אזור פגיעת טיל איראני בבית שלמש, במערכה האחרונה מול איראן / צילום: כבאות והצלה לישראל
איך רואים הישראלים את מצבה הביטחוני והחברתי של ישראל במלאת חודש להפסקת האש במבצע "שאגת הארי" ומה לדעתם הסיכוי לכך שהמלחמה תחודש בקרוב? מאז 7 באוקטובר, עורכים במכון הישראלי לדמוקרטיה סקרים, שמטרתם היא להבין את הלכי הרוח בחברה הישראלית במגוון היבטים - מתפקוד הממשלה והגופים הציבוריים השונים, דרך מצב הרוח הלאומי ועד עמדות פוליטיות.
בחודשיים האחרונים - מאז פרוץ מבצע "שאגת הארי" - ניכר כי מרבית הישראלים אינם מרוצים מהמצב שנקלענו אליו במישור הביטחוני; הם אינם מרוצים מתפקוד הממשלה, לא מההישגים שנרשמו עד כה וגם לא מהפסקת האש השברירית שבה אנחנו מצויים כיום.
● מינהלת התקומה: כמות התושבים גדולה מערב ה-7 באוקטובר
● הנתונים מגלים: האלימות הקשה מצד קטינים מתפתחת לתופעה רחבה
מסקר עדכני שערכו במכון בשבוע שעבר, אף עולה כי רוב הציבור (62%) מעריך שהסיכויים לחזרה ללחימה בהיקף רחב הם גבוהים. בנוסף, שיעור דומה, כ־60%, חושב כי לו המלחמה הייתה מגיעה כיום לסיום - הדבר היה פוגע באינטרסים הביטחוניים של ישראל. מה אפשר להבין מכך? ד"ר ליאור יוחנני, מנהל המחקר הכמותי במרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה, סיפק פרשנות.
הפילוג הפך לקונצנזוס
לדברי ד"ר יוחנני, "הפסקת האש כפי שהיא היום אינה נחשבת 'סידור טוב' מבחינת הישראלים, ולכן יש התאמה בין ההערכה שהמלחמה תחודש לבין ההערכה שהפסקת האש מנוגדת לאינטרס הביטחוני. כלומר, ייתכן שחלק גדול מהישראלים מוכנים לספוג עוד סבב, בציפייה שהאיום האיראני יפחת משמעותית".
עוד מתברר, כי כיום רוב הישראלים - קרוב ל־60% - פסימיים בנוגע למצב הביטחוני של ישראל, לפי הנתונים. שיעור האופטימיים במישור הזה הוא רק כ־39%, הרמה הנמוכה ביותר שנרשמה בתחום זה בסקרי המכון זה חצי שנה. "החודש אנחנו נתקלים בתופעה שלא ראינו כבר זמן מה - ירידה משמעותית בשיעור האופטימיים לגבי המצב הביטחוני כאן. אנחנו רואים ירידה חדה גם בשיעור האופטימיים לגבי הלכידות בחברה - מדד שמשקף סולידריות, עזרה הדדית, תחושת 'אנחנו ביחד במערכה'", אומר ד"ר יוחנני.
איך אפשר להבין זאת?
"מצד אחד, אנחנו באיזו תחושת המתנה למשהו לא ברור במישור הביטחוני - בגזרות שונות. מצד שני, בניגוד לתקופה הקצרה מיד אחרי השביעי באוקטובר, שהתאפיינה בסולידריות מאוד גבוהה ובעזרה הדדית, הרי שבמערכה האחרונה מול איראן, ומאז הפסקת האש ועד היום, האקלים הציבורי והפוליטי משופע במתח ומחלוקות. אם יש משהו שנמצא היום בקונצנזוס, זו התחושה שהחברה הישראלית מפולגת ומשוסעת".
הרחוב האמריקאי נגדנו
הסקר האחרון גם עסק ביחסי ישראל־ארה"ב, מנקודת מבטם של הישראלים. כמחציתם סבורים שארה"ב משפיעה יותר מישראל על ההחלטות הביטחוניות במלחמה ו־72% מהישראלים מודאגים מהירידה בתמיכה האמריקנית הציבורית בישראל - דאגה שקיימת גם בימין (64%), אך בשיעורים גבוהים יותר בשמאל (90%) ובמרכז (82%).
