"בכל מקום שהגעתי אליו, מצאתי בני ברית והם עזרו לי להתקבל", מספר ד"ר איתי רופמן. "הם חינכו אותי. אם עשיתי משהו לא בסדר, הם היו צועקים עלי, או זורקים עלי משהו. יש להם נורמות, כמו בכל חברה אחרת".
רופמן מדבר על שימפנזים. בתחילת העשור הקודם הוא מצא אותם, התערה בחברה שלהם והיה הראשון לצלם אותם במדינה האפריקאית מאלי. התיעוד והממצאים סייעו לו להשיג את הדוקטורט, אך חשוב יותר מבחינתו - הם ראיות התומכות בהכללת השימפנזים כמין נוסף של משפחת ה"הומו", האדם והאדם הקדמון, ולא כמין נפרד של קוף אדם.
● "אני רואה עשר עסקאות בשבוע, אנשים אומרים לי: בוא תקנה"
● חוקר הפרנק השוויצרי שבטוח: "ישראל הולכת לחיות עם שקל חזק לאורך זמן"
● איראן האיצה את המרוץ לחלל. האם היא תעקוף את ישראל?
● שלוש עגלות וגעגוע: יום בין עגלות קפה לזכרה של דפנה לוצקי
בחודש שעבר פרסמו רופמן ועמיתיו מאמר בכתב העת Human Evolution, ששוטח טענה דרמטית: שימפנזים עושים כמעט כל מה שאבות האדם הקדמון עשו. שימפנזים אלה, עברו בעשרות אלפי השנים האחרונות תהליך אבולוציוני מואץ המקביל לזה שעברו אבות האנושות, בשל לחצים סביבתיים דומים, ופיתחו תכונות והתנהגויות שנחשבו עד כה ייחודיות לאדם הקדמון.
איך הגיע רופמן לחקור דווקא את השימפנזים? סיפורו נעוץ בקשר יוצא הדופן שלו עם המדענית פורצת הדרך ד"ר ג'יין גודול, שהלכה לעולמה בשנה שעברה, בגיל 91, לאחר יותר מ־55 שנות עיסוק בחייהם והווייתם של השימפנזים. היום הוא ממשיך את דרכה. הוא עוקב אחר השפה וההתנהגות של השימפנזים והקשר בינם לבין בני אדם, פועל לשימורם ונלחם על זכויות אדם עבורם. הוא גם מנהל את הסניף הישראלי של המכון שהקימה גודול ופועל בכל התחומים שבהם פעלה.
גודול היא גם זו ששלחה אותו למאלי וזיכתה אותו בוויזה, בשנים שבהן המדינה המוסלמית הייתה תחת מסע השתלטות של אל־קאעדה, לאחר נפילת שלטון קדאפי בלוב. רופמן מצא את עצמו בחום של יותר מ־45 מעלות, עוטה כיסוי ראש, משקפי שמש ואפילו כפפות לידיים. כל זה כדי להידמות לשבטים המקומיים. אם מישהו היה מגלה שהאיש הזה לבן, או גרוע מכך יהודי - הוא היה בוודאי נחטף וכנראה גרוע מכך.
"אני לא אוהב דיקטטורות, אבל היה לי טוב בתקופה של קדאפי", הוא מודה. "מאלי הייתה מדינה כמעט מסודרת. בערים הגדולות היו בה מוסדות מאורגנים, שירותי רפואה, תשתיות ואמצעי תקשורת. עם נפילתו כל הדברים האלה הפכו בלתי צפויים. לא הייתה ממש ממשלה מתפקדת, אלא שלטון של חונטה צבאית עם נוכחות של אל-קאעדה ודאעש". עם זאת, רופמן לא חזר הביתה. הוא היה בשליחות.
"גודול הייתה המנוע מאחורי הפעילות"
כל חייו התעניין רופמן בטבע ובעלי חיים. כשהיה בן 17 שמע כי בריכת החורף של הרצליה, הסמוכה לבית ספרו, נידונה להשמדה לטובת פרויקט נדל"ן. "יצרתי קשר עם יעל גרמן, אז ראשת העיר, ואמרתי לה שהבריכה משמשת לעופות נודדים ושניתן למצוא בה אירוס ארגמן וצמחים נוספים בסכנת הכחדה ואפילו חפרית עין החתול (חיה דמוית צפרדע שבסכנת הכחדה חמורה - ג"ו). יעל אמרה לי, אם תוכיח שהיא שם, נוכל לעשות תוכנית עם מהנדס העיר ולשמר את הבריכה. באתי בלילה עם פנס, מצאתי וצילמתי את החפרית, והבאתי את התמונות לזואולוג פרופ' היינריך מנדלסון מאוניברסיטת תל אביב, מייסד החברה להגנת הטבע, והוא אישר לי שאכן זו החפרית".
