובלי; דובאי מדורגת כעיר הרביעית הכי מתוירת בעולם ובעלת שדה התעופה העמוס ביותר. סעודיה השקיעה סכומי עתק בניסיון להשיג מעמד דומה".
"אף על פי שהן מצליחות להתמודד עם הטילים האיראניים", אומר גוז'נסקי, "הקושי הגדול ביותר של המדינות הוא להתמודד דווקא עם הכטב"מים".
איחוד האמירויות, למשל, מסרה בימים הראשונים למלחמה, כי אף שלא נפגעה משום טיל, עשרות כטב"מים איראניים דווקא כן הצליחו לפגוע בה. הכטב"מים האלה הם שהצליחו לפגוע בבתי מלון, בשדות תעופה ובנמל ג'בל עלי באיחוד האמירויות הערביות, בבית הזיקוק לנפט ראס טנורה בערב הסעודית ובמפעל הגז הטבעי הנוזלי ראס לפאן בקטאר.
"מבחינת פערי המוכנות של קטאר ניתן להצביע על שלושה היבטים מרכזיים", אומר אדמוני. "הראשון הוא המישור הבינלאומי, ובפרט סוגיית המודעות המוקדמת והיכולת להיערך מראש - גם בזכות היחס עם ארה"ב וגם בזכות היחס עם איראן. אלא שלאחר פרוץ העימות דוברים קטאריים הדגישו שלא התקבלה כל התרעה מוקדמת ולכן לא נערכו ברמה האסטרטגית.
"ההיבט השני נוגע לתחום הצבאי. דיווחים על מחסור במיירטים והידלדלות מלאים הצביעו על מגבלות ביכולת ההגנה האווירית של קטאר לאורך זמן. מצב זה חייב את דוחה לפעול במהירות להשגת מערכות נוספות, הן באמצעות ארה"ב והן במסגרת הסכמים נוספים, כמו מול אוקראינה. ההיבט השלישי הוא המוכנות האזרחית, וכאן הפערים באו לידי ביטוי הן בהיעדר תשתיות מספקות של מרחבים מוגנים והן ברמת הידע וההיערכות של האוכלוסייה להתמודדות עם מצבי חירום".
ולא רק בקטאר. "במדינות המפרץ אין מקלטים", מציין גוז'נסקי. "המציאות הזאת קצת חדשה, במיוחד באיחוד האמירויות, שם באמת ספגו הכי הרבה. יש שם התרעות בטלפון, כמו שלנו יש, אבל היות שאין מרחבים מוגנים, אומרים לאנשים פשוט להיכנס לאזור מוגן יותר בבית, להתרחק מחלונות ולהיכנס לחדרי מדרגות או לחדרים פנימיים".
זה כמובן השפיע על השגרה. קטאר הכריזה בתחילת המלחמה על איסור של כל האירועים הציבוריים וההתקהלויות ועל מעבר לעבודה מרחוק (אך גם הייתה הראשונה להסיר מגבלות); איחוד האמירויות עברה ללמידה מרחוק; בכווית אסרו זמנית קיום חתונות, הופעות והתקהלויות גדולות; בבחריין אסרו התקהלויות ברחוב. מכה צורבת במיוחד הייתה כשמרוצי המכוניות באליפות פורמולה 1, שתוכננו להיערך בבחריין ובסעודיה באפריל, בוטלו לחלוטין.
המדינות שספגו את רוב הפגיעות
מבחינה מספרית, כאמור, איחוד האמירויות ספגה את מרב הפגיעות. אך המומחים מציינים שתי נפגעות בולטות נוספות, קטאר ובחריין.
"קטאר נפגעה מהפעילות האיראנית בראש ובראשונה במישור הפיזי, עם משמעות סמלית וביטחונית. הנזק העיקרי היה לבסיס האמריקאי באל־עודייד, כאשר תיעוד של פגיעה במכ"ם אמריקאי הופץ ברשתות", אומר אדמוני. "במישור האזרחי הופצו תמונות של עשן סמוך למגדל הלפיד בדוחה, והפגיעה המשמעותית ביותר הייתה במתקני הגז בראס לאפן. מלבד זאת, הדיווחים על ניסיון פגיעה בנמל התעופה הבינלאומי חמד - תשתית אסטרטגית רגישה במיוחד - הדגישו את עומק האיום".
