הגיל השלישי נתפס לרוב כשלב שבו אפשר סוף־סוף להאט את הקצב. הילדים כבר גדלו והקימו משפחות משלהם, ואפשר ליהנות מהפנסיה ומהנכדים. לכאורה, תסריט אידילי. אלא שעבור יותר ויותר זוגות, דווקא בנקודה הזאת העלילה מקבלת תפנית - והם מחליטים לפרק את החבילה.
● 3 מיליון שקל, ויש לכם דירה בפרויקט שבו חיים עד גיל 100
● קבלו הימור משנה חיים: 200 אלף שקל עכשיו או סיכוי ל-4 מיליון אח"כ
התופעה, המכונה בעולם Gray Divorce ("גירושים אפורים"), כבר אינה נדירה כבעבר, והולכת ומתרחבת גם בישראל. עוד ועוד בני 60, 70 ואפילו 80 מסיימים נישואים שנמשכו עשרות שנים.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הגרושים בגילאים 65-74 יותר מהוכפל בתוך שני עשורים: בקרב נשים הנתון עלה מ־9% בשנת 2003 ל־18% בשנת 2023, ובקרב גברים מ־6% ל־14%. גם בגזרת בני ה-75 ומעלה חלה עלייה ניכרת - מ־4% ל־13% אצל נשים ומ־3% ל־9% אצל גברים.
בניגוד לגירושים בגילים צעירים, כאן כבר אין מחלוקות על משמורת או מזונות. במקום זאת, עולות שאלות אחרות: איך מחלקים רכוש שנצבר במשך חיים שלמים? מה קורה כשבן או בת זוג חדשים נכנסים לתמונה? איך מגיבים הילדים, שכבר הקימו משפחות משלהם? ומה המשמעות עבור הנכדים, שהכירו את סבא וסבתא כיחידה אחת?
"הילדים היו הדבק"
לדברי פרופ' אלה קון־שורץ, ראש התוכנית לתואר שני בגרונטולוגיה (מדעי הזיקנה) באוניברסיטת בן־גוריון, אין גורם אחד לתופעה, אלא שילוב של שינויים חברתיים, כלכליים ודמוגרפיים. "אחד הגורמים המרכזיים הוא שאנשים פשוט חיים יותר", היא אומרת. "פעם לא היו עוד 20-30 שנות חיים אחרי גיל הפרישה. היום אנשים שואלים את עצמם: 'מה, את כל הזמן שנשאר לי אבלה עם הבן אדם הזה, שאני לא רוצה להיות איתו?'".
אבל תוחלת החיים היא רק חלק מהסיפור. לדברי קון־שורץ, זוגות רבים בוחרים להישאר יחד למען הילדים גם כשהקשר נשחק, ורק כשהילדים עוזבים את הבית - הם ניצבים לראשונה לבדם מול הזוגיות. "יש מושג שנקרא 'יאוש שקט'", היא מסבירה. "אנשים סוחבים קשר לא טוב בשביל הילדים, כדי לא לפרק את הבית. כשהילדים יוצאים מהבית, פתאום מבינים שלא נשאר הרבה בזוגיות. הילדים היו הדבק שהחזיק אותה".
היציאה של הילדים מהבית מביאה איתה שינוי נוסף: לבני הזוג יש יותר זמן פנוי, יותר חופש ולעתים גם יותר ביטחון כלכלי לקבל החלטות שבעבר היו דוחים. "בגיל מבוגר יותר, יש יותר משאבים, יותר חופש ויותר פנאי - גם פנאי נפשי", אומרת קון־שורץ. "לפעמים הם לא רצו להתגרש קודם, אבל רק עכשיו הם עוצרים ושואלים את עצמם איך הם רוצים לחיות את השנים שנותרו".
לדבריה, השינוי קשור גם לאופן שבו מוסד הנישואים השתנה. "יש עלייה במה שנקרא 'נישואים אינדיבידואליסטיים'", היא מסבירה. "אם בעבר הנישואים נעשו יותר לפי תפקידי מגדר, וכל אחד ידע מה התפקיד שלו, היום אנחנו מסתכלים על נישואים כעל משהו שאמור לאפשר לנו לממש את עצמנו. כשהם כבר לא ממלאים את הפונקציה הזאת, אנשים מרגישים יותר בנוח לצאת מהם".
סיבה נוספת שמציפה קון־שורץ, היא שבני הדור שמתגרש כיום נכנסו לנישואים בנסיבות שונות מאלו המאפיינות זוגות צעירים כיום. "הרבה פעמים הנישואים האלה קרו בגיל צעיר, ולא בהכרח מתוך התאמה או אהבה רומנטית. התחתנו כי הגיע הזמן, כי זה היה הדבר המקובל".
גם התפיסה השלילית כלפי גירושים מתעמעמת. "היום לנשים יש יותר יכולת להתגרש", אומרת קון־שורץ. "יש להן יותר עצמאות כלכלית, וגם מבחינה חברתית זה הרבה יותר מקובל מבעבר".