אז הפארק בהרצליה, זה בזכותך?
"בזכות יעל, שהשתכנעה ונלחמה על זה לאורך שנים".
רופמן פנה למכון באנגליה ולסניף בגרמניה כדי לעניין את גודול במאמצי שימור בריכת החורף. "במכון בגרמניה עבד חוקר בשם פיטר קריסטיאן שכנראה הרגיש אשמת שואה קולקטיבית והחליט לעזור לי ולוודא שג'יין תדע על המאבק שלי".
המשימה הצליחה מעל ומעבר לצפוי. החוקרת הבכירה זיהתה בנער מחויבות ותשוקה לנושא, שתאמו לשלה, "היא ענתה לי בפקס", ועודדה אותו באופן שכלל בניית תוכנית חיים שלמה בעבורו. "היא הסבירה לי כמה חשוב שתהיה לי בגרות ואחר כך תואר ראשון (אותו השלים במכללת תל חי ואחר כך שני באייווה, ושלישי באוניברסיטת חיפה במסגרתו נסע למאלי - ג"ו), וכתבה לי מכתבי המלצה, שאיתם התקבלתי לאוניברסיטה באייווה, שם למדתי לתואר שני באנתרופולוגיה.
"בתוך כך הקמתי פרויקטים סביבתיים לניקיון חופים, לשחרור בעלי חיים מגני חיות לטבע, לעידוד שלום בין גורמים שונים בישראל. היא תמיד הייתה המנוע מאחורי הפעילות".
בלימודיו באיווה חקר רופמן שימפנזים בשבי, וכך קשר את גורלו בגורלם. "פגשתי בקנדה שימפנזה בשם בילי ג'ו, שהיה חבר קרוב של ג'יין. היא סיפרה לי שעשו עליו ניסויים כמו שמנגלה עשה על היהודים. היו לו קעקועים וצלקות והיו חסרות לו אצבעות מהתקופה שלו במעבדות מחקר. ישבתי איתו, והוא הסתכל לי בעיניים, שיחק איתי כדורגל מתחת לגדר שהפרידה בינינו, העביר לי בקבוק מים. הוא לחץ לי את היד והיו לו דמעות בעיניים. אני יודע שאם אני הייתי במקומו, הייתי שונא את כל בני האדם, אבל הוא רצה קשר חברי".
בהמשך, במקלט באיווה רופמן התחבר עם שימפנזי בונובו. הוא היה ישן איתם במרכז השיקום, בשק שינה. "רציתי ללמוד את השפה שלהם. עם הזמן הבנתי שהם בעצם יודעים לעשות את כל מה שאבות האדם הקדמון ידעו. במחקר שלי לתואר השני הראיתי שיש לשימפנזים איקונוגרפיה (שפה חזותית - ג"ו) ברמה של אדם קדמון. הם מציירים ציורי חי, צומח ודומם, וכשחוזרים אליהם אחרי כמה שבועות, הם בוחרים את התמונה של הדבר שהם ציירו (לדוגמה כבשה בלוח תקשורת גם אם היא נראית אחרת - ג"ו).
"עבדתי עם שימפנזי בונובו, אח ואחות בשם קאנזי ופאן, שיודעים לדבר עם לוח תקשורת שמכיל 420 סמלים שמתחברים למשפטים. הייתי נותן להם אתגרים ומטלות שהיו מנת חלקו של האדם הקדמון, כמו להחביא אוכל בתוך עצמות או בתוך בורות. הם מייצרים כלים קדם חקלאיים כמו מעדר ראשוני או מגרפה ראשונית. יש שימפנזים שמשתמשים בצמחי מרפא נגד מלריה. אחרים קושרים צמחים כך שיהפכו למעין ערסלים וישמשו להם כמיטות".
כמובן, הטענה כי שימפנזים הם מין נוסף מסוג אדם שנויה מאוד במחלוקת. הגנטיקאי האמריקאי מוריס גודמן הראה בתחילת שנות ה-2000, דרך ריצוף גנטי, כי הגנום של השימפנזים (וגורילות) דומה לזה של בני האדם כדי להוכיח שהם מינים אחרים תחת הסוג 'הומו' הקדום. אך חוקרים אחרים טענו שגנטיקה אינה מספיקה, וכי רק עדות התנהגותית תכריע.
גודול עצמה חוללה בשנות השישים מהפכה כשהראתה בטבע כי שימפנזים משתמשים בכלים, מציגים מבנים חברתיים מורכבים וסימנים של תרבות. כך שינתה דרמטית את היחס להם בפרט ולבעלי חיים בכלל.