"זה נתון מאוד מעניין", מציין יוחנני, "משום שהוא משקף הבנה רחבה - כמעט חוצת־מחנות - שישראל מאבדת את הרחוב האמריקאי, במיוחד צעירים ודמוקרטים, אבל גם יותר ויותר חלקים במפלגה הרפובליקאית. ייתכן שהממסד הרפובליקאי הוותיק עדיין תומך, אבל כוחות בדלניים יותר, או צעירים עם רגישות נמוכה יותר כלפי ישראל - ולעיתים גם עם זיקה לעמדות אנטישמיות או ניאו־נאציות בקצוות - מחזקים את המגמה השלילית הזו. הנושא הזה מסוקר מאוד בתקשורת הישראלית, ולכן הציבור גם מודע לו וגם, כפי שרואים, מודאג ממנו במידה רבה".
הסיבה הראשית להישאר
לפני כשנה - רגע לפני מבצע "עם כלביא" ביוני האחרון, שהרים לרגע את המורל הלאומי - ערכו במכון סקר מקיף שבדק עמדות של ישראלים ביחס להגירה מישראל. המטרה הייתה להבין לא רק אילו ישראלים מועדים לעזיבה יותר מאחרים, אלא גם מהן הסיבות שדוחפות אנשים לעזוב, לעומת אלה שמעודדות דווקא הישארות. אחד הממצאים המעניינים היה כי הסיבה הראשונה שצוינה לעזיבה (בקרב יהודים השוקלים לעזוב) היא יוקר המחיה, ורק אחר כך עתיד הילדים והמצב הביטחוני.
"רבים בימין מדברים על עזיבה ומעדיפים להצביע על סוגיות רחבות שלא נתפסות פוליטיות. אבל הן כן", מסביר יוחנני. "היעדר עתיד טוב לילדים קשור ישירות למה שאתה חווה ואיך אתה מדמיין את העתיד פה. בשמאל ובמרכז ציינו בשיעורים גבוהים סיבות פוליטיות מוצהרות - מצב שלטוני, ביטחוני, רפורמה משפטית. בימין הן בפרופיל נמוך".
גיליתם שלא הדעה הפוליטית, אלא בעיקר מידת הדתיות, מנבאת סיכוי לעזיבה.
"בדיוק. השיח הזה רווח מאוד גם בימין החילוני. שיעור הימנים החילונים ששוקלים לעזוב דומה לזה שבמרכז; 35% מהחילונים בימין שוקלים לעזוב, מול 39% במרכז. בשמאל השיעור גבוה יותר - 48%. זו לא תופעה עם עוגן פוליטי חזק. העוגן הוא רמת הדתיות".
ל־86% מהצעירים חשוב לחיות כאן, אבל יותר משליש שוקלים לעזוב. איך זה מתיישב?
"אנשים פטריוטים מאוד, ששירתו בצבא, שישראל חשובה להם, שהיו רוצים לחיות כאן - מטילים ספק ביכולת להתקיים בישראל בצורה מכובדת ומפחדים להביא כאן ילדים".
כששאלתם מה משאיר אנשים בארץ, גם השוקלים לעזוב וגם מי שלא סיפקו תשובה זהה: המשפחה.
"כן, זה סיר הבשר, 'ליטרלי' סיר הבשר של יום שישי, גם אצל יהודים וגם אצל ערבים. קרבה למשפחה - באחוזים ניכרים יותר מכל דבר אחר. אחר כך אנשים ציינו תחושת מוגנות וביטחון פיזי. מי ששוקל לעזוב מציין את תחושת המוגנות כגורם משאיר משמעותי מאוד. אני חושב שזה מתחבר ל-40 ומשהו יום שישבנו במקלטים. יש הבנה שבגדול אנחנו מוגנים, אם נתנהג נכון".
אנשים גם מציינים רצון לגדל את ילדיהם כישראלים כגורם הישארות.
"זה אותו פרדוקס: היעדר עתיד טוב לילדים הוא גורם דחיפה, ואילו גידול הילדים כישראלים הוא גורם משיכה. ישראלים שכבר בחו"ל מתגבשים כקהילה, מקימים בתי ספר לעברית. חשוב להם שהילדים יבקרו בישראל, שלא יהיו אמריקאים, למשל".
מה המסר לסיום?
"כשליש מהישראלים ששוקלים לעזוב מדברים על עד 5 שנים. זו נקודה מעניינת כי אפשר לחשוב: אולי האיום אינו כה גדול? בנובמבר, כשהצגנו את הדוח לגורמים שונים, כולל משרד האוצר, נאמר לנו: אין בעיה, להפך - רופא שהולך להתמחות, או דוקטורנט במנהל עסקים, שחוזרים עם מיומנויות ונטוורקינג - זה רווח נקי. חוקרי ההגירה רואים זאת אחרת. מספר הישראלים שנמצאים היום בניו ג'רזי ובלוס אנג'לס, שעזבו לשנתיים־שלוש לפני 20 שנה ולא חזרו, הוא גבוה ביותר. לא כדאי לסמוך על זה".