נתיב נפט שיעקוף את הורמוז - דרך ישראל: החזון של יוסי אבו ליום שאחרי המלחמה

"ביום שבת 28 בפברואר, כשהתחילה המלחמה הנוכחית עם איראן, הייתה לי שיחה עם חבר שהוא שחקן בכיר בשוק האנרגיה במדינה מהמפרץ. באמצע השיחה הייתה אזעקה, והמשכתי אותה מהממ"ד", מספר יוסי אבו, מנכ"ל ניו מד אנרג'י, בעלת הנתח הגדול ביותר בקרב השותפות במאגר הגז הישראלי "לוויתן", ומי שמתחזק קשרים ענפים עם בכירים בעולם הערבי.

"אחד הדברים המיוחדים במלחמה הזאת, זה שבניגוד לעבר, אז קיבלתי המון טלפונים מחברים במדינות ערביות שאמרו לי 'Stay safe', הפעם מצאתי את עצמי מתקשר ללא מעט חברים למסור דווקא להם שיישמרו על עצמם".

המלחמה הנוכחית, שבמהלכה מדינות המפרץ הותקפו לראשונה בעוצמה גדולה בידי איראן, פותחת לדברי אבו הזדמנויות חדשות לתשתיות אנרגיה וקשרים עם המדינות הללו - שלראשונה בהיסטוריה מצאו עצמן בסיטואציה מאוד דומה מול איראן.

● בעולם ערים מוחשכות ומכוניות מושבתות. איך חומקת ישראל ממשבר אנרגיה?
● מנכ"לית אנלייט החדשה על הבעלים: "כשהוא רואה שאני שולטת, הוא לוקח צעד אחורה"

בראיון לגלובס מנסה אבו לנתח את מפת האינטרסים החדשה שנוצרה בעקבות המערכה, כאשר לדעתו ההשלכות הגדולות של סגירת מצר הורמוז הן לאו דווקא בתחום הנפט. הוא משרטט את החזון שלו לשינוי מבני בשוקי האנרגיה האזוריים, מהצורך במציאת חלופות לנתיבי השיט שנחסמו, ועד נורמליזציה עם המפרץ וקשרי אנרגיה מול סוריה ולבנון. "ההזדמנות הגדולה היא להפוך את ישראל לחלון לים התיכון", הוא אומר.

טלטלת הנפט היא דווקא הפחות חמורה

את השיחה פתחנו, איך לא, בנקודת החנק המרכזית של הכלכלה העולמית כיום: מצר הורמוז. בתשובה לשאלה כיצד משפיעה סגירת המצר על שוק הגז והנפט בעולם, אבו שולף מפה של המזרח התיכון ומתחיל להצביע על המדינות השונות. "בימים כתיקונם, כ־25 מיליון חביות נפט עוברות כל יום בהורמוז. עכשיו כשהמצר נסגר, יש לנו כמה פתרונות: צינור מזרח־מערב של סעודיה וגם נמל פוג'יירה באיחוד האמירויות. בנוסף, הנפט האיראני עובר כרגיל, וכך גם עומאן", הוא אומר.

לדבריו, יש למעשה פתרון אספקה חלופי לבערך חצי מהנפט שעובר בשגרה דרך הורמוז - כך שלמעשה "רק" כ־16% מייצור הנפט העולמי תקועים. "חברות אמריקאיות מרוויחות מאוד מעליית מחירי הנפט כרגע, למרות שהצרכן משלם יותר על בנזין. גם מוצרים מאסיה מתייקרים. אבל דונלד טראמפ יכול, אם הוא רוצה, להוריד את המחיר ב־10-20 דולר בעזרת שחרור רזרבות ממאגר הנפט האסטרטגי של ארצות הברית. כרגע הם עדיין זהירים", הוא אומר.

בעוד שמדובר בטלטלה קשה עבור שוק הנפט העולמי, היא דווקא הפחות חמורה בעיניו: "בגז הטבעי האירוע הרבה יותר משמעותי: ב־2025 הייצור העולמי של גז טבעי מונזל (LNG) עמד על 380 מיליון טונות, מתוכם כ־77 מיליון טונות שמייצרת קטאר ושש טונות שמייצרת איחוד האמירויות, שכולם חסומים לגמרי. זאת אומרת, כ־20% מייצור ה־LNG תקוע מאחורי הורמוז".

