עדי חכמון היא לא עוד יזמית שמחפשת אקזיט מהיר. עד לפני שנים אחדות היא החזיקה באחד מצמתי ההשפעה הריכוזיים במשק הישראלי כסגנית הממונה על התקציבים לענייני תשתיות במשרד האוצר, ומתוקף תפקידה גם כחברה במועצת רשות החשמל. כיום, כסמנכ"לית ומייסדת שותפה בחברת האנרגיה הטכנולוגית איןגריד (nGrid), היא מנסה לשנות את המערכת שאותה ניהלה פעם מתוך הממשלה.
● חברת האנרגיה המתחדשת שמתכננת להיסחר גם בנאסד"ק
● נתיב נפט שיעקוף את הורמוז - דרך ישראל: החזון של יוסי אבו ליום שאחרי המלחמה
החזון של איןגריד נשמע כמעט בדיוני: הקמת "תחנת הכוח הגמישה ביותר במשק" ללא צורך בפיסת קרקע אחת או במבוך הבירוקרטי של אישורים סטטוטוריים. המפתח טמון בניהול מבוסס AI של רשת סוללות המפוזרות בנקודות קצה ברחבי הארץ, פתרון שאמור לחסוך למדינה הקמה של תשתיות הולכה יקרות ומסורבלות בשבריר מהמחיר.
הצוות הוקם עוד לפני שהיה רעיון. הם פסלו לא פחות מ-60 רעיונות מתחומים שונים, כולל שניים מתחום הרפואה שהגיעו ממש לישורת האחרונה, עד שבעצת חכמון - הם החליטו להתמקד באנרגיה.
מרדף תמידי
צומת הדרכים שבו נפגשות מהפכת הבינה המלאכותית ומהפכת הרכב החשמלי יוצר "סופה מושלמת" של ביקוש לאנרגיה. בישראל, שבה הלחץ הדמוגרפי כופה מרדף סיזיפי אחר הקמת תשתיות, המשוואה הזו הופכת לאתגר אסטרטגי מהמעלה הראשונה. "יש לנו פרימדונה שנקראת 'פונקציית הביקוש'", מתארת חכמון בציוריות. "היא מחליטה כמה היא צריכה אחר הצהריים וכמה בבוקר; היא עונתית, גחמתית, וכמעט בלתי אפשרית לחיזוי. אנחנו מוצאים את עצמנו במרדף תמידי אחריה, רק כדי להתאים את הייצור לקצב שלה".
הנמשל של הדימוי הזה הוא אחד הכשלים המבניים המרתקים - והיקרים - במשק: המערכת כולה נבנית ומתוחזקת כדי לענות על רגעי "שיא הביקוש", המתרחשים במשך שעות בודדות בשנה בלבד. כדי לצלוח את אותם רגעים, המדינה משקיעה מיליארדים בהקמת תחנות כוח, תחנות משנה (תחמ"שים) וקווי הולכה, שנותרים מיותמים ברוב ימות השנה. "הטירוף הוא שמעל 50% מהזמן אנחנו משתמשים בפחות מ־50% מיכולת הייצור וההולכה שלנו", מסבירה חכמון.
חכמון מספרת כי באוצר נהגו לומר ש"החשמל היקר ביותר הוא זה שכלל לא נצרך בשעות השיא". מאחורי הפרדוקס הזה מסתתרת מציאות מזהמת: בשעות השיא, הרשת נאלצת להפעיל את כל אמצעי הייצור שלה - כולל התחנות המיושנות, המזהמות והפחות יעילות ביותר. כל הפחתה זעירה בצריכה בשעות הללו היא חיסכון עצום למשק, ובהתאם לכך גם לכיס של כולנו. "החלום שלנו היה להצליח לנהל ביקושים", משחזרת חכמון, "לשכנע אנשים לוותר על צריכה בשעות היקרות. אבל חינוך שוק הוא תהליך קשה ואיטי, וזה הופך למשתלם עבור הצרכן רק כשההוצאה שלו על חשמל היא דרמטית באמת".
הפתרון של איןגריד שונה לגמרי: במקום לשנות את האנשים, הם מנהלים את האנרגיה בעזרת סוללות. "ניהול בזמן אמת מאפשר לנהל ביקושים ב'סקייל', פשוט כי אנחנו לא דורשים מהאנשים לשנות התנהגות", היא מסבירה. העיקרון הכלכלי כמעט אינטואיטיבי: רכישת חשמל ואגירתו בשעות השפל כשהמחיר ברצפה, ופריקה של הסוללות בשעות השיא כשהתעריף מזנק.