זלאיט מסביר כי "קטאר מתבססת על יצוא גז טבעי נוזלי (LNG) ומחזיקה לפחות בעשירית מעתודות הגז העולמיות. בשל הסנקציות על רוסיה הקטארים אחראים לכחמישית מהתצרוכת העולמית, אך לכל העושר הזה קיים צוואר בקבוק צר: מתקן ראס לפאן, שבו הופך הגז לנוזלי ומשם יוצא לעולם במכליות דרך מיצר הורמוז.
"מאז תחילת המערכה המצר סגור, המתקן מושבת וקטאר אינה יכולה לייצא. ב־19 במרץ, לאחר שישראל פגעה בשדה גז איראני, ביצעו האיראנים 'תקיפת אזהרה' נגד המתקן. תרחיש הבלהות עבור קטאר הוא השמדת המתקן, מה שיוביל לאובדן מקור הכנסתה העיקרי למשך שנים ארוכות".
עם זאת, אדמוני מדגיש שהנזק לקטאר הוא גם "תודעתי וכלכלי. האיומים על שדה התעופה, על מוסדות כלכליים, ובפרט אמריקאיים, ועל מוסדות אקדמיים בינלאומיים, כגון שלוחות של אוניברסיטת ג'ורג'טאון ואוניברסיטת טקסס - ערערו את התדמית שקטאר טיפחה במשך כשלושה עשורים כמרכז יציב, בטוח ואטרקטיבי להשקעות, לחינוך ולפעילות בינלאומית".
לדעת זלאיט, מי שעלולה להיות פגיעה במיוחד היא בחריין, מכמה סיבות: "ראשית, בשל שטחה המצומצם וצפיפות האוכלוסייה הגבוהה (מהגבוהות בעולם). שנית, כלכלתה הייתה עוד טרם המלחמה במצב הרעוע ביותר מבין מדינות המפרץ, ועתודות הנפט המידלדלות שלה כבר לא מספיקות לכלכל את המדינה באופן עצמאי. הפגיעה האיראנית בתשתיות ובמקורות ההכנסה של בחריין, כולל השבתת ייצור ויצוא הנפט והאלומיניום, היא קריטית. בין היתר הושהה הפיתוח של שדה נפט וגז חדש, שבו תולים הבחריינים תקוות רבות לייצוב המצב הכלכלי.
"מלבד זאת, קיימת בבחריין מתיחות פנימית ארוכה בין בית המלוכה והאליטה הסונית לבין הרוב השיעי העני יותר. לכן המלחמה שם עלולה להצית חבית אבק שריפה פנימית".
לא לוקחות חלק בלחימה, אבל פועלות מתחת לרדאר
אז מה עושים? מדינות המפרץ פנו לשלל פתרונות כדי להתמודד עם הפערים שהתגלו. השלטונות בקטאר, למשל, גייסו משפיענים ברשתות החברתיות. "אלה הפיצו מסרים מטעם הרשויות", מציין אדמוני, "מהנחיות התנהגות, כמו העדפת מעבר יבשתי על פני טיסות של חברת התעופה הלאומית שנשמרו לצרכים אסטרטגיים, ועד לניסיונות להרגיע את הציבור ולהדגיש את תחושת הביטחון, חרף האיומים".
אבל גם יש מי שמנסות לשמור על שגרה. "אף על פי ששדה התעופה בדובאי פוגש כטב"ם איראני כמעט על בסיס שבועי, הוא ממשיך לפעול", אומר גוז'נסקי. "הסיבות לזה בעיקר כלכליות. זה אחד השדות החשובים בעולם, נקודת חיבור כלכלית, לוגיסטית ותיירותית קריטית. גם חשוב לאמירתיים להראות עסקים כרגיל. הם בנויים במידה רבה על התדמית. הפגיעה בה תפגע בכלכלה שלהם לאורך שנים".
