שתי החלטות שהתקבלו לאחרונה בבתי המשפט ובמוסדות התכנון עשויות להשפיע על שורה של הליכי מקרקעין ברחבי הארץ: בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את ערעורם של מחזיקים בדואים על פסק הדין שהורה על פינוי הקרקע בבקעת קנאים, החלטה שתוביל לפינוי של 15 מתחמים נוספים שבהם מתנהלים הליכים דומים.
במקביל, ועדת הערר מחוז מרכז קבעה כי רשויות מקומיות אינן יכולות לעכב תוכניות נקודתיות בטענה שמקודמת תוכנית כוללנית, והורתה לקדם תוכנית מגורים ברחובות שעוכבה במשך כ־15 שנה.
● הנתונים מגלים: תושבי החוץ הסתערו על ירושלים, ואז הדולר צנח
● גלילות, הרצליה ופתח תקווה: זיהום הקרקע שמאיים על אלפי דירות חדשות במרכז
ניצחון לרמ"י: המחוזי הותיר על כנו את פסק הדין לפינוי בקעת קנאים
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את ערעורם של מחזיקים בדואים במקרקעין בבקעת קנאים (צביר 1516), והותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום, שהורה על פינוי הקרקע, עליה הוקמו 32 מבנים, עד ל־30 ביוני 2026. ההחלטה, המאמצת את עמדת רשות מקרקעי ישראל, אינה נוגעת רק למתחם הספציפי, וצפויה להשפיע גם על 15 צבירים נוספים שבהם מתנהלים הליכים דומים, עליהם קיימים סה"כ 433 מבנים.
מדובר בהליך שנגרר עוד משנת 2019 אז הוציאה רמ"י צווי פינוי עבור המחזיקים שהקימו מבנים על הקרקע. בהמשך הגישה רמ"י תביעת פינוי נגד המחזיקים, לצד בקשות לצווי הריסה, מניעה ותשלום הוצאות פינוי. בית משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי המחזיקים יושבים על הקרקע כברי רשות מאז שנת 1984, כי הרשות שניתנה להם בוטלה כדין, וכי הוצעו להם פתרונות מגורים חלופיים ביישוב מרעית, אותם בחרו שלא לקבל. עם זאת, בית המשפט העניק להם תקופת התארגנות ארוכה של כשנתיים עד לביצוע הפינוי.
בערעור טענו המחזיקים כי למרות טענות בית המשפט כי המקרה דומה במהותו להלכה שנקבעה בהליכים קודמים, עניינם שונה ממקרים קודמים שנדונו. לדבריהם, למדינה אין כיום צורך תכנוני במקרקעין, לא הוצע להם פתרון מגורים חלופי הולם, והם אף פונו בעבר ממקומות מגוריהם. עוד ביקשו להדגיש את נסיבותיהם הייחודיות ואת הקשר ההיסטורי שלהם לאזור.
אין להתנות פינוי של מחזיקים שלא כדין בקיומו של פתרון דיור חלופי
בית המשפט המחוזי דחה את כל הטענות. השופטים עמית כהן, גיל דניאל ויעקב דנינו קבעו כי בהתאם להלכה שנקבעה ואושרה בהליכים קודמים, המדינה אינה מחויבת להציג צורך תכנוני קונקרטי כתנאי לפינוי מחזיקים ממקרקעי ציבור. בפסק הדין הודגש כי כבעלת הקרקע, המדינה רשאית לפעול לסילוק יד ממקרקעין המוחזקים שלא כדין גם כאשר אין תוכנית מיידית לשימוש בקרקע.
לצד זאת, קיבל בית המשפט את עמדת המדינה שלפיה התביעה משתלבת במדיניות הממשלה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, בהתאם להחלטת הממשלה משנת 2017, שמטרתה להגביר את האכיפה על אדמות המדינה ולעודד מעבר ליישובי קבע. השופטים הוסיפו כי מי שמבקש לתקוף את מדיניות הממשלה צריך לעשות זאת בהליך מנהלי מתאים, ולא במסגרת תביעת פינוי אזרחית.
גם הטענה שלפיה לא הוצע למערערים פתרון חלופי נדחתה. בית המשפט קבע כי לרשותם הועמד פתרון מגורים בשכונת הפרפר ביישוב מרעית, הכולל מגרשים מפותחים וזמינים, אך הם סירבו לו משום שהתעקשו להישאר באזור שבו התגוררו. עוד נקבע כי ממילא אין להתנות פינוי של מחזיקים שלא כדין בקיומו של פתרון דיור חלופי, שכן דרישה כזו עלולה לסכל את יכולת המדינה לאכוף את זכויותיה במקרקעי הציבור. בסופו של דבר דחה בית המשפט את הערעור, הותיר את מועד הפינוי על כנו וחייב את המערערים לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 25 אלף שקל .
