"התגובות מתחלקות בין 'וואו, איזה ציונים' לבין אמירות מחלישות, הרבה פעמים מתושבי קריית שמונה עצמה. אנשים אומרים: מה לעזאזל את עושה לילדים שלך?", מספרת עינב כהן־רויזמן. בימים אלה ממש עוברת משפחת כהן־רויזמן לעיר הצפונית ביותר בישראל, שאוכלוסייתה צנחה בכמחצית מאז פרוץ המלחמה.
"אי אפשר רק להגיד 'אני מת על הצפון, תמיד רציתי לעבור', כי בפועל יש נהירה החוצה. צריך אותנו עכשיו, בואו. כרגע קריית שמונה עומדת על 10,000 איש. אני מרגישה שזה צו השעה".
● 50 אלף שב"חים בישראל: בעיית אכיפה או עצימת עיניים?
● WSJ | ביל גייטס השקיע שנים בבניית תדמיתו. כעת היא נסדקת
על הנייר רשומים בקריית שמונה כ־25 אלף תושבים, בדומה לאוקטובר 2023. אך לפי נתונים שהציג ראש העיר אביחי שטרן למבקר המדינה בינואר, רק 15 אלף שבו לבתיהם לאחר הפינוי, והיום הוא כבר מדבר על הערכות של כ־10-12 אלף תושבים בלבד. לפי הנתונים שהוצגו למבקר, יותר מ־40% מהעסקים לא שבו לפעילות ומספר העסקים המורשים בעיר צנח מ־720 ל־470.
אצל כהן־רויזמן ההחלטה נפלה לפני כשנה בביקור אצל חמותה, ששבה לקריית שמונה לאחר הפינוי, למראה המצב הקטסטרופלי בעיר. "הדלקתי טלוויזיה וראיתי את משפחת קוטן, חלוצים שעברו מתל אביב, שסיפרו כמה העיר צריכה אותם", היא מתארת. "אמרתי לעצמי: מדובר באנשים חילונים, אקדמאים, שעושים מילואים, בדיוק כמוני. הרגשתי שאני רוצה להיות שכנה שלהם".
לא הרבה לאחר מכן הודיעה לבעלה שהם עוזבים את הר אדר ועוברים לקריית שמונה, העיר שאליה עלה מאוקראינה בשנת 2000. כהן־רויזמן היא בעלת עסק לשזירת פרחים, בעלה יבגני הוא מהנדס מכונות וקצין שריון שעשה יותר מ־400 ימי מילואים במלחמה, ולזוג שני ילדים, אלונה (בת 12) וירדן (בן 10).
איך הם קיבלו את המעבר?
"בהתחלה כמו כל ילד שעוקרים אותו מביתו, אבל עכשיו הם מחוברים מאוד לרעיון. אדגיש שאנחנו לא מקבלים כלום - לא וילה ענקית ב־3,000 שקל ושום מענק מעבר, רק הטבות מס. אנחנו פשוט אנשים שלא מוכנים שהקו הצפוני ביותר של המדינה יהיה בחדרה".
אין פחד?
"זה מפחיד, אבל מישהו צריך להיות שם. הילדים שלי לא יותר חשובים מילדים בקריית שמונה. אני מבינה שכולם מפחדים. כולם בטראומות מ־7 באוקטובר. אבל לא נישאר במלחמה לנצח".
גם ההסלמה האחרונה והטילים מאיראן השבוע לא גרמו לה להסס. להפך. "זה המקום היחיד שלא היו בו אזעקות השבוע".
כהן־רויזמן באה עם מטרות. "אני יודעת מה זה רפואה, חינוך ותרבות מעולים, ואני באה עם סטנדרטים גבוהים. אני לא יכולה לצעוק מהר אדר - למה לא בונים מיון ורכבת. אוכל לצעוק זאת כשאגור שם".
יבגני התחיל לעבוד בשבוע שעבר בחברת פלסן בקיבוץ סאסא. את עינב גייס דני קוטן, שעבר בעצמו לקריית שמונה לפני כשנה והקים מיזם שפועל להבאת משפחות חדשות לעיר.
עינב תשמש בתפקיד ליווי וקליטת המשפחות. "אומרים שאין עבודה בצפון? אני צריכה לוותר על תפקידים שהציעו לי", היא מספרת. "להביא אנשים מדהימים לעיר זו מטרת חיי".