על רקע הקשיים של מדינות המפרץ בולט במיוחד חוסר הנכונות שלהן לקחת חלק פעיל במלחמה. "הייתה בתחילה הפתעה מסוימת, שכן המדינות נשארו פסיביות ולא הגיבו, למרות שאיראן תקפה אותן", טוען גוז'נסקי. "לאחר חודש אפשר לראות שהן עדיין פסיביות. אני חושב שהישיבה על הגדר נובעת מהחשש שהמשטר יישאר על כנו, והם רק ייפגעו יותר קשה".
לדעתו, הן חושבות על היום שאחרי המלחמה. "מדינות המפרץ יצטרכו להמשיך להתמודד עם איראן. הגיאוגרפיה לא משתנה, והיא לא תלך לשום מקום. למדינות חלשות מאוד או פגיעות מאוד אין רצון להתעמת איתה".
עם זאת, גוז'נסקי מציין שהן כן פועלות מתחת לרדאר: "חלק מהן עושות כל מיני דברים מתחת לסף המלחמה, מתחת לסף הפומביות, למשל נותנות לאמריקאים ולכוחות אחרים לפעול משטחן. הן לא עשו את זה בהתחלה, אבל הן עושות את זה עכשיו. מנגד, הן לא מוכנות להכריז מלחמה, יש רצון לשמור על יחסים טובים ככל האפשר".
עד כמה החיים בצל המלחמה משפיעים על הגישה של מדינות המפרץ ביחס לעימות? גם כאן יש סקאלה. "בצד הפייסני ביותר", אומר גוז'נסקי, "אלה שמתנגדות למלחמה ורצו להפסיק אותה, הייתי שם את עומאן, את קטאר ואת כוויית. הסעודים באמצע, פחות או יותר. מי שרוצה להמשיך במלחמה כדי לראות את איראן נשחקת ונפגעת קשה יותר זה אולי איחוד האמירויות, שכאמור נפגעה הכי קשה".
"יכולת ההכלה של מדינות המפרץ בקצה"
ד"ר מיכל יערי, מומחית למדינות המפרץ הערביות, מסבירה ש"עבור מדינות המפרץ האופציה המועדפת היא הנתיב הדיפלומטי, אך לא בכל מחיר. כדי שההסכם יבטיח את ביטחונן לטווח ארוך, הן דורשות שהוא יכלול את המרכיבים הבאים: פגיעה קשה בתוכנית הגרעין, במערכי הטילים הבליסטיים, בתמיכתה בארגוני טרור וביכולתה לפגוע במעבר השיט במצר הורמוז. אם לא ייכללו בו המרכיבים האלה, אזי יהיה פה ניצחון ברור לאיראן".
"הן לא ששות להשתמש באופציה הצבאית", טוענת יערי. "לאורך השנים מדינות המפרץ השקיעו סכומי עתק בבניית צבאות חזקים, אבל לא בטוח שמטרה זו הושגה, ובמבחן המציאות הן מבינות שתרומתן לקואליציה האמריקאית־ישראלית תהיה בעיקר סמלית ולא אופרטיבית. נוסף על כך, הן חוששות שעימות צבאי עם איראן יוביל להסלמה בתקיפות האיראניות על הנכסים האסטרטגיים שלהן.
"לאורך המלחמה, ובמיוחד בתקופה האחרונה, אנחנו רואים מהלכים פרו־אקטיביים של מדינות ערב, למשל פעילות מואצת להקמת בריתות אזוריות במטרה להגן על האזור. בשבוע שעבר הגיעו מלך ירדן והאמיר הקטארי לפגישה עם יורש העצר הסעודי כדי לדון בהתמודדות מול התוקפנות האיראנית. נוסף על כך מתרקמת קואליציה פקיסטינית, סעודית, מצרית וטורקית".
"בשורה התחתונה", מסכמת יערי, "המלחמה מותחת עד הקצה את יכולת ההכלה של מדינות המפרץ. האופן שבו יחליטו להתמודד עם המתקפות של איראן יקבע לא רק את היחסים איתה, אלא גם את מעמדן באזור, כמו גם את טיב הקשרים עם ארה"ב וישראל".