בית המשפט הכלכלי אישר בשבוע שעבר את הסכם הפשרה בתביעה הנגזרת נגד שטראוס. במרכז הפרשה ניצב אירוע הריקול הדרמטי שהתרחש בפסח 2022, כאשר שטראוס קראה להחזיר את חטיפי השוקולד שיוצרו במפעל עלית בנוף הגליל בעקבות ממצאי סלמנולה - אירוע שגרע 293 מיליון שקל מהרווח הנקי.
לפי הסכם הפשרה, חברת הביטוח כלל - המבטחת את נושאי המשרה בשטראוס - תשלם לשטראוס 27 מיליון שקל כדי לסיים את ההליך המשפטי. בעלת המניות שתבעה, חברת אוליר, ועורכי הדין שייצגו אותה, יקבלו סכום נוסף בהיקף כולל של 3.5 מיליון שקל.
הפשרה התבססה במידה רבה על המלצותיה של ועדה בלתי תלויה שהקימה שטראוס כדי לבחון האם יש הצדקה לתבוע את מנהלי החברה בגין אחריותם לפרשה. בראש הוועדה עמדה השופטת בדימוס הילה גרסטל, ולצדה כיהנו פרופ' שרון חנס, מומחה לדיני תאגידים מאוניברסיטת תל אביב; ורוני קוברובסקי, לשעבר נשיא קוקה-קולה ישראל.
הוועדה מצאה כי התהליכים הניהוליים בחברה והנהלים טרם האירוע היו תקינים. לא נמצאו ראיות להפרת חובת אמונים של מי מחברי הדירקטוריון, נושאי המשרה או בעלי התפקידים בשטראוס, והוועדה המליצה שלא לתבוע אותם. דירקטוריון שטראוס אימץ את ההמלצות.
מנגנון מקובל - שסופג ביקורת
ועדות בלתי תלויות, המורכבות לרוב משופטים בדימוס, דירקטורים ומומחים עצמאיים, הפכו מאז תחילת העשור הקודם למנגנון מקובל להתמודדות עם תביעות. זוהי שיטה שאומצה בישראל בעקבות ארה"ב, והיא נועדה לאפשר לחברה לבחון את האירועים באמצעות ועדה עצמאית.
לדוגמה, ועדה שהקים בנק הפועלים בראשות שופט העליון בדימוס, פרופ' יורם דנציגר, הובילה לאישור הפשרה שאישר בית המשפט ב-2023 בתביעה הנגזרת על מעורבות הבנק בהעלמות מס בארה"ב. חברות הביטוח שילמו אז לבנק 135 מיליון דולר, ושישה בכירים לשעבר שילמו כ-3.5 מיליון שקל. המלצותיה של ועדה שהקימה טבע בראשות השופט בדימוס ספי אלון הובילו ב-2020 לפשרה שבה שילמו המבטחים 50 מיליון דולר לחברה כדי לסגור תביעה בנושא שוחד בקידום תרופת הקופקסון.
ועדות בלתי תלויות סופגות לא אחת ביקורת על כך שהמלצותיהן ידועות במידה רבה מראש, ועל כך שהן נוטות כמעט תמיד להמליץ לחברה שלא לתבוע את המנהלים. חברי הוועדות אומנם מגיעים לרוב עם נסיון עשיר בשוק ההון, אך הם מתמנים על-ידי הדירקטוריון ומקבלים את שכרם מהחברה.
בעמדה שהגישה בתיק שטראוס, היועצת המשפטית לממשלה עמדה על כך שאין להחיל את כלל שיקול-הדעת העסקי על החלטות של דירקטוריונים לאשר את המלצותיהן של ועדות בלתי תלויות. במילים אחרות, יש לאפשר לבית המשפט להתערב בהחלטת הדירקטוריון אם ימצא לנכון לעשות זאת. הדברים נכונים, לשיטת היועמ"שית, הן באופן כללי והן במקרה הקונקרטי של שטראוס, אשר בו רוב הדירקטורים שאישרו את המלצות הוועדה כיהנו בתפקידם בעת משבר הסלמנולה.
הבלבול יימשך?
השופט אריאל צימרמן מבית המשפט הכלכלי התמודד ישירות עם הביקורת - אך בשורה התחתונה, פסק הדין עלול לבשר על המשך הבלבול בתחום. כך, צימרמן הרעיף שבחים על המקצועיות והיסודיות של הוועדה, אך מנגד הסכים כי קיים קושי להחיל את כלל שיקול-הדעת העסקי על החלטת הדירקטוריון לאשר את המלצותיה. הוא אף נמנע מלהכריע עקרונית לגבי תחולת הכלל.
צימרמן אף הכיר בכך שוועדה בלתי תלויה עשויה לעמעם את ניגודי העניינים. מנגד, הוא ציין כי ועדה כזו "אינה ממרקת בהכרח את החשש להטיה מבנית (בקרב הדירקטורים שצריכים להחליט האם לתבוע את חבריהם - ע"ג), ואינה מביאה בהכרח לכך שבית המשפט יאמץ את החלטת הדירקטוריון... בבחינת כזה ראה וקדש".
צימרמן ציין את התועלת בדוח שחיברה הוועדה בשטראוס - במיוחד לגבי התשתית העובדתית שהניחה בפני בית המשפט. הוא התרשם כי חברי הוועדה פעלו בעצמאות - למרות שמונו על-ידי החברה.
עוד הוא כתב כי אומנם "ניתן להבין" את עמדת היועמ"שית, ולפיה עדיף שבית המשפט ישמע עדים ויבחן ראיות בעצמו במקום להסתמך על ועדה שפעלה מחוץ לבית המשפט, אך לצד זאת קבע כי דוח הוועדה הוא "קרדינלי" כדי לאפשר לבית המשפט להכריע בתיק. זאת, שכן הוועדה ערכה כמות עתק של ראיונות עם גורמי מקצוע ומעורבים בפרשה, שאחרת לא היו מונחים בפני בית המשפט.
דומה אפוא כי ועדות בלתי תלויות יוסיפו בקרוב למלא תפקיד מרכזי בבית המשפט הכלכלי - גם אם התוקף המשפטי של המלצותיהן ושל החלטות הדירקטוריונים לגביהן ימשיך לסבול מחוסר בהירות.