"לעבוד מכאן במקום מקופנגן"
לפני שנה, ביולי 2025, עברו קוטן וזוגתו איה־גל מתל אביב לקריית שמונה. הבית שבו הם חיים, מספר קוטן, גדול מהדירה בתל אביב, עם גינה שבה גדלים קישואים, ותמורת 70% מהמחיר.
אבל לא אלה היו הסיבות למעבר. "היה לנו ברור שזו העיר שצריכה הכי הרבה נוכחות של אנשים", הוא מסביר. "הגענו לפה מתוך מחשבה שזה מה שחשוב, אבל התאהבנו".
בד בבד עם הקליטה בצפון, קוטן, פעיל חברתי, עומד בראש מיזם של מקו"ם (מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל) בשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, שמטרתה חיזוק והצמחת העיר: להביא משפחות חזקות ומגוונות שמחפשות איכות חיים וקהילה. "לפני חודשיים חתמתי על המיזם, וסוף סוף המדינה נכנסה ועוזרת". המשרד לפיתוח הנגב והגליל העניק תקציב של 10 מיליון שקל.
"קריית שמונה מנתה 24 אלף תושבים לפני 7 באוקטובר", מספר קוטן. "אחרי הפינוי חזרו 17 אלף, וכבר אז הבנו שאנחנו בדרמה דמוגרפית. היום, אחרי שאגת הארי, התקופה עם המורל הכי שבור, אנחנו מדברים על פחות. כשהילד שלי שאל מתי חוזרים למרכז, אמרתי לו שהמסע שלנו הוא להביא את העיר ל־50 אלף תושבים".
רק בחודשיים שמאז הפסקת האש בשאגת הארי נרשמו בקריית שמונה 67 התרעות על ירי רקטות וטילים ו־29 על חדירת כלי טייס עוין. נוסף על כך נרשמו כמה מקרים של נפילות ללא כל התרעה.
קוטן ושאר המרואיינים בכתבה מתארים תחושות של תקווה עם חזרת התושבים מהפינוי, אך גם אכזבה מחודשת עם התחדשות האש במרץ, שלא עצרה גם לאחר הפסקתה הרשמית.
"אם הצפון ימשיך להיות מופגז לאורך שנים, אני לא מאמין שההתיישבות תצליח להחזיק", אומר קוטן. "יש כאלה ש־40-30 שנה אוכלים את זה. אני צעיר, סך הכול שנה. אני לא יכול לבקר את מי שאומרים 'אני הולך מפה'.
"וגם אף אחד לא טוען שאין פה איכות חיים. הם פשוט נשברו. אם לא יהיה פה אף אחד, הגבול שלנו יהיה בחיפה. אם מדינת ישראל רוצה להתקיים, צריכים להיות פה אנשים, וצריך להיות פה טוב".
ובכל זאת, בין כל אלה שעוזבים יש גם מי שבוחרים לעבור דווקא עכשיו. כך מעיד גם ראש העיר שטרן. המשפחות החדשות מגיעות בעידוד כמה קהילות, ממקו"ם, דרך הקהילה הצעירה של ישיבת ההסדר של הציונות הדתית ועד אנו באנו, שבמסגרתה בני הגיל השלישי מגיעים לשנת שירות, ואחוז נכבד מהם נשאר.
"יש מי שמגיע מטעמי ציונות, להיות חלק מההיסטוריה", אומר שטרן. "יהיו פה רכבת, אוניברסיטה, שכונות חדשות, מתחמי התחדשות עירונית. עד 2040 היעד הוא לגדול ל־70 אלף איש, ואת התשואה משקיעים היום כדי לראות אותה בעוד עשור.
"מדובר בניצנים של תקווה, אבל הצמיחה האמיתית תגיע רק כשיהיה שקט. היינו בתקופת שיא ב־6 באוקטובר. בלמנו את ההגירה השלילית, פתחנו 26 חברות סטארט־אפ בתחומי הפודטק ו־89 במרחב הגליל העליון. ואז הגיע 7 באוקטובר, שבעט אותנו אחורה".
