חסימת מצר הורמוז הייתה הקלף האיראני שארה"ב ככל הנראה הכי התקשתה להתמודד איתו. אחרי יותר מ־40 שנה של איומים, הפעם איראן מימשה את האיום וחסמה את הנתיב מהמפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי - ושלחה את הכלכלה העולמית לטלטלה. מחירי הנפט זינקו ליותר מ־100 דולר לחבית ברנט, נוצרה סכנה למחסור של ממש בגז טבעי והקושי להשיג דשן לענף החקלאות עוד צפוי להתגלגל למחירי המזון. ובאותו הזמן, איראן כמעט והכפילה את הרווחים שלה ממכירת נפט.
● ראיון | נתיב נפט שיעקוף את הורמוז - דרך ישראל: החזון של יוסי אבו ליום שאחרי המלחמה
● מיליארד שקל בכיס: איש העסקים החשאי שבדרך לאקזיט ענק
למרות ההכרזות, נכון למועד כתיבת שורות אלו כ־800 ספינות שממתינות במפרץ חוששות לצאת ומבקשות הבהרות לגבי ההסדר העדכני. חוסר הבהירות נובע מפער משמעותי בין ההצהרות הרשמיות של איראן ושל ארה"ב. בעוד שהנשיא דונלד טראמפ כתב שהושגה "פתיחה מוחלטת, מיידית ובטוחה", על פי 10 הנקודות שפרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של איראן דווקא מדובר על "תיאום עם הכוחות המזוינים של איראן" תוך התחשבות ב"מגבלות הטכניות", ובטווח הארוך הענקת "מעמד מיוחד" לאיראן בהורמוז.
שתי ההצהרות האלה בעלות גוון שונה מאוד, והן לא עונות על שאלה עובדתית פשוטה: באיזה נתיב יוכלו הספינות לצאת (ולהיכנס) דרך הורמוז, והאם הן יצטרכו לשלם כופר לאיראן או שיוכלו לעזוב בחינם?
יצוא הנפט קפץ ורווחי משמרות המהפכה זינקו
פרופ' יהושע קרסנה, לשעבר בכיר באחד מארגוני המודיעין והיום מנהל הפורום לשת"פ אזורי במרכז דיין באוניברסיטת ת"א מסביר למה סגירת מצר הורמוז, שבו עוברים 20% מתעבורת הנפט והגז העולמית, הייתה כה דרמטית: "זה השפיע על כל אחד בעולם. בהודו, פקיסטן ובנגלדש אמרו לאנשים לכבות מזגנים ולעבוד יותר מהבית. גם החקלאים ברחבי העולם מרגישים את זה, כולל בארה"ב. הייתה בהלה מהזינוק במחיר הנפט ותוצריו". הוא מוסיף כי אמנם גם הנפט האמריקאי התייקר, מה שהוסיף משמעותית לרווחי ארה"ב, "אך זה לא עוזר לצרכנים. בנוסף, למתנגדי המלחמה בארה"ב יש עכשיו טיעון חזק שמדבר לליבו של הנשיא. הסבל האיראני לא משכנע אותו, אבל ההשפעה הכלכלית כן".
אך בזמן שמדינות המפרץ היצואניות סבלו מחסימת המצר וממתקפות על התשתיות הפיזיות שלהן להפקת ויצוא נפט וגז, איראן ייצאה כרגיל. למעשה, היא ייצאה הרבה יותר מכרגיל, שכן במטרה להילחם במחירי הנפט הגואים, מסבירה אלה רוזנברג, עמיתת מחקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ ובטחון (JCFA) וחברת פורום דבורה, "הרגולטור האמריקאי אישר למכור נפט איראני בים, כמו גם נפט רוסי. בזמן שאיראן פושטת רגל, משמרות המהפכה הרוויחו פי כמה מהנפט".
על פי ניתוח של האקונומיסט, הדבר הביא לזינוק של כמעט פי שניים ברווחי הנפט של משמרות המהפכה. זאת לא רק בשל הזינוק במחירים, אלא גם בזכות גידול בכמות המיוצאת (שהרי איראן חסמה את המתחרים במפרץ). יחד, זה הוביל לכך שלמרות שמשמרות המהפכה נפגעו קשות במלחמה - הם הצליחו לקבל פיצויים משמעותיים בדמות רווחי נפט גדולים מהרגיל.
