ח"כ אפרת רייטן, "הזירה המרכזית", ערוץ כנסת, 23.04.26 / צילום: שלומי אמסלם
המאבק על ועדת החקירה שתבחן את אירועי ה־7 באוקטובר מגיע לטורים גבוהים - פוליטית, ציבורית ואף משפטית. אל מול המנגנון הקבוע בחוק המכונה "ועדת חקירה ממלכתית", הקואליציה מנסה לקדם יצירת סוג חדש של ועדת חקירה: ועדת חקירה פריטטית שחצי מחבריה ימונו על ידי הקואליציה, והחצי השני על ידי האופוזיציה.
● המשרוקית | האם קרן טרנר הייתה בכירה ב"אחים לנשק"?
● סקר הסקרים: מה עושה איחוד בנט ולפיד למפה הפוליטית?
חה"כ אפרת רייטן הביעה התנגדות לרעיון הזה, והסבירה בערוץ כנסת: "יש חוק במדינת ישראל - חוק ועדות חקירה, שנחקק בדיוק... כי הייתה התערבות פוליטית". האם החוק באמת נולד כצעד מנע למעורבות של פוליטיקאים בחקירת עניינים ציבוריים?
חוק ועדות חקירה - שכאמור, מכוחו מוקמת "ועדת חקירה ממלכתית" - התקבל בכנסת ב־30 בדצמבר 1968. ואכן, כפי שרייטן מציינת, הדבר לא קרה בחלל ריק. כדי להבין את נסיבות האירוע, צריך לחזור אחורה עוד 14 שנים - ליוני 1954. אז התפוצצה פרשת "עסק הביש" (שנודעה גם בשם "הפרשה" ו"פרשת לבון"). על קצה המזלג, מדובר במבצע שהסתבך במצרים, שאחריו עלתה השאלה איזה גורם הורה לבצע אותו ("מי נתן את ההוראה?").
מומחים לנושא ועדות חקירה בישראל, בהם פרופ' אביגדור קלגסבלד, ד"ר דנה בלאנדר ויצחק גל־נור, מסבירים כי בעקבות המקרה קמה רשימה של חקירות פנימיות שנועדו לחקור את הפרשה, אך אלה לא הניבו תוצרים משמעותיים. מה ששבר את גב הגמל היה "ועדת השבעה", ועדת שרים בת שבעה חברים לבחינת הנושא שקמה בהחלטת ממשלה ב־1960, בניגוד לדעתו של ראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון. הוא התנגד וטען שלא ניתן שהממשלה "תעשה עצמה רשות שופטת", ודרש במקום "ועדת חקירה משפטית", קרי בלתי תלויה.
הממשלה אימצה את מסקנות הוועדה - שוב בניגוד לעמדת ראש הממשלה. בן־גוריון התפטר בטענה שאינו יכול לשאת באחריות המשותפת של חברי הממשלה למסקנות הללו, וגם לאחר פרישתו מראשות הממשלה ב־1963 המשיך לדרוש ועדת חקירה משפטית. גם היועמ"ש המליץ להקים ועדת חקירה לפרשה.
לפי בלאנדר וגל־נור, השתלשלות העניינים העלתה את הצורך במוסד חקירה אמין שסמכויותיו מוגדרות בחוק. והחוק, כפי שאנו יודעים לספר היום, הבשיל כעבור מספר שנים. קלגסבלד כותב כי "לא ייפלא אפוא ש'הפרשה' היוותה גורם עיקרי לחקיקתו של חוק ועדות חקירה, תשכ"ט־1968, והותירה רישומה על אופי ההוראות הקבועות בו". גם בעיתונות התקופה הצעת חוק ועדות חקירה הוצגה כמענה לוועדת השבעה - ואפשר למצוא לכך התייחסויות גם בדברים שאמרו אז פוליטיקאים.
אז אף על פי שלא ניתן לקבוע בוודאות סיבתיות, אפשר לראות שהניסיון למנוע מעורבות פוליטית בחקירת עניינים ציבוריים אכן עמד ברקע חקיקת החוק. ובכל זאת, חשוב לציין שזה לא היה גורם יחיד: בעת הצגת הצעת החוק, שר המשפטים דאז, יעקב שמשון שפירא, מנה כטעם נוסף את האינפלציה בוועדות החקירה: לדבריו, בימי המנדט נעשה שימוש בפקודת ועדות חקירה (שקדמה לחוק) כעשר פעמים בלבד, ואילו בשני העשורים הראשונים למדינה קמו כ־150 ועדות חקירה, שרבות מהן כלל לא עסקו בנושאים שצריכים להיות מטופלים באמצעות ועדת חקירה (למשל, שירות נשים דתיות בצבא).
השורה התחתונה: דברי רייטן נכונים.
תחקיר: אוריה בר־מאיר