למעשה, כאשר איראן פעלה באופן חריג ותקפה את עומאן, המתווכת בינה לבין ארה"ב, היא תקפה את מסופי הגז הטבעי שלה, שבינתיים למרות הכל ממשיכים לתפקד.

הצרכנים הגדולים ביותר של LNG בעולם מגיעים מאסיה, אומר אבו - יפן, סין, דרום קוריאה, הודו וטייוואן, "שקונים בעיקר מאוסטרליה ומקטאר. "לקטאר יש רזרבות עצומות, זה הכוח שלה".

מספרים אלו מתייחסים לטווח הקצר, מבהיר אבו, שאומר שעל פי התוכניות הנוכחיות קטאר אמורה להגדיל את ההפקה שלה ל־140 מיליון טונות בשנה עד 2030 - דווקא כאשר הסכנה לקטאר ברורה מאי פעם.

המחסור בגז עשוי להגיע עד לתעשיית השבבים

אלא שבניגוד לנפט, שמדינות רבות מחזיקות רזרבות של חודשים רבים שלו, "אחסון גז זה קשה", אומר אבו. "הרזרבות נעות בין חודש לשלושה. בכל מקרה, מדובר בזמן שאפשר לספור בשבועות. ובטייוואן יש תעשיית שבבים קריטית, אנשים לא מבינים עד כמה. מחסור ב־LNG עשוי לפגוע בתעשייה הזאת - ופגיעה כזו תכביד משמעותית על הכלכלה הגלובלית בכלל והאמריקאית בפרט".

החשש הזה יוצר פוטנציאל לנתיבים חלופיים להורמוז?
"המלחמה יצרה מרוץ לאנרגיה בטוחה. בטווח הזמן המיידי, ארה"ב תסיט יותר LNG לאסיה לעומת אירופה. אבל בטווח הזמן הבינוני והארוך, יגיעו המון השקעות למקומות שיש בהם רזרבות גז טבעי במדינות שנחשבות בטוחות. גם אלינו בישראל, ובשאר השכונה: מאגר 'אפרודיטה' בקפריסין הופך להרבה יותר משמעותי".

ניו מד היא אחד הבעלים במאגר, שחלקו הגדול נמצא במים של קפריסין וחלקו הקטן (שנקרא "ישי") נמצא במים של ישראל. אבו מתכנן שם מתקן צף, "שיתחבר בצינור למצרים ויספק לה 8 BCM (מיליארד מטר מעוקב) בשנה. חתמנו עם הממשלות של מצרים וקפריסין, ואנחנו רצים קדימה. אנחנו רוצים לקדם החלטת השקעה סופית בשנה הבאה, ולהתחיל להזרים גז ב־2031". לדבריו, "גם אוסטרליה, שהיא יצואנית גז גדולה, תרוויח מזה, וגם האנרגיה הגרעינית. יותר ויותר מדינות יילכו לייצור אנרגיה באמצעות גרעין מקומי. אבל זה תהליך מאוד ארוך".

אבו אומר כי "אם מחברים את המירוץ לאנרגיה בטוחה מצד אחד ואת הבינה המלאכותית מצד שני (שדורשת חוות שרתים זללניות חשמל, ע"א), זה ידרוש המון משאבים". לדבריו, "אנרגיה מתחדשת לא יודעת לתת את הוודאות שהם צריכים. אי אפשר להישען באופן מוחלט על מתחדשת. בטורקיה, למשל, נכנסו למשבר אנרגיה כי היה פחות גשם ולכן הייתה פחות הפקה מהידרו. התנודתיות של זה היא גבוהה. לכן נראה מעבר לגז טבעי וגרעין".

בצורה כזאת, נוצר בעיניו "משולש אנרגיה משמעותי" שכולל את מדינות המפרץ, מדינות כמו ישראל ומצרים ("שהן החלון לים התיכון ומשם לאירופה"), ואזרבייג'ן, שהיא יצואנית גז ונפט משמעותית ואחד ממקורות הנפט הגדולים של ישראל. "אזרבייג'ן מתחברת בצינור TANAP דרך טורקיה עד איטליה, ומשם לכל אירופה", אומר אבו. בעיניו, הדרך הטובה ביותר להוביל את הגז הקטארי לאירופה היא לחבר את היבשת לאזרבייג'ן דרך ערב הסעודית, עיראק וטורקיה, ומשם לכל יעד שהם יבחרו. "זה יכול להיות הנתיב של קטאר החוצה".

