השבוע הגיעה לסיומה פרשה משפטית שנמשכה שבע שנים, במסגרתה נתבעו איתן בראון וחברה בבעלותו בגין השתלטות על ניהול ענייניהן הכספיים של הזמרת המנוחה קורין אלאל ובת זוגה, רות. אלאל הלכה לעולמה במהלך ניהול ההליך, והתביעה המשיכה להתנהל מול יורשתה, בת זוגה.
● בחשד להפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט: צחי ברוורמן זומן לשימוע לפני כתב אישום
● עד כמה חברי הכנסת חסינים מהעמדה לדין?
בפסק דינו תיאר השופט הבכיר רמזי חדיד "מסכת עובדתית עגומה, כמעט לא אנושית", שבה בראון עטה "מסכת מזויפת של חבר אמת וכמעט בן בית, מושיע ואיש מקצוע". לדברי השופט, באמצעות מצג זה רכש בראון את אמונן של אלאל ובת זוגה והשתלט על משק הבית שלהן. בית המשפט קבע כי בראון הפך לדמות קבועה בחייהן, כאשר הקפיד להזמינן לארוחות ולאירועים משפחתיים, העניק מתנות לאלאל ורכש כרטיסים להופעותיה. קרבה זו העניקה לו שליטה רחבה בענייניהן הפיננסיים ואיפשרה לו להחזיק בהמחאות שעליהן חתמה אלאל מראש, לעתים אף בפנקסים שלמים שבהם נותרו הצ'קים פתוחים.
"רימה, עשק ועקץ"
לפי פסק הדין, אלאל הקדישה את מלוא זמנה ליצירה ולהופעות, ולא עסקה בעניינים כספיים. על רקע מערכת היחסים עם בראון, אשר העניק לבנות הזוג שירותי ניהול חשבונות, ביצוע תשלומי חובה לרשויות ותשלומים לספקים, נמסרו לו צ'קים חתומים מראש. אלאל אף חתמה על פנקסי צ'קים שלמים מבלי שמולאו בהם הפרטים.
מומחה שמונה מטעם בית המשפט מצא ממצאים חמורים, לפיהם חלק ניכר מהצ'קים שימש לתשלומים לרשויות עבור בראון עצמו ועבור חברות הקשורות אליו. כאשר נדרשו הנתבעים להסביר את החיובים, תשובתם הייתה "לא זכור על מה".
לאורך ההליך המשפטי ניסו הנתבעים לגמד את אחריותו האישית של בראון, בטענה כי ההתקשרות נעשתה מול החברה שבבעלותו בלבד. הם הוסיפו כי מערכת היחסים לא הייתה קשר עסקי רגיל, אלא "סימביוזה כלכלית, רגשית, מקצועית, אומנותית ושיווקית", ואף טענו כי היו מוסמכים להשתמש בצ'קים הריקים לצורך פירעון חובות של לקוחות אחרים.
בית המשפט דחה את טענותיהם וקבע כי בראון "רימה, עשק ועקץ" את המנוחה ואת בת זוגה ושלשל לכיסו מאות אלפי שקלים מכספיהן. השופט חדיד חייב את בראון לשלם את מלוא סכום התביעה בסך 1.1 מיליון שקל (כולל הצמדה וריבית), ובנוסף פסק נגדו הוצאות משפט בגובה 435 אלף שקל.
המשפט, שהחל בשנת 2019 ונמשך שבע שנים, הסתיים שנה וחצי לאחר לכתה של אלאל לעולמה - סופה של סאגה שהחלה למעלה מעשור קודם לכן. ניהול ההליך היה ממושך ומורכב: בתחילת ההליך התנהלו שני הליכי גישור שלא צלחו וכן חמישה דיוני הוכחות, כשהראשון שבהם נערך כמעט שלוש שנים לאחר הגשת התביעה. לאורך ההליך הוגשו חוות־דעת מומחה מטעם שני הצדדים, מה שאילץ את בית המשפט למנות רואה חשבון מטעמו, אשר בחן לעומק כרטסות, חשבוניות ודפי חשבון בנק של אלאל.
מותה של אלאל גרם גם להתארכות ההליך בשל ההליך הבירוקרטי לצו ירושה. עדותו של הנתבע נמשכה זמן רב נוכח בעיות רפואיות - וברקע גם מלחמה מתמשכת שהשפיעה על ניהול ההליך. למרות הכרעתו החמורה של בית המשפט, נראה כי ההליך מדגים את הסחבת המאפיינת את מערכת המשפט בישראל, שבה הצדק נעשה באיחור רב מדי.
גם ההליך הפלילי בפרשה סבל מסחבת. החקירה המשטרתית נמשכה שנים בטרם הוגש כתב אישום ב־2014, שכלל עבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה והשמטת הכנסות מרשויות המס. בסופו של יום, ההליך הפלילי הסתיים בהסדר טיעון לאחר גישור, שבמסגרתו הורשע בראון בעבירה של השמטת הכנסות בלבד.
תיק נוסף הממחיש את הסחבת המשפטית הוא משפטו של עורך הדין רונאל פישר, תיק הצווארון הלבן מהארוכים בתולדות ישראל, שנמשך 11 שנים. התיק הסתיים השנה בהסדר טיעון של תשעה חודשי עבודות שירות. משפטה של פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר רות דוד נמשך. גם משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, המתנהל מאז 2020 וסובל מדחיות, הוא דוגמה לקשיי המערכת להתמודד עם תיקים מורכבים, מה שמוביל להיגררות הליכים.
הצדק מאחר
דוח הרשות השופטת ל־2024 מצביע על עומס כבד: 849 שופטים התמודדו עם מלאי של קרוב לחצי מיליון תיקים. בבתי המשפט המחוזיים טיפלו ב־36 אלף תיקים, רובם אזרחיים. רבע מהתיקים (9,460) הם תיקים ישנים שנפתחו למעלה מחמש שנים קודם. בבתי משפט השלום, שם מתנהלים מרבית התיקים, טיפלו בקרוב ל־400 אלף תיקים מתנהלים.
ישנה חשיבות רבה לסיום ההליך באופן מהיר. קיים אינטרס ציבורי רחב - של הנפגע להתפנות להמשך חייו ושל הנאשם או הנתבע להכרעה ולהליך הוגן. המקרה ממחיש את הרפורמה המשפטית הנדרשת: ניהול הליכים מהירים, פליליים ואזרחיים כאחד.
