"זה האירוע הגדול ביותר שהאנושות ראתה אי פעם" - כך, ללא שמץ של צניעות, תיאר נשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו, את מונדיאל 2026 באפריל האחרון. בין אם הוא צודק ובין אם לא, עבור התאחדות הכדורגל הבינלאומית מדובר ללא ספק באירוע הרווחי ביותר בתולדותיה.
● בעולם מזהירים: חוקי המלחמה השתנו, וגם ישראל צריכה להיערך מחדש
● כבר קניתם טלוויזיה חדשה למונדיאל? אלה הענפים שרושמים זינוק בהכנסות
על פי הערכות הארגון, מחזור ההכנסות הארבע-שנתי, מאז המונדיאל הקודם, צפוי לשבור שיאים ולהגיע ל-13 מיליארד דולר, כאשר קרוב ל-9 מיליארד דולר מתוכם יגיעו ישירות מהטורניר עצמו, והשאר משלבי המוקדמות.
הכסף הגדול מגיע בעיקר ממכירת כרטיסים, חבילות אירוח יוקרתיות, זכויות שידור וחסויות. כדי להבין את ממדי התקדים, אולימפיאדת פריז שנערכה לפני שנתיים הניבה פחות ממחצית מהסכום הזה, ובהשוואה למונדיאל הקודם שנערך בקטאר, הסכום הנוכחי גבוה בכ־70%.
המונדיאל הנוכחי חריג לא רק במספרים שעל הצ'ק, אלא גם בהיקפו: לראשונה ייקחו בו חלק 48 נבחרות (במקום 32), ומספר המשחקים יתפח מ־64 ל־104 - שיתפרסו על פני שלוש מדינות שונות: ארה"ב, מקסיקו וקנדה.
מחירי הכרטיסים זינקו פי 5
הרווחיות הגבוהה של פיפ"א לא מגיעה בחלל ריק. אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים הוא מחירי הכרטיסים שהאמירו לסכומים דמיוניים. כך למשל, מחירי הכרטיסים שנמכרו לגמר שייערך בניו־ג'רזי הגיעו עד ל־11 אלף דולר לאחד. מדובר בסכום הגבוה פי 5 בהשוואה לגמר הקודם שנערך בקטאר.
נוסף על כך, פיפ"א פיתחה פלטפורמה למכירת כרטיסים יד שנייה - עם עמלה של 15% הן מהקונה והן מהמוכר. במילים פשוטות, אם כרטיס נמכר ב־1,000 דולר בין שני אנשים שונים, פיפ"א גוזרת 300 דולר. לכך צריך להוסיף את העובדה שכמות המשחקים עצמה גדלה משמעותית. סך ההכנסות מכרטיסים ושירותים נלווים צפוי להגיע לכשלושה מיליארד דולר - פי שלושה יותר בהשוואה לקטאר.
ההכנסות מזכויות שידור צפויות להגיע ל־4 מיליארד דולר וחסויות צפויות להניב כ־1.8 מיליארד דולר. בין החסויות, בולטת במיוחד חברת הנפט הסעודית ערמקו.
השאלה הגדולה: לאן הולך הכסף?
פיפ"א לכאורה אמורה להיות ארגון ללא מטרת רווח, ואחת השאלות המרכזיות היא לאן זורמים כל המיליארדים הללו. ההכנסות מהמונדיאל מיועדות למימון הפעילות השוטפת של פיפ"א ברחבי העולם בארבע השנים הבאות. חלק מהכסף ישמש כדי למלא מחדש את קופת המזומנים של הארגון, שהצטמצמה מאז הטורניר בקטאר מ־3.9 מיליארד דולר ל־2.7 מיליארד דולר בסוף 2025.
מאחר שפיפ"א היא ארגון ללא מטרות רווח, התקציב שלה מתוכנן כך שכמעט כל ההכנסות יושקעו מחדש, במטרה לסיים את הסבב הארבע־שנתי הנוכחי עם עודף סימבולי של 100 מיליון דולר בלבד. אלא שבעולם תוהים לאן יילכו הסכומים הגדולים ומי יגזור קופון בדרך.
הסכום שמיועד להפקת המונדיאל הנוכחי נאמד בקרוב ל־4 מיליארד דולר. סכום דומה מוקצה ל"פיתוח וחינוך" ברחבי העולם. אך הכסף מתחלק בין 211 החברות בארגון בצורה שווה - מה שגורם לביקורת נוספת. כיצד ייתכן שמדינה עם מיליארד תושבים תזכה לתקציב זהה למדינה בעלת מיליון או שניים? הטענה היא שלצד חוסר השוויון, מדובר בניסיון לזכות בתמיכה פוליטית בתוך הארגון. שכן, שיטת הבחירות של פיפ"א מבוססת על עיקרון של שוויון בהשפעה ללא קשר לגודל המדינה.
הכנסות רבות ועלויות כבדות
אלא שהכסף הזה לא מחלחל לערים שמארחות את המשחקים. עבורן ועבור הממשלות, לצד ההכנסות מתיירות נלוות גם הוצאות כבדות כמו עלויות אבטחה ותחבורה ציבורית.
