בעקבות החלטת רשות החשמל מהשבוע לבלום את הבקשות החדשות לחיבור חוות שרתים ל־140 יום - על רקע דרישות של פי שלושה מצריכת החשמל של ישראל כולה - במשרדי הממשלה מנסים כעת להסדיר את הענף, ופועלים לגבש מדיניות שתאפשר ליזמים למנף את גל הביקוש, מבלי לייצר עומס יתר על הרשת שיבוא על חשבון הציבור.
● מקורות מרחיבה את הפעילות הסולארית: תקים מתקני אגירה לחירום
● עסקאות של מיליארדים נרקמות, והמדינה בכלל עוד לא החליטה כמה גז מותר לייצא
שלושה מסמכי מדיניות שהתפרסמו עד כה מסמנים את הכיוונים הנבחנים. הראשון הוא סקירה של משרד האנרגיה וחברת הייעוץ שלדור מחודש ינואר, שדירגה צעדי רגולציה בעולם לפי דרגת חריפותם. השני הוא המלצות דוח הצוות הבין־משרדי (הכולל את האוצר) מפברואר, והשלישי הוא החלטת הממשלה מיוני שעסקה בביסוס המובילות הישראלית בתחום ה־AI.
לא בחצר שלי?
בצוות הבין־משרדי מתארים את הבעיה. מצד אחד, תשתיות המחשוב חיוניות לכלכלה, לביטחון הלאומי וליכולת ההסתמכות העצמית. מצד שני, חוות השרתים הן צרכניות חשמל אדירות - חווה ממוצעת של 50 מגהוואט צורכת חשמל כמו כ־10,000 משקי בית. ואם בעבר הוגשו בקשות בודדות בשנה בסדר הגודל הזה - כעת מדובר בעשרות בקשות בשנה. הבעיה מחריפה מול התשתיות המוגבלות. הצוות מצביע על "אתגרי פיתוח משמעותיים במשק החשמל ובפרט קושי בהליכי התכנון וההקמה", המוחמרים עקב התנגדויות סביבתיות ותופעת ה־NIMBY ("לא בחצר האחורית שלי").
במשרד האוצר, למעשה, לא בטוחים כלל בתועלת של חוות השרתים מול עלות החשמל האדירה. המלצות הצוות אמנם כוללות הנחיה לכלכלן הראשי לבצע תחשיב עלות־תועלת של החוות (באמצעות יועץ חיצוני), אך ניתוח כזה טרם פורסם.
בפועל, לא כל החוות נבראו שוות. מתקן המשרת את מערכת הביטחון או מאיץ פיתוחי AI בהייטק המקומי תורם למשק הרבה יותר מחווה שמספקת שירותי ענן ללקוחות בחו"ל. "מכיוון שיש גבול לכמה חוות המשק יכול להכיל, צריך לתעדיף אותן לפי המטרות וכמה הן יקדמו אותנו כלכלית", מסביר רון אייפר, ראש החטיבה לאנרגיה מקיימת במשרד האנרגיה.
איך מאזנים בין האינטרסים? רון אייפר ממשרד האנרגיה מציג לגלובס את המענה הבסיסי ביותר - "מדיניות אזורית" שתכוון את חוות השרתים בעיקר לפריפריה. "המרחקים בתוך ישראל לא מאוד רלוונטיים לעבודה עם מודלי LLM", מסביר אייפר. "במרכז זה אתגר גדול להעביר מספיק חשמל, אבל בפריפריה זו דווקא הזדמנות לאתר מיקומים ולבנות פארקי תעשייה".
כיוון אפשרי נוסף הוא הגדרת דרישות ליעילות אנרגטית. "יש פה מנעד", מסביר אייפר. "הפעולה המתונה ביותר היא לפרסם את היעילות בתקן מוכר, כמו דירוג אנרגיה של מכשירי חשמל, כמקובל באיחוד האירופי".
הכלים הדרסטיים ביותר
כיוון נוסף הוא דרישה לייצור חשמל עצמאי. "מדינות רבות בארה"ב דורשות מהחוות להביא חשמל משלהן", מציין אייפר. "הייצור יכול להתרחש בשטח החווה - בדומה למכרז רמ"י לשטח עבור חוות שרתים עם פאנלים סולאריים ואגירה - או דרך חוזה עם ספק אף שזה אינו פותר לגמרי את עומסי ההולכה".
האפשרות הרדיקלית ביותר היא "הגבלת כמות חוות השרתים שמותר להקים - בין אם ברמה המקומית, כמו באירלנד שאוסרת על הקמה באזור דבלין, או בהגבלה לאומית רחבה", אומר אייפר. בממשלה מקווים להימנע מצעד דרסטי כזה אם הפתרונות המתונים יותר יעבדו.
אפשרות שלא נכללה במסמכים היא תמחור דיפרנציאלי - גביית מחיר גבוה יותר מחוות ענקיות. אלא שמדובר ב"תיבת פנדורה" המפרה עקרון בסיסי של משק החשמל - המחיר האוניברסלי והשוויוני. ברשות החשמל, שאחראית על המחירים, העדיפו שלא להגיב לכך.
