"אומץ". זוהי המילה הבולטת ביותר בספר Biotech in the Balance, שפרסם לפני כמה שבועות בארה"ב ד"ר ג'רמי לוין וכבר הספיק לעשות רעש בתעשייה. לוין, לשעבר מנכ"ל טבע , הוא כיום מבכירי תעשיית פיתוח התרופות האמריקאית ואחד הקולות הבולטים בממשק ההולך ומסתבך שבין תעשיית התרופות לעולם הפוליטי.
● עם טיפול חדשני לסרטן: החברה שחותמת על הסכם מסחור משמעותי
● הביוטק העולמי נוהר לסין, וחברת סרטן ישראלית מצטרפת למגמה
בספרו, הוא דורש אומץ מהתעשייה לעמוד לצד המדע אל מול מתקפות מצד השלטון, אומץ מהמשקיעים ליטול סיכונים ולהשקיע בטווחים הארוכים שהשוק דורש, ואומץ מהחברות לחשוף את האמת המדעית - לעצמן ולמשקיעים - גם במקרה של כישלון.
עם הפנים לסין
"ביוטכנולוגיה היא נכס לאומי, חשוב יותר מנפט שעבורו יפתחו חלופות בעתיד", כותב לוין בספרו ומזהיר שכמה מגמות מאיימות כיום על המובילות האמריקאית במדע ובפיתוח תרופות, וזאת בעיה של כולנו מאחר שהבריאות העולמית תלויה באקוסיסטם הזה, שכרגע אין לו תחליף.
אחת המגמות שהוא מציין היא שההון סיכון האמריקאי משקיע היום במוצרי Derisked, כלומר, דלי סיכון. "זו טעות נוראית מצד ארה"ב. הם נטשו את נקודת המבט ארוכת הטווח, זו שבנתה את התחום", הוא כותב. "כשהמערכת בריאה, הון סיכון מקבל את העובדה שלוחות הזמנים ארוכים ושרוב ההשקעות ייכשלו. במערכת פגומה, ההון רודף אחרי אופנות, דורש 'נכסים דלי סיכון', ומשכנע את עצמו שניתן להשיג ודאות היכן שאין כזו".
וזאת במקביל לפגיעה של הממשל האמריקאי בעצמאות המוסדות המפקחים על המדע והבריאות (כמו ה־FDA וה־CDC), וצמצום תקציבי המחקר. כל אלה, לטענתו, מביאים לשינויים שחלקם בלתי הפיכים. "ההרס כה קשה, שאין מילים מספיקות כדי להדגיש זאת, ולא כולם רואים זאת עדיין", הוא כותב.
אבל אם אמריקה גמורה, הוא אומר, לפחות לישראלים יש חלופות.
"סין הקימה תוכנית מאוד ברורה להוביל את תחום פיתוח התרופות ועכשיו היא הגיעה לשלב האחרון, שלב החדשנות", אומר לוין בשיחה עם גלובס. "חברות הפארמה האמריקאיות עוזרות לכך; הן מחפשות חדשנות בסין, מבצעות רכישות והשקעות בסין על חשבון ארה"ב, וקרנות הסיכון האמריקאיות נמשכות בעקבות זאת להשקיע בסין ולא בארה"ב.
"לכן, גם ישראלים חייבים להיות בקשר עם סין, וזה ייטיב עם ישראל, כל עוד הגורם הישראלי גם מגן על עצמו ונזהר, למשל, מפני תוכנה חבויה בתוך מכשור רפואי או מוצרים ביוטכנולוגיים שיכולים להיות דו־שימושיים".
סין יכולה לעקוף את ארה"ב בפיתוח תרופות?
"היא תעקוף בוודאות, אם לא יחול שינוי משמעותי מאוד בסדרי העדיפויות של ארה"ב".
ומה לגבי מדינות המזרח התיכון?
"בהחלט. מדינות המפרץ ממוקדות היום בבניית בתי חולים ואוניברסיטאות בהשקעה אדירה, אך אין להן האוטוריטה של המערכת הרפואית שיש לכם. מערכת הבריאות והמדע בישראל מוערכת מאוד וגם שומרת, בינתיים, על עצמאות פוליטית. זה יכול להיות שיתוף פעולה מאוד מעניין עבור המדינות המפרציות, שאפילו יוכלו לעבוד פה מול רופאים ומדענים דוברי ערבית".
בעקבות מה שלוין רואה כהרס ה־FDA, הוא מחזק המלצה קודמת שלו לישראל - להקים כאן גוף רגולטורי עצמאי. רוב העולם מסתמך כיום על ה־FDA להערכת ניסויים קליניים לשם בדיקת יעילות ובטיחות של תרופות ומוצרים רפואיים. בעולם שבו אי אפשר לסמוך על הא־פוליטיות של ה־FDA, כדאי לנו לדאוג לעצמנו, הוא אומר.