ההמלצה מדיקפריו ומיורש העצר האמירתי
אבל את השימפנזים בטבע קשה מאוד לחקור. קשה למצוא אותם וקשה לגרום להם לסמוך על בני אדם ברמה שתאפשר תצפית בהם. את אוכלוסיית 'השימפנזה המערבית' במאלי איש לא חקר כמעט.
כאמור, את המשימה הזאת גודול החליטה להטיל על רופמן. כך היא גם סייעה לו להיכנס למדינה. "כשהיא הייתה מרימה טלפון, דלתות היו נפתחות ודברים היו קורים", רופמן מספר. את המימון קיבל בדמות מלגות מקרן הנסיך בן זאיד וגם מקרן דיקפריו להצלת הטבע וזכויות שבטים ילידיים. "בזכות מכתבי ההמלצה שלהם ביחד עם המכתב מד"ר ג'יין וקרן הנסיך אגא קאהן לקבלת ויזה דיפלומטית, המאלים השתכנעו לתת לי את הוויזה".
"והיה עוד משהו: זמן לא רב אחרי כן גיליתי דרך בן דוד מדרגה שלישית־רביעית שחי בלונדון שיש לנו עוד בן דוד רחוק יותר שנשוי לאישה ממאלי, שאבא שלה בכיר בממשלה. גם הם עזרו לי מאוד בקבלת הוויזה".
הקשרים הצליחו להכניס אותו למדינה, אך לא הרבה מעבר לכך. "לא היה במאלי מכון לחקר שימפנזים שיכולתי להצטרף אליו. התייצבתי בשער גן החיות הלאומי וביקשתי לראות אותם. סיפרתי לאחראית על השימפנזים על הקשר שלי עם גודול. לקח לה זמן להאמין שאני באמת מגיע מטעמה, אך כשזה קרה, התחלנו לתכנן יחד תוכנית שיקום בשבילם".
בכלוב הקטן שבו שהו אז שלושה שימפנזים, כמעט ללא גירויים או קשר עם הטבע, בנה רופמן בתי בוץ ובריכת נימפאות עם דגים, ובאדמה מיקם צמחי פרי וקני טרמיטים. "בנינו מן מנהרה לאזור מחוץ לכלוב, סגור ומגודר, ושחררנו אותם לשם. ראינו שהם עדיין זוכרים מאפייני התנהגות שלמדו מהוריהם בטבע".
רופמן חבר לאיש רפואה בשם תומאס, קרוב משפחה של מטפל בגן החיות, שהיה מגיע לכפרי השבטים המקומיים לחלק תרופות. "שכרנו טויוטה לנד קרוזר ואדם שיתרגם את הצרפתית שלי לשפה המקומית ועוד אדם שיתרגם אותה לשפת השבטים שמתגוררים סביב רכסי המצוקים".
תחילה טרקו בפניו את הדלת. "הם קראו לי טובו בוקאנה, כלומר תחת לבן, קולוניאליסט. אבל תומאס שכנע אותם לקבל אותי. בשלב כלשהו הם קראו לי או בנישרא, בן ישראל, או בשם המקומי קוליבאלי, שזה קצת כמו משה כהן אצלם. הרגשתי שאני משלהם".
מהיכן מכירים המאלים את היהודים? "במאלי יש קהילה בשם אסלאם אל־יהוד. אלה יהודים שהתאסלמו ועדיין מחזיקים בחלק קטן מן המסורות של היהודים. יש להם שמות מעורבבים כמו פטמה בן אברהם חדרה".
בהדרגה השבטים אימצו את רופמן. "בכל כפר שבטי יש 14 בתי בוץ. ניגשתי לראש של כל שבט והצעתי לו שאכתוב את הסיפור שלהם, אתעד את ההיסטוריה והמסורת. חלקתי איתם את הגישה שלי שלפיה שימפנזים הם ממין אח לאדם. הם התרגשו מאוד. הם אמרו שהסבתות היו אומרות שאלה האחים שלהם. בחלק מהשפות השבטיות הפירוש של שימפנזה הוא איש המערות".
רופמן התערה אפילו עם הציידים. "הייתי במאלי לבד, והייתי צריך לשרוד. אז הלכתי בדרך השלום. עשיתי הסכם איתם שיפסיקו לתקוף את השימפנזים, ובתמורה יקבלו לגדל חיות משק, שקי מזון וכלור לטיהור מי באר. החתמתי את כל ראשי השבטים על הסכם הגנה על השימפנזים, ובתמורה עזרנו להם לשתול גינות עם הצמחייה המסורתית, הבאנו להם הרבה מאוד כילות נגד יתושים וזבובי צה־צה שמעבירים מחלות. במסגרת תוכנית 'נטים ושורשים' של מאלי, הבאנו מורים שלימדו את הילדים את הכתב ההירוגליפי הקדמוני של השבט ואת המלאכות הקדומות. במקום אחר, המורים לימדו את המבוגרים לקרוא ולכתוב בצרפתית ובמברה, השפה הר שמית של מאלי".