אחרי כ-15 שנה של עיכובים: ועדת הערר הורתה לקדם תוכנית שעוכבה
ועדת הערר המחוזית מרכז קבעה בהחלטה עקרונית כי רשות מקומית אינה יכולה לעכב קידום של תוכנית נקודתית רק משום שהיא מקדמת תוכנית כוללנית שנמצאת בשלבי הכנה ראשוניים. במסגרת ההחלטה התקבל ערר שהגישו בעלי קרקע ברחוב סירני ברחובות, והוועדה הורתה להחזיר את התוכנית לוועדה המקומית כדי שתקדם את הפקדתה בתנאים.
ההחלטה עוסקת במתחם הכולל שני מגרשים שעליהם ניצבים כיום שני בתים צמודי קרקע, הממוקמים לאורך רחוב סירני, אחד מצירי התנועה המרכזיים בעיר. בעלי הקרקע, יחד עם היזם ירון גדסי והאדריכל כפיר אשכנזי, מנסים לקדם במקום פרויקט מגורים בבנייה רוויה כבר שנים ארוכות שכוללת הקמת בניין מגורים בן 6 קומות ובן 17 יח"ד על המגרש. בעבר אף זכתה התוכנית לתמיכת עיריית רחובות, אולם בשנים האחרונות שינתה העירייה את עמדתה וקבעה כי יש להמתין לקידום התוכנית הכוללנית של העיר, שהחלה להתגבש רק לפני כחצי שנה.
באמצעות עו"ד מיכל גלקין גולן, טענו העוררות כי מדובר בעיכוב בלתי סביר. לדבריהם, התוכנית תואמת הן את מסמך המדיניות העירוני והן את אופי הבינוי המעורב שכבר קיים באזור, ולכן אין הצדקה להמשיך ולעכב אותה. עוד הדגישו כי הם מנסים לקדם את התכנון במשך כ־15 שנה, תוך מעבר חוזר בין מוסדות התכנון, וכי המתנה נוספת תפגע הן בזכויותיהם והן באינטרס הציבורי.
דרישה מבעלי הקרקע להמתין שנים נוספות היא "תוצאה בלתי סבירה"
ועדת הערר קבעה כי אף שקיימת עדיפות לתכנון כולל של אזור שלם על פני קידום תוכניות נקודתיות, אין בכך כדי להצדיק עיכוב בלתי מוגבל של יוזמות תכנון פרטיות. לדבריה, לאחר שחולף פרק זמן סביר, ניתן לקדם תוכניות נקודתיות גם במקביל להכנתה של תוכנית כוללנית, כל עוד הן עולות בקנה אחד עם עקרונות התכנון העתידי של האזור.
בהתאם לכך, הדגישה הוועדה כי ניתן ליצור "פתרון ביניים" מאוזן, שבמסגרתו יקודמו תוכניות נקודתיות לצד התכנון הכוללני המתגבש. במקרה זה קבעה הוועדה כי דרישה מבעלי הקרקע, הממתינים כבר למעלה מ־13 שנים, להמתין שנים נוספות לתוכנית כוללנית שנמצאת רק בתחילת דרכה, "מהווה תוצאה בלתי סבירה בנסיבות העניין". בתוך כך, הוועדה קיבלה את הערר והשיבה את התכנית לוועדה המקומית ברחובות על מנת שזו תורה על הפקדתה בתנאים.
מדובר בהחלטה חריגה יחסית, שכן לא אחת רשויות מקומיות מבקשות להמתין להשלמת הליכי התכנון הכוללני בטרם יקודמו תוכניות נקודתיות, מהלך שעלול להוביל לעיכוב ממושך של יוזמות בנייה ולפגוע בוודאות התכנונית. לפיכך, עשויה ההחלטה להשפיע על שורה של תוכניות נוספות שנתקעו בנסיבות דומות, ולהבהיר כי קיומו של הליך תכנון כוללני אינו מהווה כשלעצמו עילה לעיכוב קידומן של תוכניות פרטניות.
עו"ד מיכל גלקין גולן מציינת כי: "אין שום טעם לחסום תכנית כזו, על ציר תנועה ראשי ובסביבה מעורבת, כאשר ברור שגם תכנון כולל יקבע במקום בניה רוויה. גם קידומה של התכנית הכוללנית אינו פותר מגרשים ברמת המיקרו. על מנת שיהיה תכנון כולל 'מתחרה' יש צורך בתכניות מפורטות מכוח התכנית הכוללנית, ועד שיאושרו תכניות כאלה עוד חזון למועד, ולכן נכון לקבוע מדיניות לתקופת הביניים".
מעיריית רחובות טרם נמסרה תגובה.
