עסקאות של מיליארדים נרקמות, והמדינה בכלל עוד לא החליטה כמה גז מותר לייצא

יותר משנה חלפה מאז פרסום מסקנות הביניים של ועדת דיין למדיניות משק הגז באפריל 2025. זאת תחת מחלוקות גדולות בין משרד האנרגיה לבין משרד האוצר על כמות היצוא המותרת. מאז כבר נסגרה עסקת ענק ליצוא גז למצרים: עסקת לוויתן, בשווי של 35 מיליארד דולר; ולאחרונה מתגבשת גם עסקה גדולה מול מאגר תמר בשווי שיכול להגיע עד 20 מיליארד דולר - שתיהן עומדות במגבלת יצוא הגז הקשוחה שהציע משרד האוצר בוועדה.

● מודל צרפתי או הולנדי? הדוח שמציף את הקרב על החשמל בישראל
● בכ-20 מיליארד דולר: תמר תייצא גז למצרים

אך על השאלות כגון כמות הגז שתיועד למשק המקומי או החובה לאספקת גז זולה עבורו - אין תשובה, למעט המדיניות שנקבעה ב־2018; הממשלה עדיין אינה יכולה להחליט לגבי מדיניות הגז העתידית, וגם מחפשי הגז נותרים עם סימני שאלה.

ישראל הפכה ליצואנית גז משמעותית בשנים האחרונות, כאשר כמעט חצי מהפקת הגז ההולכת וגוברת מופנית ליצוא. כמות זו צפויה לגדול משמעותית בעתיד, עם השלמת הקמת צינורות יצוא נוספים ועסקאות ענק שמתגבשות בין מאגרי הגז הראשיים של ישראל לבין מצרים, שזקוקה נואשות לגז ישראלי ומוכנה לשלם עליו סכומים גבוהים יחסית.

למרות פוטנציאל הרווח המשמעותי שחלק ניכר ממנו יגיע לקופת המדינה ולקרן העושר, בממשלה מסכימים שיש צורך לשמור מספיק גז למשק המקומי לשנים הבאות. כמה, ואיך? על כך התעוררה מחלוקת גדולה במיוחד בתוך ועדת דיין, בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה יוסי דיין. רוב חברי הוועדה, לרבות משרד האנרגיה, תמכו בהשארת חובת השמירה למשק המקומי על 440 BCM כפי שקובעת המדיניות מ־2018. אך הם זכו להתנגדות של משרד האוצר, שמעוניין להרחיב את חובת השמירה למשק המקומי ל־515 BCM, ובכך להגביל משמעותית את יצוא הגז.

הצעת האוצר המדוברת היא לשמירת גז למשק המקומי ליותר מ־20 שנה, אך היא עשויה להביא להורדת המוטיבציה לחיפושי גז שכבר היום מתעכבים. עמדת האוצר לא התקבלה בוועדה, וצפויה להופיע בדוח הסופי כדעת מיעוט בלבד. ההכרעה האמיתית בנושא היא בהחלטת ממשלה שיכולה להעדיף את עמדת האוצר. אך כל עוד אין דוח סופי, הממשלה לא תקבל החלטה.

"תמונת מצב שגויה"

בלובי 99 עוסקים בנושא הגז זה זמן רב ודורשים את פרסום הדוח. במכתב מטעמם הם מלינים כי החלטות ותהליכים אסטרטגיים מהותיים יוצאים לפועל, במנותק מתמונת המציאות שעלתה בדיוני ועדת דיין, על בסיס החלטות ממשלה לא עדכניות. לדבריהם גם "מדיניות ממשלתית בתחומים משיקים, מתבססת על תמונת מצב שגויה" כמו מתן היתר היצוא לעסקת לוויתן, קביעת יעדי האנרגיות המתחדשות (שצריכות להיות גבוהות ככל שיש פחות גז למשק המקומי), הקמת תחנות כוח מונעות בגז והקמת חוות שרתים. כדי שהמדיניות הממשלתית בנושא תהיה קוהרנטית, הם דורשים "לפעול לפרסום מסקנות הוועדה".

כך למשל, שתיים מהשותפות הגדולות במאגר תמר, ישראמקו ומובאדלה (קרן השקעות של איחוד האמירויות) חתמו על מזכר הבנות מול מצרים על עסקת יצוא גז בשווי מיליארדי דולרים לפחות החל מ־2031. במימוש מלא של כל שותפות תמר, זו תהיה עסקה של 20 מיליארד. כל עוד מסקנות ועדת דיין לא הוגשו ולא התקבלו בהחלטת ממשלה, ההחלטה האם לאפשר להן היתר יצוא (ובאילו תנאים) מתנהלת על פי המדיניות של משרד האנרגיה מ־2018.

בעסקה המקבילה של לוויתן, החליט שר האנרגיה אלי כהן לבלום ברגע האחרון את היתר היצוא הסופי ודרש להתחייב לספק גז בזול למשק המקומי. האם מעתה זה יהיה הכלל, או רק אפיזודה חולפת? האם השיטה תהיה עסקה אד־הוק לכל עסקת יצוא, או שיהיו כללים? לשם כך צריך לקבל החלטת מדיניות עקרונית.

המדיניות משנה מהותית

על רקע העיכוב בהגשת הדוח, גם חיפוש הגז נמצא בסימן שאלה. מדיניות היצוא היא שיקול חשוב שמשפיע דרמטית על הרווח מהגז הישראלי, ומכאן על המוטיבציה להשתתף בחיפוש גז הרה־סיכון במי הים התיכון. היכולת לייצא ללקוח גדול הממדים במצרים יכולה לעשות את ההבדל לגבי החלטת החיפוש בים וחברות עסקיות תמיד יעדיפו ודאות רגולטורית. גורמים במשק הגז תוהים "מה הטעם במכרזים כשלא יודעים מה הכללים" ומוסיפים שאין מנוס מפרסום דוח ועדת דיין בקרוב.

יצוין שהממשלה לא שוקטת על השמרים: אחת ההמלצות המרכזיות בדוח הביניים היא להקים תשתיות ליבוא ואחסון גז, שאינן קיימות בישראל ברמה משמעותית. הממשלה החלה לתכנן את התשתיות האלה, שאין לגביהן מחלוקת בוועדה.