איך נחסם המצר ולמה ארה"ב לא התכוננה
איראן הצליחו לחסום את הורמוז יחסית בקלות, ובלי לירות הרבה: די היה להטביע כמה ספינות כדי לגרום לכל התנועה הימית להיעצר לחלוטין. חברות הביטוח לא היו מוכנות לבטח ספינה שעוברת באזור מוכה טילים, ואפילו כשארה"ב יזמה (באיחור) מתווה ביטוחי עבורן, לא הרבה חברות וצוותי ים אזרחיים הסכימו לסכן את חייהם וסחורתם רק כדי להוביל נפט החוצה מהמפרץ. למעט בודדים, כמו החברה היוונית דינאקום שהגניבה מספר ספינות החוצה, האיום האיראני הספורדי היה מספיק כדי לגרום לאחד מעורקי האנרגיה החשובים בעולם להיסתם לגמרי.
המרחב של הורמוז צר במיוחד, מה שמוביל לקושי רב במעבר של ספינות כשקיים איום על החוף. גם החות'ים, עם משאבים פחותים בהרבה, הצליחו לעצור לתקופה ארוכה את התנועה במצר באב אל־מנדב שמחבר בין הים האדום לאוקיינוס ההודי. הכלים המודרניים, לרבות כטב"מים וכשב"מים (כלי שיט בלתי מאוישים), כמו גם האיום הוותיק של טילי חוף-ים, הפכו את המעבר למאתגר.
באמצע במרץ, בכירים בצי האמריקאי הסבירו לוול סטריט ג'ורנל שזה הופך את הורמוז ל"קופסת הרג" שתקשה מאוד על מעבר של ספינות. טראמפ אמנם זעם ואמר בראיון לפוקס ניוז ש"הספינות האלו צריכות לשוט דרך מצר הורמוז ולגלות קצת אומץ. אין ממה לפחד, אין להם צי, הטבענו את כל הספינות". אך כאמור, הצי האיראני הוא לא האיום היחיד, ואיראן הראתה שבהחלט אפשר לחסום את הורמוז אך ורק מהיבשה.
פתרון, אם יהיה כזה, דורש נוכחות נרחבת וקבועה של ספינות מלחמה ואולי אפילו כוחות יבשתיים. אך בעוד שארה"ב החלה לקדם (בשלב מאוחר יחסית במלחמה) ספינות מתקפה אמפיביות עם אלפי נחתים לעבר המזרח התיכון, היה ברור שתידרש לכך קואליציה בינלאומית מהסוג שפעל נגד החות'ים בשלהי ימי ביידן ובראשית ימי טראמפ. אך טראמפ התקשה מאוד לגייס כזאת, במיוחד לאור היחסים הרעועים שהוא יצר עם אירופה לאחר משבר גרינלנד מספר חודשים קודם לכן.
זה מוביל לשאלה המתבקשת: מדוע ארה"ב לא התכוננה לסגירת הורמוז, שהתברר כאפקטיבי במיוחד? העברת הכוחות האמריקאים הרלוונטים למפרץ החלה רק אחרי שהתחילה המלחמה, וגם הרכבת קואליציה בינלאומית לפתיחת המצר החלה רק בדיעבד, תוך זריקת איומים על שלמות נאט"ו. על פי רוזנברג, "בארה"ב, וגם אצלנו, לא הבינו את גודל הנושא של הורמוז. אנחנו יותר מוכוונים טילים וגרעין. ובאופן טבעי, איראן בחרה לפגוע איפה שהכי כואב".
פרופ' קרסנה מתבטא בצורה חריפה יותר: "הם פשוט לא הקשיבו. הממשל האמריקאי הנוכחי לא מאמין למומחים שלו. יש מומחים בארה"ב, והם בוודאי מודעים לסיכון הזה, אבל מי שמקבל את ההחלטות אלו בעיקר Yes Men. הייתה הדלפה שאמרה שהדברים הוצגו לנשיא, אבל לא הוצגו מספיק 'חזק'. ה־CIA והפנטגון הציגו את זה, ומדברים על זה כבר עשרות שנים. אבל יכול להיות שמי שעשו זאת לא לחצו מספיק בנושא. אף אחד לא רוצה להיות זה שטראמפ צועק עליו.
עוד מוסיף קרסנה שגם מדינות המפרץ כנראה הזהירו מזה, "אבל כשניסחו את זה כטיעון בעד הימנעות מתקיפה - הוא התעלם מהן". בעיניו, הנזק הוא קודם כל עצם סגירת הורמוז, וגם הפגיעה הפיזית במתקני הנפט והגז במפרץ, שתביא לכך שיחלפו שנים עד שמחירי הנפט יחזרו לרמות סבירות. "נוצר מצב שאיראן מצליחה לעמוד בהתקפות האמריקאיות, וקובעת את מחירי הנפט".
