שנים חשבתי שמודיעין היא עיר של פשרה, מקום שנולד עבור מי שלא הצליחו להחליט אם הם רוצים לגור בירושלים או בתל אביב, והתמקמו בדיוק באמצע. אלא שביקור אחד הספיק כדי להבין שהעיר, החוגגת בימים אלה 30, כבר מזמן אינה אמצע הדרך, אלא יעד בפני עצמו. אולי אין לה שוק עתיק וסמטאות, אבל היא בנתה לעצמה זהות אורבנית מעניינת באמצעות אנשים, טבע שנכנס עד סף הבית וקולינריה מפתיעה.
● שלוש עגלות וגעגוע: יום בין עגלות קפה לזכרה של העיתונאית דפנה לוצקי
● דווקא בעיר המדברית מצאנו את אחת ממנות הדגים הטעימות ביותר
10:00 | משהו לאכול: פאי לימון ובייגל ברי וסלק
את היום פתחתי בשדרה המרכזית, דם המכבים, או כפי שהיא נקראת בפי המקומיים, המע"ר (מרכז עסקים ראשי). יש מי שמכנה אותה בנועזות הרמבלס של מודיעין, ואף שאין כל מקום להשוואה, למע"ר חן וקסם משל עצמו. בתי קפה, מאפיות, מסעדות, ברים ומעדניות נפרסים משני צדי השדרה, ובערבי הקיץ מתמלאת הרחבה שבמרכז בפסטיבלים ומוזיקה.
אחרי התלבטות בתוך השפע המבלבל ישבנו בדז'ה וו, בית קפה פריזאי למראה, עם אוסף צבעוני של כלי וינטג', כריות רקומות והגשה מוקפדת. התפריט נדיב כמו בעלת הבית, אלכס רחמילביץ', שמכינה כריכים מלחמים דשנים שהיא אופה, עוגות וקינוחים.
כשהתלבטנו בין פאי הלימון לעוגת הגבינה עם הפטל, היא חייכה ואמרה שהסוד האמיתי של התפריט הוא בכלל לחם הבית, שמוגש בפרוסות עבות, עם חמאה טובה ופשוטה.
"עכשיו את אומרת?", זעקנו, לאחר שכבר מילאנו כרסנו בבייגל גבינת ברי וסלק, מקושקשת על לחם מחמצת וטוסט ביצה עלומה עם אבוקדו. אבל לא ויתרנו ומרחנו בנדיבות פת עם חמאה טובה.
דז'ה וו
11:00 | משהו לראות: 150 ממצאים ארכיאולוגיים
במעלה השדרה ממוקם המבנה היפה של מוזיאון מורשת החשמונאים. עיר בת 30 אינה יכולה להמציא לעצמה היסטוריה, אבל היא בהחלט יכולה לחשוף את זו שהייתה כאן הרבה לפניה. בתוך המוזיאון מוצגים יותר מ-150 ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בחפירות באזור מודיעין־מכבים־רעות.
זהו מוזיאון אינטראקטיבי שבו מזיזים את ציר הזמן, האורות נדלקים והסיפורים מתעוררים לחיים. אפשר לסרוק מטבעות, לגעת במוצגים ולגלות כיצד כל חפץ קטן מספר סיפור גדול. דווקא שבר מקטרת מהתקופה העות'מאנית שבה את לבי יותר מכול, משום שהזכיר שההיסטוריה מורכבת בסופו של דבר מחיי היומיום של אנשים.
מוזיאון מורשת החשמונאים (גם בשבת)
13:00 | משהו לנשמה: שהייה ביער כדי להפחית מתחים
במסגרת המיזם המקומי "בתים מארחים", יותר מ-30 תושבי העיר פותחים את דלתותיהם לקהל. אנחנו פגשנו את חנה סירקיס כץ, שהפכה את היער הסמוך לביתה, למרחב של מקלחת יער יפנית, או בשמה המקורי שינרין יוקו. מדובר בתורה הגורסת ששהייה ביער, תוך שימוש בכל החושים והתחברות לטבע, מפחיתה מתחים.
כך, במרחק כמה צעדים מאחורי בתי המגורים, נכסנו אל שביל המוביל ליער. לאחר הסבר קצר התבקשנו להאט, לחפש דבר מה שלא ראינו במבט ראשון, להקשיב לציוץ הציפורים, להתבונן בנמלים, בקוצי דורבן ובעלים היבשים.
בעולם שבו כולנו עסוקים בלספור צעדים הייתה זו תזכורת נעימה שלפעמים דווקא ההליכה האיטית היא שמאפשרת לראות באמת.
מקלחת יער יפנית - חנה סירקיס כץ
15:00 | עוד משהו לאכול: צ'יפס מטוגן בשומן בקר
תחרות עצבנית פוקדת את עולם הקולינריה הישראלי, ומהותה: היכן נמצא ההמבורגר הכי מוגזם, בדגש על התוספות הכי מטורפות. אז אני כאן כדי לספר לכם שמי שמחזיק בתואר הוא אחד ששוכן דווקא באזור תעסוקה משמים בפאתי מודיעין.
להמבורגרייה הפראית הזאת קוראים twosome והקימו אותה צמד טבחים ירושלמים, עידן סימון וזיו הרמן, שהתנורים שלהם פולטים ללא הפסקה לחמניות חלב במרקם בריוש, הנאפות במקום, רטבים המפותחים במעבדת המטבח וצ'יפס מטוגן ב־100% שומן בקר.
אנחנו בחרנו ב"סטיקי איקי המבורגר" - קציצה עגלגלה ושמנמנה, עם איולי מח עצם, שערות תפוחי אדמה בשומן בקר, רוטב צ'דר מיושן, וכמחווה לעורקים שטרם נסתמו, גם שבבי בייקון עדינים. זהו מקום לבעלי לב חזק בלבד.
twosome (גם בשבת)
17:00 | עוד משהו לראות: גפנים, סברסים ופסיפס
לפרידה עלינו בשעת בין ערביים אל גבעת התיתורה. בה אפשר לשוטט בשבילים בין גפנים, סברסים, ממצאים ארכיאולוגיים ואפילו פסיפס. פינות הישיבה בשבילים משקיפות אל גבעות העיר ומשם אולי הכי קל להבין איך שטחים ירוקים, אורבניות ועבר היסטורי מתמזגים בעיר אחת.
גבעת התיתורה
