מוחמד בן זאיד, נשיא איחוד האמירויות / צילום: Reuters, Abd Rabbo Ammar
איחוד האמירויות הודיעה כי תעזוב את קרטל הנפט אופ"ק לאחר כמעט שישה עשורים של חברות בארגון המדינות המייצאות נפט. ההחלטה הדרמטית תיכנס לתוקף ב־1 במאי, ובמסגרתה צפויים האמירתים לפרוש גם ממסגרת OPEC+ הרחבה יותר.
ההודעה נמסרה בזמן שהארגון נערך לפגישה במטה בוינה מחר (ד'), על רקע תנודתיות חריפה בשוקי האנרגיה והמתיחות באזור. "במהלך שנותינו בארגון תרמנו תרומה משמעותית ואף הקרבנו הקרבות גדולות לטובת הכלל. אולם כעת הגיע הזמן למקד את המאמצים שלנו במה שהאינטרס הלאומי שלנו מכתיב ובמחויבות שלנו למשקיעים, ללקוחות, לשותפים ולשוקי האנרגיה העולמיים. בזה נתמקד מעתה והלאה", נמסר מסוכנות הידיעות הממלכתית של האמירויות, WAM. "אנחנו שבים ומביעים את הערכתנו למאמצי אופ"ק וברית OPEC+ ומאחלים להם הצלחה".
● קונדומים, בירה והליום: השפעות חסימת הורמוז מגיעות למקומות יוצאי דופן בכלכלה
● מחיר הדלק צפוי לעלות במאי ל-8.15 שקלים לליטר
הפרישה מגיעה בעיתוי רגיש במיוחד עבור הארגון. המלחמה מול איראן מחקה בחודש מרץ כ־7.88 מיליון חביות ביום מתפוקתו, קריסת היצע מהגדולות בעשורים האחרונים. בסך הכול ירדה תפוקת אופ"ק בכ־27% לרמה של 20.79 מיליון חביות ביום.
הירידה חדה אף יותר מהקיצוץ שנרשם במאי 2020 בעקבות התפרצות מגפת הקורונה, אז הופחתה התפוקה בכ־6.28 מיליון חביות ביום, והיא משמעותית גם בהשוואה למשבר הנפט של שנות ה־70 ולמלחמת המפרץ.
מה ההשלכות בטווח הארוך?
איחוד האמירויות היא אחת המייסדות של אופ"ק. אבו דאבי הצטרפה לבדה לארגון כבר ב־1967, ארבע שנים לפני הקמת המדינה כפדרציה של אמירויות המפרץ ב-1971. יחד עם סעודיה וכווית, היא הייתה לאורך השנים שחקן מרכזי באספקת הנפט מהמזרח התיכון, אזור שאחראי לכ־30% מהפקת הנפט העולמית.
המהלך הנוכחי מצטרף לפרישתה של קטאר מהארגון בשנת 2019. אז הסבירה דוחא כי מעמדה כיצואנית גז מובילה הפך את החברות באופ"ק לפחות רלוונטית עבורה. מנגד, בחריין ועומאן אינן חברות בארגון, אך משתפות פעולה עם מדיניותו.
לדברי ד"ר נחום שילה, מומחה למדינות המפרץ ותימן במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומנכ"ל חברת המודיעין העסקי גלובל אוסינט, הפרישה אינה מפתיעה. בעיניו, הקרטל הבינ"ל הפך לארגון של "בריונים שמתנהלים בצורה קפריזית", והיריבות בין האמירויות לסעודיה, לצד המתקפות של איראן על שתיהן, דחפו את אבו דאבי לפלס לעצמה דרך אחרת.
פרישת האמירתים תאפשר להם גמישות בניהול היצע הנפט שברשותם, וגם יכולת לדרוש יותר או פחות מאשר נכפה עליהם עד כה במסגרת הארגון. "מי שהכתיב את התפוקה של אופ"ק זה הסעודים", אומר שילה. "לפני המערכה הנוכחית מול איראן ראינו שמתחיל מאבק בין האמירויות לסעודיה, והן התנהלו כמו שתי אויבות במגוון זירות: בתימן, בסומלילנד ובסודן".
אלא שלא רק אינטרסים גאו-פוליטיים עומדים מאחורי המהלך, אלא גם אינטרסים כלכליים: "איחוד האמירויות ספגה נזקים כלכליים כבדים, והיא תרצה להגביר את יצוא הנפט, ולא תרצה שהמכסות של אופ"ק יגבילו אותה. הם לא מעוניינים להיות 'הקטנצ'יק' שלא שואלים את דעתו, אבל עדיין נדרש לציית למכסות. ואם הם רוצים לייצר ולייצא יותר, הם לא מעוניינים שיגידו להם לא".
בטווח הזמן המיידי ההשפעה צפויה להיות מוגבלת, בין היתר בשל השיבושים בתעבורה דרך מצר הורמוז שמונעים מהאמירויות לייצא (חוץ מהפעילות של נמל פוג'יירה מחוץ להורמוז, וגם הוא ספג מתקפות איראניות).
עם זאת, לדברי שילה, "תוך שנתיים שלוש מהיום צפויה להיות לכך השפעה רצינית על יצוא הנפט שלהם". בהמשך, באיחוד האמירויות מעוניינים "לעבור מכלכלת נפט לכלכלת הייטק", ולשם כך הם זקוקים לכל דולר מיצוא נפט שהם מסוגלים להשיג כדי לשקם את מדינתם מהמלחמה, ולעבור את הטרנספורמציה הכלכלית שהם מעוניינים בה. "ייתכן שגם נראה בקרוב השלכות נוספות, כמו הסכם סחר משמעותי עם הודו", אומר שילה.
על פי יניב בר, ראש תחום כלכלה בבנק לאומי, בטווח הקצר "המהלך מחליש את המשמעת היחסית של מדינות מפיקות נפט שחברות בקרטל OPEC ומצמצם את יכולתו לנהל את ההיצע והמחירים, מה שמגביר את התנודתיות בשוק הנפט ומעלה את פרמיית הסיכון הגיאו־פוליטית הגלובלית, אשר גם כך גבוהה מהרגיל בעת הנוכחית. מה שיכול להוות סיכון לעליית מחירים".
בטווח הארוך יותר, מעריך בר כי "ייתכן סיכון להיווצרות מחודשת של עודפי היצע בשוק הנפט העולמי ולחץ כלפי מטה על המחירים, אם יצרניות גדולות כגון איחוד האמירויות ירחיבו את התפוקה באופן משמעותי וללא תיאום. המהלך מקטין את היציבות בשוק ומגביר סיכון לתנודתיות ולכן עלול לאתגר את סביבת האינפלציה, הצמיחה והמדיניות המוניטארית העולמית בטווח הקצר, אך במקביל מהווה תמריץ להאצת תהליך גיוון מקורות האנרגיה והפחתת התלות במבנים קרטליים לאורך זמן".