רופמן עבר לגור עם השבטים, ובינתיים אל־קאעדה התקרבו מדרום. "כל פעם הייתי שומע על עוד כפר שהחילו בו את חוקי השריעה".
כמו גודול לפניו הוא היה צריך להתאזר בסבלנות רבה לפני שמצא את השימפנזים. "ניסיתי לעקוב אחריהם, לא ראיתי אותם, אבל הרחתי אותם והבנתי שהם עוקבים אחריי, מוסתרים במצוקים סביבי. ב־2013 הצלחתי לראשונה לצלם אותם מרחוק. ב־2017 הצבתי מצלמות שביל אינפרה־אדומות וכבר קלטנו הרבה מהפעילות שלהם ביום ובלילה".
מהשבטים שמע רופמן על מנהגים שונים של השימפנזים, בהם שימוש בצמחי מרפא וגם סימון שבילים באמצעות לעיסה ויריקה של במבוק, או שבירה והטיה של צמח במבוק הצידה, מעין חץ לסימון כיוון השביל.
"כך יכולתי ללכת בעקבות השביל ולראות את כל התרבות שלהם. ראיתי נוצות, כלומר הם אכלו ציפור. על מדף של סלע ראיתי שהם לקחו עלים ועשו מהם מין שק שינה כזה. ראיתי שהם שברו קן טרמיטים עם אבן והשתמשו במקל כדי להוציא את הטרמיטים. הם ניצלו מקומות שהיו בהם שריפות כדי למצוא אוכל מבושל. הם עצמם לא מדליקים אש אבל מנצלים את התוצאה".
רופמן המשיך להתערות בחברת השימפנזים והתקרב אליהם בדיוק באותו האופן שבו התערה בקרב השבטים המקומיים. אבל בשלב מסוים המצב הפוליטי נשף בעורפו. "אל־קאעדה כבר היו בכל מקום והתחלתי להבין שזה כבר לא בשבילי". רופמן שהיה נוסע למאלי וחוזר, שב סופית לישראל ב-2018.
שימור מורשת ומחקר קרימינולוגי
היום רופמן הוא חבר סגל בכיר במכללת עמק יזרעאל, שבשותפות איתה הקים את עמותת ג'יין גודול בישראל, אחד מ־26 מכונים שהוקמו בשמה. "אני לא מכיר עוד מישהי שהשפיעה על העולם כמו ג'יין", הוא אומר. "היא שמרה על הכי הרבה מינים מסכנת הכחדה, הקימה את הכי הרבה שמורות למינים שונים, תמכה בבני אדם בעודה תומכת בטבע".
במסגרת המכון רופמן פועל גם לשימור המורשת והטבע המזוהים עם ההיסטוריה של השבטים הבדואים. "אנחנו מביאים זרעים מהחצרות ומהגן הבוטני ושותלים אותם בחלקה האקולוגית שהקמנו על שמה של ג'יין. אנחנו מעודדים את הסטודנטים לקחת אותם אל בתי הספר שבהם למדו, להנביט אותם וללמד את הילדים. אנחנו עובדים מול זקני השבט ובזכות ההכוונה שלהם הצלחנו למשל להצמיח את פרח הבר היבשוש הגלילני שנמצא בסכנת הכחדה חמורה ונראה בפעם האחרונה ברמת הנדיב ב-2011.
"אנחנו גם מעודדים חפירה של בריכות חורף חדשות כדי לעזור לחיות הבר שהיו תלויות בבתי הגידול הלחים. אנחנו רוצים לראות קהילות עושות זאת כמאמץ משותף, כי זה טוב גם לנפש".
רופמן עובד על עוד מחקר פורץ דרך: באמצעות קרימינולוגים הוא מנסה להראות ששימפנזים יכולים לתת עדות משפטית. אם יוכיח זאת, זה יהיה צעד משמעותי בדרך לתת להם זכויות אנוש. "השימפנזים שחקרתי בשבי השתמשו בשפה שלהם כדי לספר על טראומות שקרו להם, ואלה אוששו על ידי אנשים שהיו עדים לפגיעות הללו ולא ידעו מה תיארו לי השימפנזים. אם חשבנו שבני אדם הם היחידים בעולם שיודעים לתקשר ולדבר ולהעביר כך מידע על עבר, הווה ועתיד, אז זה לא ככה. יש לפחות עוד מין כזה, ואנחנו שמים אותו בגני החיות".