נתיב כזה הוא קריטי במיוחד לקטאר, שנאלצה להפסיק לאחרונה את הפקת הגז משטחה בעקבות חסימת מצר הורמוז, לאחר שיכולת אחסון הגז שלה התמלאה לגמרי. זה פגע לא רק ביצוא הגז שלה, שהוא גדול במיוחד, אלא גם בשלל תעשיות משנה כמו כימיקלים ודשנים שמופקים מאותו הגז וכעת קטר לא מסוגלת לייצאם לחו"ל.

 ''האחסון מורכב, יש רזרבות רק לכמה שבועות''. מתקן לאחסון גז טבעי מונזל / צילום: Shutterstock

ההזדמנות הישראלית: "יהיו השקעות מהמפרץ"

מכאן, אבו מתאר את מה שהיא מבחינתו ההזדמנות הגדולה ביותר של ישראל: "אנחנו יכולים להיות חלון לים התיכון, ולעשות אגרגציה של נפט סעודי ואמירתי שיגיע לאילת, ואז לאשקלון דרך קצא"א. יצטרכו להרחיב אותו כמובן. משם יהיה אפשר להגיע לים התיכון. נתיב אחר יהיה דרך מצרים, וכנראה יצטרכו את שניהם, כי יתירות ואמינות יהיו קריטיים".

בעיניו התשתית לכך לא תהיה יקרה, ואף "זולה יותר מאשר הנחה של צינורות גז". כך שמבחינת אבו, הוא רואה שני נתיבי אנרגיה עצומים מהמפרץ: "אחד לגז שעובר בצפון דרך אזרבייג'ן וטורקיה מצפון, והשני לנפט שעובר דרך מצרים וישראל מדרום".

מהצד השני, אבו מפקפק ביכולת של פרויקט כמו "איסטמד", צינור גז פוטנציאלי מישראל לאירופה, להתרומם: "זה לא כלכלי, כי יש שוק מצרי כל כך גדול לידנו. הם צמאים לגז, ואין היגיון להוציא LNG יקר לאירופה כשמצרים נאלצת לקנות LNG במקום שנזרים אליהם בצינורות. מצרים הופכת להאב אזורי, ועד 2030 הם יצטרכו 100 BCM של גז בשנה. זה המון". הוא מדגיש בנוסף שבעוד שדמוגרפית אירופה מתכווצת, מצרים רק הולכת וגדלה, וכך גם צריכת הגז שלה.

נציין כי LNG דורש הנזלה והגזה של הגז הטבעי, שזה תהליך מורכב ויקר, ולכן LNG תמיד יהיה יקר יותר מאשר שינוע של הגז בצינורות כמו אלו שיש לנו בין ישראל למצרים.

העסקה נבלמה וחודשה בשל לחץ אמריקאי

באוגוסט 2025, אבו חתם כמנכ"ל ניו מד על הסכם ענק עם מצרים, שבמסגרתו מאגר לוויתן ייצא אליה גז בשווי 35 מיליארד דולר - עם כמות גז שמהווה 22% ממאגר לוויתן וכמעט 13% מכלל קיבולת הגז של ישראל. בעקבות העסקה, שודרגה יכולת ההפקה בלוויתן וחברות הגז נכנסו כשותפות בהקמת צינורות גז נוספים. זוהי עסקת היצוא הגדולה ביותר בתולדות המדינה.

בראיון שקיים אז עם גלובס, אמר אבו כי "כל העסקה נעשתה תוך ראיית צרכי המשק המקומי. בישראל התגלו כ־BCM 1,000 גז טבעי קיימים ומוכחים. ישראל צורכת BCM 13.5 בשנה כיום. כך, כשלוקחים בחשבון את הצריכה הנוכחית ואת הגידול העתידי הצפוי, עד שנת 2050, ההערכה שהיא תעמוד על כ־BCM 440. כלומר, יש לנו מאסה אדירה של גז טבעי שאפשר לייצא, במקביל לזה שמסוגל לשרת את המשק המקומי הרבה מעבר ל־2050".