תלפיות בשירות החשמל
אלא שהליבה של איןגריד אינה הסוללות עצמן, אלא המוח שמפעיל אותן. "הפלטפורמה שלנו מבוססת על אלגוריתם בינה מלאכותית שפיתחו אלגוריתמיקאים בוגרי תלפיות שהם שותפים בחברה", מספרת חכמון. המערכת פועלת באופן אוטונומי; היא מעבדת נתוני עתק של מחירי שוק, תחזיות מזג אוויר ואירועים מיוחדים, לצד נתונים טכניים כמו בריאות הסוללה ומגבלות החיבור באתר. בתוך המשתנים הללו, המערכת מבצעת אופטימיזציה של הרווח בזמן אמת. מבחינת הרגולטור, מדובר מדובר בכלי נוסף לתמרץ את השוק ולהשפיע על פונקציית הביקוש במשק".
איך זה קורה בפועל?
"מהפרספקטיבה של הלקוח, אנחנו מציעים לו חשמל מוזל, בהנחה של מעל 8%, שזה עשרות או מאות אלפי שקלים בשנה ללקוח. בתמורה, הוא מאפשר לנו להציב סוללות בשטחו ולשלוט בהן. הרבה צרכני חשמל בינוניים וקטנים עסקיים מתקשים לקבל חשמל מוזל, כי יש מחסור בחשמל פרטי זמין ברשת, ומעדיפים להסיט אותו ללקוחות גדולים כמו מפעלים גדולים, או צבר ללקוחות ביתיים זעירים. אפשרות אחרת היא שהלקוח מציב את הבטריה על חשבונו, נשאר הבעלים שלה, ואז מקבל דמי ניהול בנוסף להנחה". ברגע שהתשתית הפיזית קיימת, ה"מוח" של המערכת נכנס לפעולה. הבינה המלאכותית חוזה את נקודות האופטימום לזמני הפריקה והטעינה, במטרה לייצר מקסימום "ארביטראז'" בין פסגות הביקוש לשפלים. איןגריד דואגת לשלם ללקוחות את ההנחה שהובטחה להם, וגורפת לכיסה את ההפרש שנוצר בזכות הניהול האלגוריתמי החכם.
מאחורי איןגריד עומד צוות מייסדים מגוון שחבר לחכמון: עומר קריגר (לשעבר בכיר ב־Stratasys), חגי פיינברג (לשעבר סמנכ"ל בטריגו), דורון לוין (בוגר תלפיות וממייסדי Wild Biotech) ואורי הרמן (שכיהן בתפקידי ניהול בהייטק ובמגזר הציבורי). המשקיעים העיקריים הם קבוצת הראל (בהובלת תומר גולדברג), לצד דורון לבנת, יזהר ערמוני, יודפת הראל־בוכריס ומאיר אדסט, ממייסדי סולאראדג'.
היחידה בישראל
בעוד איןגריד היא הראשונה בישראל שצפויה לפעול במודל כזה, בעולם כבר פועלות חברות בשיטה זהה. בייספאוור (BasePower) האמריקאית, הפועלת בעיקר בטקסס - בה שוק החשמל חופשי ותנודתי במיוחד - ואוקטופוס (Octopus) האירופית, מבצעות ניהול וייעול של צריכת החשמל עבור לקוחותיהן. הן מציעות להם הנחה משמעותית, כשהרווח שלהן נובע מההפרש שהן מצליחות להשיג בזכות הניהול החכם.
"אנו חברת ההייטק היחידה עם רישיון ספק חשמל, שמאפשר גישה לשוק הסיטונאי היותר תנודתי", אומרת חכמון. "אנחנו גם ספק החשמל היחיד בישראל שהוא חברה טכנולוגית, ולא יצרן מסורתי או 'ריטיילר' (שמתווך בין היצרנים לצרכנים, ע"א). כשדיברנו באוצר על ספקים פרטיים וירטואליים - זה מה שהיה לנו בראש: שמישהו יצליח לייעל את הצריכה, וכך את המערכת כולה".
עד כה פעלה איןגריד "מתחת לרדאר", ובכל זאת היא כבר נהנית ממחזור של 3 מיליון דולר בשנת הפעילות המסחרית הראשונה שלה (את רישיון הספק קיבלה החברה סופית רק במרץ האחרון). כיום מנהלת החברה 25 ג'יגה־ואט שעה בשנה, כולל "חוזים מאוד מעניינים שיפורסמו בקרוב", ושואפת להגיע למאות ג'יגות שינוהלו בזמן אמת. "אלו סדרי גודל של תחנות כוח גדולות בישראל, בלי להחזיק קרקע ובלי לעבור תהליכים סטטוטוריים", מסכמת חכמון. בדרך זו, מקווים בחברה, הם יצליחו למתן את ההשקעות הדרמטיות להן זקוק כעת משק האנרגיה הישראלי.