ואכן, בצפון היו תוכניות גדולות לבנייה, תעסוקה ופיתוח. מטרתן הייתה להפוך את הגליל למרכז מצוינות בפודטק, בלבו קריית שמונה. נבנו בה שתי שכונות חדשות - יובלים ובימת תל חי, שאוכלסו במלואן. במהלך המלחמה מכללת תל חי, ששוכנת מצפון לעיר, הוכרזה כאוניברסיטה; הושמעו הבטחות לרכבת ואושרו קידומי תוכניות לבניית אלפי יחידות דיור וגם מלונות.
"יש תוכניות מדהימות לפיתוח", אומר קוטן, "לצד שני דברים בעייתיים: המלחמה שמבריחה אנשים והמדיניות שאינה מתעדפת מספיק. אם המדינה הייתה אומרת לכל שלוחה של חברה שאת כל ההוצאות למעבר היא תתקצב, זו הייתה דרמה שיכולה לשנות את פני העיר. אני לא יכול להבטיח מענק מעבר. אבל מי שמוכן לגור ליד כוח רדואן, ניתן לו עיר פצצה לחיות בה".
החזון של קוטן הוא ליצור קהילתיות של מושב בעיר מפותחת וחדשנית. "אנחנו נותנים ליווי תעסוקתי, מייצרים קהילות קולטות וגם בונים קהילת רופאים כדי ליצור תשתית לכל הגליל העליון. אנחנו מקימים קהילות דומות גם לאנשים מהחינוך האנתרופוסופי, מוזיקאים, עובדים סוציאליים. המטרה היא להביא 300 משפחות עד הקיץ הבא.
"מהקיץ האחרון הגיעו 30 משפחות, ויש עוד 40-30 משפחות בקנה לקיץ הקרוב. נכון לתקופה האחרונה הרבה מהמתעניינים הם מהציונות הדתית. הם אומרים - נגור איפה שחשוב. מהנדסים, אנשי חינוך, הייטק, יזמים, הכול".
קוטן רוצה למשוך גם צעירים ועובדים שיעבדו מרחוק, "במקום לנסוע לקופנגן", הוא מדגיש. "אי אפשר לחכות חמש שנים לפארק תעשייה. צריך אנשים שיבואו בשנה הקרובה". כדי להגשים זאת, הוא מפרט, "אנחנו בונים תשתית והאבים, מחדשים את פני העיר, בשבועות הקרובים נהפוך חנויות נטושות במרכז למתחם עם הופעות ובית קפה, בתמיכת בנק הפועלים. ניצור פה סצנה של שוק לוינסקי ומחנה יהודה".
מיליארדים לשיקום
בשבוע שעבר אישרה הממשלה, אחרי עיכובים רבים, את תוכנית תנופה לצפון. במסגרתה יוקצו 5.6 מיליארד שקל לשיקום וצמיחה של יישובי הצפון בטווח עד 9 ק"מ מגבול לבנון עד 2030. הסכומים מצטרפים לכ־7.7 מיליארד שקל שכבר הוקצו מאז מאי 2024, ומשלימים השקעה של כ־13.3 מיליארד שקל.
אביעד פרידמן, ראש מנהלת תקומה ותנופה לצפון, מסביר את העוגנים שעליהם מבוססת התוכנית, שאמורה להוביל לצמיחה משמעותית בצפון בעשור הקרוב: 850 מיליון שקל הוקצבו לבתי החולים זיו בצפת והמרכז הרפואי לגליל בנהריה; למערכת החינוך ניתנו יותר ממיליארד שקל, לצד 900 מיליון שקל לעולמות האקדמיה וכן 100 מיליון שקל כתרומה פרטית להפיכת תל חי לאוניברסיטה ויצירת מרכז אקדמי במעלות.
כ־600 מיליון שקל הוקצו לשיפור מערכת התחבורה. "החלום הגדול הוא רכבת לקריית שמונה, משהו שייקח שמונה־עשר שנים", אומר פרידמן. עוגן משמעותי נוסף, לדבריו, "הוא עניין הטבות המס ומס הכנסה. הטבות מס של 300 מיליון שקל וכן המעונות, שבהם הושקעו 300 מיליון שקל. לזוג צעיר זה משמעותי מאוד, מדובר בחיסכון של אלפי שקלים בחודש, שיוכלו להפנות לקניית דירה".
לכך מצטרפים 900 מיליון שקל שיוקדשו להטבות לעסקים ולהבאת עובדים, חצי מיליארד שקל מקק"ל והשקעה של 400 מיליון שקל בתיירות ו־300 מיליון שקל בחקלאות.
