בישראל מיהרו לצהול לאחר הודעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי תוכנית הגרעין שאישר לערב הסעודית תהיה כפופה להצטרפות ריאד להסכמי אברהם. על הנייר מדובר בצעד מצוין מבחינת ישראל, וכמובן שהדהוד מסרים מסוג "שלום באמצעות עוצמה" על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לא איחר להגיע. עוצמה יש לישראל, אך שלום?
● "אין היתכנות לנורמליזציה": מה עומד מאחורי הצעד המפתיע של טראמפ?
● הכלכלה של סעודיה מדשדשת. מצור חות'י עלול לשתק אותה
אם נאמר את האמת, הפעם האחרונה שבה ערב הסעודית שלחה חיילים להילחם בישראל הייתה במלחמת יום הכיפורים, וגם אז היה מדובר בכוח זניח. תוכנית גרעין סעודית, לעומת זאת, רחוקה מלהיות זניחה, בוודאי כשמדובר במדינה שהזרם הוואהבי, הדוגל בפרשנות מילולית של הקוראן והסונה, הוא מרכיב יסוד בזהותה הדתית.
המהירות שבה רה"מ נתניהו מיהר להגיב לדברי טראמפ עשויה להתפרש כזחיחות מסוימת, כאילו שנסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן עומד בשער לנרמל יחסים עם ישראל. הוא לא. נכון לישראל להעריך את אויבותיה, וכך גם לא פחות מהותי להכיר בעוצמת ערב הסעודית - שומרת המקומות הקדושים לאסלאם, מנהיגת העולם הסוני ויצואנית הנפט הגדולה בעולם. כפי שלא אלמן ישראל, בטח ובטח לא אלמנים הסעודים.
עוד הרבה לפני שישראל שלחה סוללות כיפת ברזל לאיחוד האמירויות כדי לתגבר את מערך ההגנה האווירית מול המתקפות האיראניות, נהנתה ערב הסעודית מתגבור פקיסטני גדול פי כמה. מאז אפריל, נפרסו בממלכה טייסת של כ־16 מטוסי קרב מדגם JF-17, שתי טייסות מל"טים ומערכות ההגנה האווירית HQ-9 מתוצרת סין, המופעלות בידי חיילים פקיסטנים. כל אלה הם תוצר של ברית ההגנה ההדדית בין ריאד לאסלאמבאד, שנחתמה בספטמבר אשתקד.
עלולה לפנות לסין
ככלל, מערכת היחסים בין ריאד לבין אסלאמבאד מגוונת מאוד. עוד לפני שנחתמה ברית ההגנה, התבססו היחסים על סיוע סעודי בהיקפים גדולים, שכלל הלוואות נדיבות ואספקת נפט משמעותית. מנגד, פועלים זרים פקיסטנים רבים עובדים בערב הסעודית.
אולם ישנו ממד אסטרטגי חשוב יותר שככל הידוע לא נכלל בשיתוף הפעולה בין המדינות עד כה - הגרעין. פקיסטן היא מעצמה גרעינית המחזיקה בכ־170 ראשי קרב, לפי מכון שטוקהולם למחקרי שלום (SIPRI), ולכן היא יכולה להציע ל־MBS מענה משמעותי בהרבה מתוכנית גרעין אזרחית מהסוג שטראמפ מקדם.
בעולם אוטופי, כל אדם בר־דעת יעדיף שערב הסעודית לא תחזיק כלל בתוכנית גרעין. אלא שזו תפיסה נאיבית, לנוכח עוצמתה הכלכלית של הממלכה והמציאות הביטחונית באזור, ובראש ובראשונה האיום האיראני. מבחינת ריאד, תוכנית גרעין היא גם מרכיב של הרתעה. במובן זה היא אינה שונה מהתפיסה שהובילה את איראן לקדם את תוכנית הגרעין שלה, שנועדה בראש ובראשונה להבטיח את שרידות המשטר. גם את הרעיון הזה היא לא המציאה - קוריאה הצפונית הקדימה אותה.