הערים המארחות חתמו על חוזים בהם התחייבו לספק לפיפ"א מגוון רחב של שירותים, מתקנים ותשתיות. לפי גורמים המעורים בתקציבי האירוח שדיברו עם עיתון הניו יורק טיימס, כל אחת מהערים צפויה להוציא למעלה מ־100 מיליון דולר כדי לעמוד בדרישות הטורניר.
ערים רבות נחושות לאזן את התקציבים הללו, וכדי לנסות לעזור להן, פיפ"א יצרה תוכנית המאפשרת לערים לגייס נותני חסות מקומיים. הבעיה היא שפיפ"א לא העניקה לערים נכסים רבים שאותם ניתן למכור לחסויות, ובנוסף היא אוסרת עליהן לחתום על הסכמים עם חברות מענפים שבהם כבר יש לה נותני חסות רשמיים משלה.
כתוצאה מכך, חברות מזון מהיר, יצרני משקאות, מותגי ספורט, יצרני רכב, חברות תעופה וענפים רבים נוספים אינם זמינים עבור הערים לצורכי גיוס חסויות מקומיות.
חלק מהערים נהנות מגישה למימון ציבורי פדרלי או מדינתי, אבל אחרות מתקשות הרבה יותר. הממשל הפדרלי בארצות הברית הקצה בסך הכול 625 מיליון דולר ל־11 הערים המארחות לצורך אבטחת המשחקים, אבל גם הכספים הללו לא פתרו את הלחצים התקציביים. בחלק מהמקרים ערים צמצמו תוכניות להקמת מתחמי אוהדים ופסטיבלים ציבוריים, בעיקר כי מדובר ביוזמות יקרות במיוחד.
בניו ג'רזי, למשל, מצאו פתרון ייחודי. בעיר ייערך משחק גמר המונדיאל באצטדיון מטלייף, וחברת הרכבות המקומית (NJ Transit) מציעה כרטיסי נסיעה מיוחדים לאצטדיון במחיר מופקע של 98 דולר. להשוואה, נסיעה בשגרה עולה כ־13 דולר בלבד.
פיפ"א: ההשקעה משתלמת
פיפ"א מצדה טוענת כי מדובר בהשקעה משתלמת עבור הערים, מכיוון שהטורניר מושך תיירים, מביא הכנסות ומעניק חשיפה עולמית חסרת תקדים.
כל זה נכון לערים קטנות יחסית. בקנזס סיטי, למשל, אמרה מנכ"לית ועדת האירוח פאם קריימר לטיימס כי קיים "אמון קולקטיבי ומאוחד" שהמונדיאל עשוי לשנות את האופן שבו אנשים בעולם תופסים את העיר.
"יש תחושה משותפת שהאירוע הזה יכול להיות טרנספורמטיבי מבחינת הדרך שבה אנשים חושבים על קנזס סיטי", אמרה קריימר, "וגם מבחינת הביטחון שיש לנו בעצמנו".
ערים גדולות לעומת זאת לא צריכות את אור הזרקורים של פיפ"א. כלכלנים רבים מטילים ספק בתחזיות הגרנדיוזיות לפיהן מונדיאל 2026 יניב מיליארדי דולרים של 'השפעה כלכלית'". לטענתם, למרות החשיפה הבינלאומית והגידול הזמני בתיירות, קשה מאוד להוכיח שערים מארחות אכן מפיקות רווח כלכלי משמעותי וארוך טווח מהאירוע עצמו.
ד"ר אמנון שרייבר, מהמחלקה לכלכלה, באוניברסיטת בר־אילן, סבור כי "המודל העסקי של הטורניר הפך לא־סימטרי באופן מובהק: הארגון הבינלאומי, פיפ"א, שואב אליו את ההכנסות הליבתיות, מזכויות שידור חסרות תקדים, דרך חסויות ענק ועד למכירת כרטיסים וחבילות אירוח במחירים גבוהים מאוד. מנגד, הרשויות המקומיות נותרות עם נטל המימון של מערכי אבטחה, סגירת צירים, תחבורה, לוגיסטיקה והתאמת תשתיות האצטדיונים".
לדבריו, "מנקודת מבט כלכלית, הדינמיקה הזו מזכירה את "קללת המנצח". כאשר מספר ערים מתחרות על זכות האירוח בתנאי אי־ודאות, הזוכה היא לעיתים זו שהחזיקה בתחזיות האופטימיות והמופרזות ביותר לגבי ההכנסות, או זו שהעריכה בחסר את העלויות.
"עצם הניצחון במכרז מעיד פרדוקסלית על התחייבות יתר, שמובילה בסיכומו של דבר להפסד במאזן הכולל. לא במקרה היו גם ערים שבחרו לצאת מהמשחק - שיקגו, למשל, ויתרה על ההתמודדות לאירוח משחקי 2026 לאחר שלדברי לשכת ראש העיר דאז, פיפ"א לא סיפקה ודאות בסיסית לגבי 'נעלמים מרכזיים' שעלולים לסכן את העיר ואת משלמי המסים".