"יש התעניינות במעבר לצפון, ולמרות שזמן המלחמה הוא קשה, אני אופטימי", אומר פרידמן. "ברגע שיהיה שקט, יהיה קל יותר. זה ישנה את כל המומנטום. ואני מתכוון להגיע לניצול של כל שקל, לא להשאיר כסף על השולחן".
יוחנן מאלי, מנכ"ל משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, אומר כי "עד שלא יהיה שקט יציב בצפון לא תהיה מגמה של צמיחה. נוכל למנוע את העזיבה. אני מאמין שזה יקרה מהר. הקצינו משאבים כדי שכשהתושבים יחזרו זה יהיה למקום טוב יותר".
כך, לפני כחודש וחצי השקיע המשרד 60 מיליון שקל בשיפוץ ושיקום אזורי קו העימות, בין היתר בחידוש רחובות וכיכרות בשלומי ובשיפוץ כבישים, האצטדיון, היכל התרבות והבריכה העירונית בקריית שמונה.
הוא מציין גם את הארנק הדיגיטלי לתושבי העיר, שנועד לסייע לעסקים הקט נים. "מדובר ב־44 מיליון שקל שיחולקו לתושבים והם יכולים לממש רק בקניות בעסקים בתוך העיר".
לדבריו, "חלק מהתושבים אומרים שהם חיים בעיר הכי טובה בעולם, אחרים אומרים שהכול שבור. האתגר של תנופה הוא להביא ליישום מהיר ואפקטיבי של כל סעיפי ההחלטה הזאת. האתגר של התושבים וההנהגה המקומית הוא להיות שותפים, להאמין שיש תקווה".
"אלה הערכים שלנו"
כ־20 דקות נסיעה מקריית שמונה שוכן קיבוץ יפתח, על רכס רמים, כמה מאות מטרים בלבד מגבול לבנון. יפעת שוורץ־טרבולוס עברה מירושלים לקיבוץ באוגוסט, עם בן זוגה איתמר ושלושת ילדיהם. הוריה הצטרפו ושוכרים גם הם דירה בקיבוץ.
היא מספרת כי כזוג חילוני שעבד שנים רבות בשירות המדינה, כולל מילואים של יותר מ־300 יום במלחמה, ההרגשה שעליהם לחזק את הצפון התחזקה. עם זאת, היא מדגישה, המשימה המורכבת היא לא לגרום למשפחות להגיע, אלא לגרום להן להישאר.
"התחלתי לעבוד בקרן השקעות החירום של הפדרציות היהודית של ניו יורק - ארגון שגייס הרבה מאוד כסף בתחילת המלחמה לדרום ולצפון ולדברים רוחביים כמו משפחות החטופים ושורדי הנובה", מספרת שוורץ־טרבולוס. "מכיוון שקיבלתי את תיק הצפון הסתובבתי באזור חודשים, תחת הפגזות, וראיתי מה קורה לחבל הארץ הזה. לצד המילואים של איתמר, זה טלטל אותנו מאוד.
"החלטנו לעבור ליישוב צמוד גדר כי רצינו להיות חלק ממה שקורה. יש פה אנשים מכל הקשת הפוליטית שהיו באלפי ימי מילואים ועשו את המעבר הזה. אלה הערכים שלנו".
היא מבהירה כי היישובים באזור תלויים בקריית שמונה. "זה אמור להיות המקום שבו אנחנו צורכים שירותי רפואה, תרבות, בתי קפה. בשביל שהגליל המזרחי לא רק ישרוד אלא גם ישגשג, קריית שמונה חייבת לשגשג.
"הגליל המזרחי מוכה אסון. מישהו צריך להתעורר, ומדינת ישראל צריכה לשים כל מה שיש לה על האזור הזה. אפשר לעשות הרבה מאוד כדי שהמקום, גם במצב ביטחוני לא יציב, יפרח. אסור לנרמל סיטואציה של טפטופים, רחפני נפץ ו'הותר לפרסום' כמעט בכל יום".
איך המעבר מרגיש עד עכשיו?
"זה המקום שאנחנו צריכים להיות בו. עוזר ששנינו עוסקים בדברים שקורים באזור, היומיום שלי בעבודה הוא מה אפשר לעשות עבור הצפון, לשפר, לחבר בין הממשלה לפילנתרופיה ובין המגזר החברתי לעסקי. עם כל הטרללת לילדים טוב פה. אבל לאורך זמן אינני יודעת להגיד אם יהיה הגיוני להמשיך לחיות בצורה כזו.