אך בממשלה חשבו אחרת. רגע לפני מתן היתר היצוא הסופי מטעם המדינה, שהיה אמור להיערך בנוכחות שר האנרגיה האמריקאי כריס רייט, שר האנרגיה הישראלי אלי כהן בלם את העסקה, זאת "עד שיוסכם על מחיר הוגן לשוק הישראלי".

 נשיא מצרים א־סיסי. ''הם צמאים לגז'' / צילום: ap, Schreiber Markus

הרקע לחשש היה כנראה קריסת עסקת הענק בין מאגר תמר לבין חברת החשמל. הצדדים לא הצליחו להסכים על המחיר שבו יצרנית החשמל הגדולה בישראל תקנה גז לתחנות הכוח שלה (מה שישפיע על כלל עסקאות הגז במשק), והסכסוך כבר מגיע לבית הדין הבינלאומי לבוררות בלונדון. החשש היה שעם מכירת הגז מלוויתן למצרים, והגעה למלוא קיבולת ההתחייבויות של מאגר כריש, מאגר תמר יישאר כספק בודד - דבר שעשוי להביא לעליית מחירי החשמל הנמוכים יחסית הודות לגז הישראלי הזול.

כפי שפורסם בגלובס, הדבר הוביל לטרוניה גדולה במצרים, שכן ממשלת ישראל התערבה בעסקה אחרי שהיא כבר נחתמה. בכיר מצרי אמר אז ש"אנחנו זועמים. אנחנו לא אויבים ולא חברים, אלא שותפים עסקיים - משום שאנחנו לא רואים סוגיות רבות עין בעין. אם בישראל בוחרים לפגוע ביחסים בין המדינות עבור הפוליטיקה הפנימית, זו בחירה שלהם. אינכם השוק היחיד".

בסופו של דבר, לאחר משא ומתן בין שותפות לוויתן לבין המדינה, נחתמה בדצמבר עסקה שלפיה בלוויתן התחייבו לאספקת גז נרחבת למשק המקומי במחירים קבועים הצמודים לתעריף צריכת החשמל הביתית.

אבו גם מוביל את ניו מד בחיפוש גז בישראל, שצפוי להפוך לפעיל בספטמבר 2026, עם הגעת אוניה סייסמית שתבצע מיפוי תלת־ממדי של הבלוק, זאת לאחר מספר עיכובים בעקבות המלחמה. בזכויות החיפוש זכתה ניו מד יחד עם סוקאר, חברת הנפט הלאומית של אזרבייג'ן, והענקית הבריטית BP.

באותו המכרז זכתה גם רציו, השותפה בלוויתן, שהייתה אמורה לחפש גז יחד עם ENI האיטלקית, אך זו החליטה בסופו של דבר לפרוש מהשותפות מסיבות גאופוליטיות. כעת, מתכוונים שם לחפש גז יחד עם דנה פטרוליום (בבעלות קוריאנית). במקביל, משרד האנרגיה הכריז על פתיחת הליך תחרותי חמישי לחיפוש גז, עוד בטרם התבצעו חיפושים בפועל ברביעי, אך אלו התעכבו בשל המערכה הנוכחית מול איראן.

אך כמובן, חיפוש גז לא מבטיח גילוי שלו: לאחרונה, ניו מד ביצעו מספר קידוחים מול חופי בולגריה בים השחור, שהסתיימו לצערם ב"קידוח יבש" שלא מכיל מספיק גז כדי להצדיק פיתוח כלכלי. לדברי אבו, "הסיכון בקידוחים הוא חלק מהתעשייה שלנו. לפני שנכנסנו לבולגריה בחנו עשרות פרויקטים ושם הפוטנציאל היה עצום לעומת הסיכון. תגלית אחת הייתה עשויה להיות שווה למעלה מ־5 מיליארד אירו. נעשה ניתוח מעמיק, אבל ברור שהפרויקט היה בסיכון־סיכוי ראוי מאוד".