איראן הפנימה כמה חזק הכלי שבידה
חשש גדול לא פחות, בעיני פרופ' קרסנה, הוא מה יקרה עכשיו. טראמפ לא שלל את הרעיון שאיראן תגבה "דמי מעבר" על הורמוז כפי שעשתה בזמן המלחמה, דבר שישבור את ההסכמות הבינלאומיות סביב המעבר במצר. "האיראנים איימו שהם יסגרו את הורמוז, אבל אף פעם לא עשו את זה. עכשיו זה באמת קרה, ועכשיו הם למדו שזה כלי חזק כמו שהם חשבו. אם לא משתמשים, לא יודעים כמה זה יחזיק. תקפו סירות אבל לא המון, ותראה מה קרה".
בעיניו, זה תקדים מסוכן: "ברגע שפתחת את תיבת הפנדורה הזאת, אז אינדונזיה תגיד 'אנחנו רוצים לקחת כסף על מצר מלקה' (בין האוקיינוס ההודי למזרח אסיה, ע"א), מרוקו וספרד יגידו אותו דבר על גיברלטר, החות'ים על באב אל־מנדב. טורקיה מבקשת כסף כבר היום, אבל זה כי המעבר צר, וכל ספינה שעוברת צריכה 'פיילוט' שיכווין אותה, ועל השירות הזה הם גובים כסף. גם רוסיה מבקשת כסף על שוברי קרח במעבר הצפוני שלה. אבל יש הבדל בין מישהו שמבקש כסף על שירות לבין גביית דמי מעבר".
אם איראן תצא מהמלחמה עם זכות לגבות דמי מעבר, הוא אומר, זה יהיה הישג משמעותי שלא היה להם לפני המלחמה.
רוזנברג מלינה על הקושי למנוע מאיראן להרוויח ממכירת הנפט, למרות הסנקציות. לדבריה "האמריקאים מצוינים בלהוציא סנקציות, ומאוד לא טובים בלאכוף אותן. אין רגולטור חזק ומסודר לסחר הימי במזרח התיכון". בעיניה, מדינות ערב צריכות לקחת על עצמן את התפקיד הזה, ולהקים גוף כזה יחד עם ישראל במקום לסמוך על האמריקאים. שהרי ברגע שאיראן הכריחה אותן לרדת מהגדר, יש להן אינטרס מובהק למנוע מאיראן מלהרוויח ולשקם את יכולותיה. האם נראה שיתוף פעולה מפתיע כזה בעתיד? עוד מוקדם מכדי לדעת.
בינתיים, הפוקוס מתחיל לעבור לחלופות להורמוז. צינור הנפט מזרח־מערב של ערב הסעודית אמנם מסוגל להעביר רק 5-7 מיליון חביות ביום לים האדום מתוך כ־10 שהסעודים יכולים לייצא דרך הורמוז בימים כתיקונם, ועדיין זה היה הרבה יותר מכל מדינה מפרצית אחרת.
בראיון לגלובס השבוע, מנכ"ל ניו מד אנרג'י יוסי אבו אף הציע צינור יבשתי שיגיע עד לאילת, ומשם הזרמה של הנפט מערב הסעודית והאמירויות עד למסוף הנפט באשקלון ומשם לעולם הגדול. אך הבעיה הגדולה ביותר היא כנראה הפקת הגז, כאשר קטאר היא יצואנית הגז נטבעי המונזל השנייה בגודלה בעולם, ומלוא יכולת היצוא שלה נחסמה על ידי איראן. ובניגוד לנפט, שניתן לאחסן לטווח ארוך יחסית, אחסון גז הוא יקר ומורכב יותר, ואילו המלחמה הייתה ממשיכה - זו הייתה עלולה להיות בעיה משמעותית. הפתרון לכך, בעיניו, הוא צינור גז דרך עיראק לטורקיה ואזרבייג'ן, ומשם דרך הצנרת הקיימת לאירופה.
וכך גם חלופות אנרגטיות אחרות לגמרי: עדי לוויתן, מנכ"לית אנלייט, חברת האנרגיה המתחדשת הגדולה ביותר בבורסה הישראלית, אמרה לגלובס ש"המצב הביטחוני הנוכחי רק מחזק את הצורך באנרגיה מתחדשת ומבוזרת. 20% מהנפט בעולם עובר דרך מצר הורמוז, ועדיין יש לעולם תלות בנפט שמשמש לתחבורה, ספנות ותעופה. וזו לא טלטלת שרשרת האספקה הראשונה בזמן האחרון: היו הקורונה ומלחמת רוסיה־אוקראינה. כל מדינה שרוצה ביטחון אנרגטי צריכה לקצור אנרגיה מתחדשת".