בנוסף לכך, לתוכנית גרעין יש גם היגיון כלכלי מובהק. ערב הסעודית מבקשת לגוון את כלכלתה ולהפוך למוקד הבינה המלאכותית של המזרח התיכון, ואולי אף למרכז עולמי בתחום. כדי להגשים את החזון הזה היא תידרש לאספקת אנרגיה יציבה, מהירה ובהיקפים עצומים. כבר לפני כמה שנים הציגה הממלכה תוכנית להקמת שתי תחנות כוח גרעיניות בהספק של 1.4 ג'יגה־ואט כל אחת, סמוך לגבול עם איחוד האמירויות. ככל הידוע, סין, רוסיה, צרפת וקוריאה הדרומית כבר הגישו הצעות לבניית הכורים, ובמקביל הסעודים הכשירו מדענים מקומיים לענף.
לא פחות מהאפשרות הפקיסטנית, גם סין עשויה לשמש כתובת עבור הסעודים בכל הנוגע לידע גרעיני. בייג'ינג היא המעצמה הגרעינית השלישית בעולם ומחזיקה בכ־586 ראשי קרב גרעיניים, לפי SIPRI. ריאד, כמובן, לא הייתה צריכה אותי בשביל הרעיון הזה. בשנים האחרונות כבר פורסמו דיווחים שלפיהם ערב הסעודית וסין שיתפו פעולה בכרייה ובהפקה של "עוגה צהובה": אבקת אורניום מרוכזת המשמשת שלב מרכזי בשרשרת הדלק הגרעיני.
הנורמליזציה לא נראית באופק, גם בלי קשר לגרעין
אם מישהו מצפה לנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית ב־2026, סביר מאוד להניח שהוא יתאכזב. מוחמד בן סלמאן זקוק ליציבות פנימית, אזורית וביטחונית כדי לקדם מהלך בסדר גודל כזה. כל עוד נמשכת הלחימה בעזה ואין אופק מדיני לנושא הפלסטיני, הוא לא ילך למהלך. נורמליזציה עם ירושלים לא שווה לו את הסיכון שהרחוב הסעודי, שלא אוהב את ישראל (בלשון המעטה...), יצא להפגין נגדו.
גם אילו המלחמה כבר הייתה מאחורינו, עדיין היה קשה לראות את MBS מתקדם לעבר נורמליזציה. הסיבה פשוטה: בחירות. בישראל הן צפויות ב־27 באוקטובר, ובארה"ב ייערכו בחירות האמצע ב־3 בנובמבר. בן סלמאן לא ימהר להשלים מהלך אסטרטגי מול נתניהו כל עוד אינו יודע אם יישאר בתפקידו גם ב"יום שאחרי", ואם טראמפ ייצא מוחלש מבחירות האמצע, סביר מאוד כי הנורמליזציה תמשיך לחכות. כל תרחיש נוסף של אי ודאות פוליטית בישראל ידחה אותה עוד יותר.
בסיכומו של דבר, השלב השני במדרג הצרכים של מאסלו הוא הצורך בביטחון. הפגיעוּת שמציגות מדינות המפרץ ככלל וערב הסעודית בפרט מול איראן מלמדת עד כמה הן חוששות מעימות ישיר. עד כמה הן הוכיחו עצמן כלא יותר מאשר "נמר של נייר". לכן, כשהאיום ממילא מרחף מעליהן, הן לא מעוניינות לספק לרפובליקה האסלאמית את האליבי המיטבי להמטיר עליהן טילים בליסטיים במודל שעימו התמודדה איחוד האמירויות.
דווקא משום כך, תעודת הביטוח הטובה ביותר מבחינת ישראל היא שארה"ב תהיה זו שתוביל את תוכנית הגרעין הסעודית. אם מוחמד בן סלמאן לא יקבל מוושינגטון מענה תוך כדי שאין באמת באפשרותו לנרמל יחסים, ישראל עלולה למצוא את עצמה מפסידה פעמיים: גם ללא הסכם עם ערב הסעודית, וגם מול תוכנית גרעין שתוקם בסיוע פקיסטני וסיני, הרחק מהשפעה אמריקאית.