איך המלחמה מול איראן משפיעה על היחסים שלנו מול מדינות המפרץ?
"הסיפור של הנפט יכול להיות קטליזטור להסדר אזורי חדש, שבמסגרתו מדינות כמו ערב הסעודית יצטרפו להסכמי אברהם". וזה לא הכל: "יש לנו גם אפשרות לספק גז לסוריה במקום אזרבייג'ן שהיום מספקת לה גז דרך טורקיה. גם בלי קשר מסחרי ישיר עם סוריה, יהיה אפשר עם עסקת סוואפ למכור לסוריה גז 'אזרי'.

"אני ממש רואה את זה, ההתעניינות בגז הטבעי בים התיכון עלתה דרמטית על רקע המלחמה. אני בטוח שיהיו השקעות של מדינות המפרץ בגז טבעי בישראל. כפי שהבאנו את מובאדלה להשקיע בתמר מיד אחרי חתימת הסכמי אברהם, ומערכת היחסים עם האמירתים נפלאה, וכפי שסוקאר שותפה בבלוק I (בלוק חיפוש הגז של ניו מד, סוקאר ו־BP, ע"א) ובמאגר תמר, אני מאמין שנראה חברות סעודיות ומפרציות אחרות משקיעות בגז טבעי ותשתיות אנרגיה בישראל".

"אמרו שהסכמי אברהם זה ליופי, אבל זו שותפות"

זה מביא אותנו לאיחוד האמירויות, מדינה בה אבו מבקר כדבר שבשגרה. "ההתנהגות של מדינות ציר הסכם אברהם במלחמה הנוכחית הוכיחה מעל לכל ספק את השותפות האמיתית האסטרטגית איתן - ובעיקר האמירויות. ההתנהגות של מוחמד בן זאיד והאסטרטגיה שלו עוד יסופרו בספרי ההיסטוריה הגלובליים. אני רואה בו כדבק אזורי. הם משתפים פעולה עם ישראל בהכל. אמרו שהסכמי אברהם זה ליופי, אתה רואה מה זה עושה היום. לראות מנהיגים אמירתים שרוצים להבטיח את עתיד האזור מתעקשים על איראן לא־גרעינית, זו שותפות אסטרטגית".

ואיך מערכת היחסים האישית איתם? אבו מספר ש"הם אנשים וואו, יש להם את החום הבדואי, אבל כולם בוגרים של האוניברסיטאות הכי טובות בעולם. שילוב מטורף של חוכמה וחום. מדהים לראות את ממשלת האמירויות, עוד לפני המלחמה הנוכחית באיראן, מצהירה שלא תממן לימודים בבריטניה בגלל הקיצוניות שם".

 נשיא איחוד האמירויות בן זאיד. ''דבק אזורי'' / צילום: ap, Kamran Jebreili

אתה פועל הרבה בעולם הערבי. איך מערכת היחסים איתם? אתה יודע ערבית?
"הערבית שלי קלוקלת, אני מתקשר איתם בעיקר באנגלית, אבל יש לי כמה משפטים שוברי קרח בערבית", מודה אבו, אך לאורך השנים הוא רכש הבנה עמוקה של התרבות והתרבות העסקית הערבית: "צריך לבוא באיפטר ולשבת לילה שלם עם נרגילה, ולדבר על החיים. כדי להגיע ל'מין אל־אחר', הדבר האחרון, כלומר העסקים בתכלס, צריך להיות כזה שנותנים בו אמון. וכשיש אמון, קל להגיד באמצע הפגישה 'בוא נשב לחצי יום ונסגור את העסקה'".

אבו מכיר אנשי ממשל בתחומים ורבדים שונים, הוא מספר. "יש לי אהבה אמיתית למצרים, וגם באזרבייג'ן ובאמירויות. באקו זה בית שני שלי בחודשים האחרונים. אין אנשים מדהימים כאלה. אלה אנשים של שותפות אמיתית, והראייה היא כל כך חברית ואסטרטגית והמחשבה והניתוח מאוד חדים ועמוקים. האמירתים והאזרים עסוקים בלעשות, לא בשואו אוף".

הוא מציין הבחנה שלא כל הישראלים מודעים אליה: "איחוד האמירויות זה לא רק דובאי, שהיא יותר סינתטית וצעקנית. אבו דאבי לעומתה מלאה קלאס, ולמרות העושר הגדול יש בה הרבה צניעות וענווה. לא תראו את המכוניות היוקרתיות שם. בדובאי הם קצת בנו 'לונה פארק' במטרה ליצור עיר גלובלית, אבל באבו דאבי יש יותר אופי מקומי ונוכחות, וגם אפשר לראות שם הרבה יותר מקומיים".