המחלוקות על הירושה
בניגוד לגירושים בגילים צעירים, שבהם עיקר תשומת הלב מופנה לילדים הקטנים, כאן הילדים כבר בוגרים, לעתים הורים בעצמם. דווקא משום כך, לפי קון־שורץ, הם עלולים למצוא את עצמם מעורבים לא פחות.
"הרבה פעמים קורה היפוך תפקידים", היא מסבירה. "הילדים רוצים לוודא שההורים יסתדרו מבחינה כלכלית, או שאחד ההורים לא מקבל החלטות פזיזות. אם, למשל, אחד ההורים מחליט למכור את הבית, הילדים רוצים להבין שזה באמת הצעד הנכון, ונהיים חלק מהתהליך".
לצד זאת, מתווספות שאלות שכמעט אינן קיימות בגירושים מוקדמים יותר. "מי יסעד אותי אם אחלה? מי יהיה איתי בבית החולים? מי יקבל החלטות רפואיות אם לא אוכל להביע את רצוני?" מסבירה קון־שורץ. "כשיש בני זוג חדשים, ילדים ממערכות יחסים קודמות ומשפחה מורכבת יותר, גם השאלות האלה הופכות למסובכות יותר".
גירושים בגיל השלישי מציבים גם שורת סוגיות משפטיות וכלכליות. עשרות שנות חיים משותפים משמעותן בדרך כלל גם רכוש שנצבר לאורך השנים, חסכונות, זכויות פנסיוניות ולעתים גם עסקים או נכסים משותפים - וכל אלה צריכים להתחלק.
לדברי עו"ד ניב כהן, המתמחה במשפט אזרחי וענייני משפחה, דווקא משום שבשלב זה כבר אין בדרך כלל מחלוקות על משמורת או מזונות, ההליכים נוטים להיות רגועים יותר. "בדרך כלל, בגילים האלה מדובר יותר במיצוי אחד של השני", הוא אומר. "הרבה פעמים זה מביא לפרידה יותר הרמונית".
לדבריו, בגיל השלישי מוקד הדיון עובר כמעט כולו לפן הכלכלי. "אין פה עניין של מזונות קטינים, אין פה עניין של הסדרי ראייה", הוא מסביר. "זה מעקר חלק מהסיבות לוויכוחים הנפוצים בין בני זוג בשנות ה־30 וה־40 לחיים, ויותר מתרכז בנושא הכלכלי ובנכסים המשותפים שנצברו לאורך השנים".
גם שם, המציאות לעתים פשוטה יותר, ולדבריו "בדרך כלל כן יודעים מה יש לכל אחד". לכן, במקרים רבים, המחלוקות מסתיימות בין עורכי הדין ואינן מגיעות לבית המשפט.
אלא שקיימים גם מקרים מורכבים יותר. כהן מספר על זוג שהגיע אליו לאחר עשרות שנות נישואים. הבעל, שצבר לאורך השנים נכסים רבים, היה משוכנע שההליך יהיה קצר ופשוט. "הוא חשב שהוא הולך להסכם, ואיש איש ילך לדרכו", מספר כהן. אלא שהחשד של האישה כי קיימים נכסים נוספים הוביל את הצדדים להליך משפטי ארוך. "היום אנחנו בערך ארבע שנים אחרי ולא רואים את הסוף".
ככל שההליך מתארך, כך גם המעגל שנפגע ממנו מתרחב. "הילדים ניסו ולא הצליחו להשפיע", הוא מספר. "הם רוצים לשים לזה סוף, ולא לבחור צד". כהן מספר כי בהרבה מקרים, המחיר המשפחתי מורגש היטב גם אצל הדור הבא, כאשר "אי אפשר לעשות שבת עם סבא וסבתא ביחד".
בנוסף, מספר כהן, הילדים נוטים להיות מעורבים הרבה יותר בהחלטות הכלכליות. "הרבה פעמים אתה רואה את הילדים כרוח החיה", הוא אומר. "זה מגיע בעידוד שלהם: 'תשמור על מה שהרווחת כל השנים'". לדבריו, המעורבות הזאת אינה נובעת רק מהחשש מפני הירושה העתידית. "זה שגוי לחשוב שהפחד הוא רק על עצמם ועל מה שיישאר להם", הוא אומר. "לפני זה, הפחד הוא מה יקרה להורה - שהוא לא ימצא את עצמו בחיסרון כיס".
כהן מספר שהסכמי ממון נפוצים במיוחד כשזה מגיע לפרק ב'. "הרבה מאוד הסכמי ממון נחתמים בין בני זוג בפרק ב'. ברגע שזה הסכם ממון בין בני זוג והכיוון הוא עד אחרית ימיהם, לרוב זה יהיה מלווה גם בצוואה".