"יש דברים שהיה אפשר לשנות אתמול - להוסיף תחבורה ציבורית, להקים קולנוע בקריית שמונה. צריך שירותי רפואת חירום מתקדמים, להשקיע במורים וברופאים הטובים ביותר, וזה צריך לקרות עכשיו, ולא מכספי פילנתרופיה".
"למה אתם עוברים אלינו?"
על שינוי כזה בחיים חשב גם מאירם הראל, היינן הראשי של יקב רקנאטי, הממוקם בפארק תעשיות רמת דלתון סמוך לצפת. בקיץ הוא יעבור עם משפחתו מזכרון יעקב למעלות תרשיחא שבגליל המערבי, קילומטרים ספורים מגבול לבנון.
הרקע למעבר הוא העבודה ביקב, אותה התחיל לפני כחודשיים. "כמשפחה אמרנו שהנה ההזדמנות האמיתית לעבור לגליל, לעיר מעורבת, וחשוב לי לחנך את הילדים לחמלה, שייכות והבנה שאנחנו קודם כל בני אדם, ולא משנה מה הגזע, הדת או המין".
המיקום אולי שונה מקריית שמונה אבל חלק מהבעיות, ומהתגובות, אינן שונות. "נכון, יש פיצוצים ואזעקות, אבל בסוף כולנו באותה הסירה - הצפון, העוטף או המרכז - ואי אפשר לברוח מזה. בעתיד, בנקודות זמן שקטות יותר, אוכל לצעוד עם האישה, הילדים והכלב וליהנות מהאוויר הטוב. נכיר חברים, הילדים שלי יתחנכו בצורה אידיאלית בבית ספר מעורב. גדלתי בטבריה, אשתי גרה בדגניה ב', המשפחה גרה ברמת הגולן. כולנו במשפחה עשינו סיבוב במרכז, אבל הלב שלנו בצפון".
לא מפחיד לעבור עכשיו?
"כן, בטח כאבא לילדים. אבל כשאני שם את כל השיקולים על כפות המאזניים, אלה של 'כן' תופסים יותר משמעות. אני לא מחפש לעמוד על הגדר ולהיות השומר, וחלילה לא להיות בסיטואציה שתגרום לי להצטער על ההחלטות שלי, אבל זו המדינה שלנו, וזו ההחלטה מהקלות שהיו לי בחיים".
הקלות המס היו שיקול?
"אין ספק. אבל אני עובר לדירה יקרה יותר. זו לא הזדמנות כלכלית. גם אם מבטיחים דברים כאלה ואחרים, אני לא יודע כמה מזה יתממש".
אילו תגובות אתם מקבלים מהסביבה?
"אנשים מרימים גבה, בבית הספר, בפעוטון ובחוגים. שואלים 'למה אתם עוברים אלינו?'. הייתי רוצה לראות עיניים שמחות יותר".
"אל תבואו רק כי זה חשוב"
גם ד"ר עליזה בלוך, ראשת עיריית בית שמש לשעבר, עברה לקריית שמונה לאחר פרוץ המלחמה, ומחלקת את זמנה בין העיר הצפונית שהתאהבה בה, לירושלים, בעיקר הודות לתפקידה כנשיאת יאסא (המרכז הישראלי למצוינות בחינוך).
היא מעידה כי כשברקע עוד עיכוב ביישום החלטות ממשלה וקבלת תקציבים, העיר היא עדיין לא מוקד משיכה עבור משפחות בקנה מידה גדול. אבל היא בטוחה שעם סיוע וניהול מתאים זה יכול להשתנות מהר משחושבים.
"יש בי עצבות", היא מודה. "אין פה איזו נהירה. יש דירות ריקות, יש מעט משפחות, חלק מאוד מבוגרות, בלי ילדים. אבל חלק אומרות שהן יודעות שהסיפור ייגמר והן רוצות להיות חלק מהיצירה הציונית הזאת. אבל יש בי עוד יותר תקווה. לא הכול הוא גזירת גורל.