יש לכך גם יתרונות נוספים: בהיעדר FDA, רגולטור אמין יכול להפוך אבן שואבת לחברות מכל העולם, שירצו לקבל גושפנקה בשוק הישראלי. מדובר במאמץ שידרוש משאבים רבים - כרגע משרד הבריאות בקושי עומד אפילו באשרור תרופות שכבר אושרו על ידי ה־FDA - אך השקעה כזו עשויה להשתלם, ובמשרד הבריאות כבר החלו להתעניין בתוכנית כזאת.
לא רק כללי הקפיטליזם
אל מול האופטימיות היחסית לגבי ישראל, לוין מצייר בספרו תמונת מצב עגומה של תעשיית פיתוח התרופות בארה"ב. אחת הטענות שלו נגדה היא שהרצון ברווח מהיר בא על חשבון ערכים. נקודת המוצא הפרובוקטיבית שלו היא שהתעשייה הזאת מלכתחילה אינה צריכה להתנהל לפי כללי הקפיטליזם בלבד.
"פיתוח תרופות הוא האופן שבו חברה אנושית מיישמת את ערכיה", הוא כותב. "ההחלטה להשקיע בחיסונים לפני נשק, בתרופות למחלות נדירות לפני מוצרי צריכה, היא החלטה מוסרית; בעצם, אוסף של החלטות מוסריות של משקיעים, פוליטיקאים, רגולטורים ואזרחים. כאשר תרופה מגיעה למטופל שזקוק לה, הוא יודע שהחברה שבה הוא חי השתמשה במשאבים האנושיים והכלכליים שלה כדי למנוע סבל ולא להעצים אותו".
מה המשמעות למי שעוסקים בתחום? לדברי לוין, התעשייה אף פעם לא הייתה מושלמת, אך כיום התרבו האיומים. כך, לדוגמה, הוא טוען שגורמים בממשלה ובציבור אינם מעוניינים לקבל החלטות מבוססות ראיות; קיימים לחצים כלכליים המובילים להתמקדות מוגזמת ברווחי הטווח הקצר; ובמקביל, מתרחשת פגיעה משמעותית במוסדות שעליהם יושבת התעשייה - ה־FDA (מנהל המזון והתרופות), ה־CDC (המרכז לבקרת מחלות), ה־NIH (המכון הלאומי לבריאות), האוניברסיטאות, בתי המשפט והעיתונות החופשית.
אם המוסדות האלה חלשים, טוען לוין, גם החברות הטובות ביותר יתקשו להתרומם.
לוין מזהה קשר הדוק בין התרבות הארגונית הפנימית למציאות הפוליטית הרחבה, וזה מתבטא בין היתר בכך שהתעשייה נוטה היום יותר מבעבר לטשטש סיכונים וכישלונות. "זה אנושי, אבל זה משחית", הוא מזהיר בספרו. "גישה כזו מעודדת תכנון ניסויים קליניים שמאפשרים להפיק 'משהו שניתן להציג כחיובי', במקום את האמת המדעית". אנשי הביומד חייבים לאמץ, לדבריו, תרבות של מבט מפוכח בכישלונות.
מה זה אומר בפועל?
"הכוונה היא שכל בעלי העניין בחברה, המנהלים, המשקיעים, הדירקטורים, כולם יוצאים מנקודת הנחה שכישלון הוא חלק מהחיים בביוטק, ושהמחויבות לאמת המדעית היא אבן היסוד של החברה, עוד לפני ההצלחה".
מעבר לזה, הוא אומר, כשהכישלון נחשף בסופו של דבר, האמון בתעשייה נשחק, מה שמחזק במישרין גורמים פוליטיים המעדיפים עולם שאינו מבוסס על עובדות.
לאחרונה נראה שהביומד מתאושש בוול סטריט. האם זו לא סיבה לאופטימיות?
"זה נתון מעודד, אבל שוק ההון מתגמל היום חברות שנבנו לפני 5־15 שנים. זהו קציר, אבל לא עדות לזריעת זרעים חדשים. ביוטק הוא לא רק אוסף מניות אלא מערכת תעשייתית שלמה, שכל מרכיביה תחת איום. לפעמים אפשר לראות יבול טוב מאדמה שהולכת ונהרסת".
לשקם את תשתית הייצור
לבסוף, לוין טוען שנוכח המציאות הגיאופוליטית המורכבת על תעשיית הביומד לבזר את מקורות האספקה של חומרי הגלם שלה. אסטרטגיה כזאת עדיפה בעיניו על פני חיסכון במחיר. "כפילות היא לא בזבוז, אלא ביטוח", הוא כותב ומזהיר שבתרחישים קיצוניים מדינות עוינות עלולות להחזיק תרופות חיוניות כ"בנות ערובה".
לוין מצביע במפורש על סין כגורם שיכול למנף את הריכוזיות של ייצור התרופות בשטחה. "אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבו נצטרך להחליט איזה מבין שני ילדים חולי סרטן יקבל טיפול כימותרפי בשל מחסור בחומר גלם", הוא מחדד, ומדגיש כי אין מדובר בהפחדה אלא באיום ממשי.
בשל כך, התוכנית שהוא מתווה בספרו לבנייה מחדש של התחום בארה"ב כוללת גם את שיקום תשתיות הייצור, על כך, לפחות, לוין וטראמפ מסכימים.