עוד אנקדוטה על התרבות העסקית השונה מגיעה מקבוצת ווטסאפ שאבו משתתף בה עם חברים בכירים בעולם הערבי, שקוראים לה "Yallah or Inshallah". "יש בדיחה ערבית על זה שישראלים לא מבינים את הפער בין יאללה לאינשאללה", מסביר אבו, "ישראלים עושים מצגת, ושמחים כשהצד השני אומר 'אינשאללה'. אבל זה בגדול אומר 'לא'. שאלוהים כבר ידאג לזה. אני מסתובב בעולם הערבי מאז 2009, ולקח לי המון שנים בשביל לצבור את הניסיון. צריך את הזמן בשביל להגיע לזה. לוקח שנה כדי לצבור ניסיון של שנה".

ימים ספורים לפני הראיון ישראל אישרה להמשיך את הפקת הנפט מלוויתן, לאחר 32 יום שבהם הוא היה סגור ומאגר תמר היה היחיד שסיפק גז למשק המקומי. וכמובן, גם היצוא מלוויתן נפסק בעקבות כך. זה יצר כמעט משבר אנרגיה של ממש במצרים, כולל החשכות של חנויות ותאורת רחוב. במקביל, עליית מחירי הנפט וחסימת הגז הקטארי בעקבות סגירת הורמוז החריפו את המצב.

לוויתן נסגר כבר פעמיים בשנה האחרונה. זה לא פוגע באמינות שלנו כספק מול מצרים וירדן?
"אנחנו מספקים גז טבעי לירדן ולמצרים מ־2020, ועד היום הועברו כמויות משמעותיות באמינות פנטסטית. שתי הפסקות נחשב לנתון אמין בתעשייה הגלובלית. אני חושב שהם מעריכים את זה. המזרח התיכון עבר תהפוכות שאף אחד לא חלם עליהן, במיוחד מאז 7 באוקטובר, ובכל זאת מערכת היחסים התחזקה. לוויתן ימשיך להאיר בתים בירושלים, תל אביב, עמאן וקהיר. הם מבינים שאנחנו פועלים תחת רגולציה ויש לנו אילוצים".

מאגר כריש המתחרה, שמספק גז אך ורק למשק המקומי, עדיין סגור בעת כתיבת שורות אלו. זאת, כנראה, בשל האיומים המוגברים עליו וההגנה המוגבלת בשל מיקומו רחוק מהחוף וקרוב יחסית ללבנון.

 ''האמינות פנטסטית''. מאגר לוויתן / צילום: אלבטרוס

"הפוטנציאל עצום, אבל הנפט הוא הבסיס"

טורקיה ומצרים החלו להתקרב לאחרונה, אך כאשר אנחנו שואלים על כך, אבו עונה בזהירות: "למדינת ישראל יש הזדמנות לשינוי אסטרטגי אזורי. חשוב לחבק אלינו את מדינות השלום וציר אברהם, ולצרף אליהן מדינות נוספות שיש לנו אחדות אינטרסים איתן. חשוב לנסות ולהביא גם מדינות כמו סוריה שיש בה חלקים נכבדים שרוצים בשלום איתנו, וחלקים אחרים שרוצים לפגוע בנו. ככל שנחזק את מבקשי השלום ובסוריה ובלבנון, כך יגבר הסיכוי שנגיע לשלום וגבול שקט יותר. התקופה הקרובה יצרה אחדות אינטרסים עם מדינות נוספות, והיא יכולה להביא לנורמליזציה ארוכת טווח".

בסיכומו של דבר, שב אבו ואומר, "ה־צעד האסטרטגי הוא ליצור חלון לים התיכון עבור הנפט האמירתי והסעודי. ברגע שנממש הנחת צנרת כזאת, הנפט יהיה רק ההתחלה: אליו יתלוו תוואי רכבת, כבלי תקשורת, וזה מייצר תעשיות כמו חוות שרתים. הפוטנציאל עצום, אבל הנפט הוא הבסיס. זה ווין־ווין אסטרטגי".