"שליש מהמשפחות חזרו מכיוון שאין להן ברירה, שליש חזרו כי הם אידיאולוגים שאוהבים את המקום ושליש לא חזרו. מובן שאלה שלא חזרו הם ברובם משפחות צעירות יותר, שהתמקמו, מצאו עבודה וקהילה. באופן מעניין יש אוכלוסייה ישראלית שאומרת שיש פה הזדמנות, וכדי לעשות כזה מהלך אתה צריך להיות אידיאולוג גדול מאוד".
אבל אידיאולוגיה לבדה, לדבריה, לא תספיק. "אני אומרת לכל המתעניינים - אל תבואו רק כי זה חשוב. לא תשרדו. אתם צריכים לקבל החלטה כי התאהבתם במקום. קריית שמונה זה מקום שקל לך להתאהב בו".
לדבריה, התושבים לא חוזרים משילוב של גורמים: האמון במדינה שהתערער, תחושת החיים בשדה הקרב, היעדר ממ"ד ברוב הבתים, טעם החיים במרכז בזמן הפינוי והעובדה שהמלחמה נגמרה בכל הארץ, מלבד בצפון. "לא בריא לתושבים להרגיש קורבן. גם כך המציאות קשה, גם כך קשה לתפקד אחרי עוד אירוע ועוד אירוע".
החלום שלה הוא להקים קבינט אזרחי־חברתי בישראל, והיא לא חוסכת בביקורת: "ברור שאם זה היה חשוב למישהו בממשלה, הייתה צריכה לקום ועדת שרים לענייני צפון. צריך לקום קבינט ממשלתי שמתעסק בקריית שמונה, בריאות, חינוך, ביטחון פנים, כלכלה, ומשחרר את כל החסמים. הקדשתי שעות מול מנכ"ל משרד הבריאות כי בכל קריית שמונה יש אמבולנס אחד. איך לא לכל תושב יש ממ"ד ביישוב על הגבול? למה הרגולציה מטורפת לבעלי העסקים? אלה דברים קטנים, אבל זה הסיפור בעיניי".
"תביאו דירות עם ממ"ד ומעלית"
טל בשירי, מנכ"ל משותף בחברת התיווך בשירי נדל"ן מקריית שמונה, מציין שהבעיה הקריטית היום היא רמת הדיור והנכסים. "המשפחות שרוצות לעבור אומרות שזה יקרה רק כשיהיו בתים טובים, עם ממ"ד ומעלית - ופה נתקלנו בבעיה. הן רוצות לעבור, אבל אין לאן. הסכמי גג ופינוי לוקחים זמן, ובינתיים אנחנו מפספסים המון משפחות וחבר'ה צעירים בגלל מצב הדיור הקלוקל".
נראה כי למרות התושבים שעזבו ולמרות המלחמה מחירי הדיור באזור לא ירדו משמעותית. לראיה: לפני כחודשיים בוצעה העסקה היקרה ביותר על דירה שנרשמה בעיר אי פעם - קוטג' חד־משפחתי, בשכונת יובלים החדשה, נרכש ב־3.25 מיליון שקל.
בתים כאלה לא ניתן כמעט למצוא. "עזבו את המענקים", אומר בשירי, "תביאו דירות עם ממ"ד ומעלית, הן יאוכלסו. משפחות חדשות לא יבואו לדירות ישנות. יש הרבה תוכניות פינוי־בינוי, יש המון מתעניינים שרוצים לבוא לעשות פרויקטים, המון משפחות שאומרות שבשנה הראשונה יגורו בשיכון הישן, עם אופציה לקנות בית, כמו חבר'ה מהשומרון שיש להם כסף. ובקנייה יש יותר הזדמנויות. בשכירות אין הרבה.
"כל יום פונות אליי משפחות ואומרות שהן רוצות להיכנס ביולי־אוגוסט. הן מגיעות לסיור, חלק מתפשרות על דירה וחלק מוותרות בגלל שלא מצאו את הדיור הנכון".
"האם נחזור למקום שהיינו בו לפני המלחמה?", שואל שטרן. "בטוח שכן. השאלה היא מתי. כדי שזה יקרה צריך שקט. יש פה עוגנים מחוללי שינוי, אבל זה ייקח עשור, והבעיה שלנו היא מחר בבוקר. הדבר היחיד שאפשר לעשות מחר הוא לפצות את האנשים האלה על החוסר.
"קריית שמונה תתאושש, היא תצא מזה חזקה יותר. המשבר הזה יהפוך להזדמנות הכי גדולה שלנו".
