אחרי ימים מורטי עצבים של המתנה מאז השימוע, היום שבו הפיטורים מגיעים בפועל מתאפיין בעיקר בניתוק. אריזת הלפטופ, החזרת התג, הפרידה מהצוות, והיציאה האחרונה מהמשרד. ואז מגיע השקט. היומן, שהיה גדוש בפגישות ובמשימות, מתרוקן בבת אחת ומותיר שאלה מהדהדת: מה עושים עכשיו?
● לידיעת מפוטרי ההייטק: הטיפים שיאפשרו לכם למקסם רווח מהאופציות שקיבלתם
● עלייתן של חברות מיליון הדולר שמעסיקות עובד אחד בלבד
● מי שמחוץ למעגל העבודה ישלם יותר: תוכנית האוצר לכיסוי הבור בביטוח לאומי
בחודשים האחרונים, השאלה הזו מעסיקה אלפי עובדים בהייטק הישראלי. התגובה האוטומטית היא לפתוח את הלינקדאין, להעלות פוסט "פתוח להזדמנויות" ולהסתער על קורות החיים. אלא שדווקא הפעולות הללו, כשהן נעשות מתוך דחף וללא תכנון, מייצרות מרוץ מתיש: עשרות פניות, מעט תשובות ותחושה מתסכלת של דריכה במקום.
מנהלת הפיתוח הוותיקה מור שלזינגר נקלעה לסיטואציה דומה לפני שמונה שנים. היא מצאה את עצמה, לצד העובדים שגייסה בעצמה, מחוץ לארגון שנקלע לקשיים. בפוסט שפרסמה לפני כשבועיים בפייסבוק, שהגיע למעל 2,000 לייקים, מאות תגובות ועשרות שיתופים, היא מסבירה את המסקנה המרכזית שלה מהחוויה ההיא, והיא די פשוטה. לא נכון לעבור את חיפוש העבודה לבד.
הקימו חמ"ל תעסוקתי
כשהחברה שבה עבדה נסגרה וכולם פוטרו, שלזינגר הבינה את השיעור החשוב של עבודת הצוות בחיפוש עבודה. היא והצוות הקימו מעין חמ"ל תעסוקתי: עברו זה על קורות החיים של זה, תרגלו ראיונות, חלקו קשרים והציגו את עצמם לחברות כקבוצת עובדים שכבר יודעת לפעול יחד. אלו חלק מהמסקנות והטיפים שהיא אספה מהחיפוש המשותף, שהביא אותה בסופו של דבר למצוא עבודה בגוגל.
בימים הראשונים קל להרגיש שכל שעה שבה לא נשלחה מועמדות היא שעה מבוזבזת. אלא שהפצה המונית של אותו מסמך לעשרות משרות אינה בהכרח יעילה, ולעיתים אפילו פוגעת בסיכויים שלכם.
לפני שמתחילים, כדאי לעצור ולמפות את השוק: אילו תפקידים באמת רלוונטיים לניסיון שלכם, איפה קיים פער מקצועי ומה השתנה בתחום מהפעם האחרונה שחיפשתם עבודה. עובד שהיה חמש או שבע שנים באותו ארגון, עשוי לגלות שהטייטלים השתנו, שדרישות הסף התרחבו או שהמיומנות המרכזית שעליה בנה את הקריירה אינה מספיקה עוד כשלעצמה.
המיפוי צריך לכלול גם החלטה על גבולות הגזרה. האם אתם מוכנים לרדת בדרגה כדי להיכנס לחברה מעניינת? האם תעברו מתאגיד לסטארט-אפ? האם אתם מחפשים תפקיד ניהולי בלבד, או מוכנים לחזור לתפקיד מקצועי? ככל שההחלטות האלה מתקבלות מוקדם יותר, כך קטן הסיכוי להישאב לחיפוש לא ממוקד.
להראות קו"ח לאדם קרוב
גם קורות החיים צריכים להשתנות בהתאם. לא מדובר בשכתוב מלא לכל משרה, אלא בהבלטת הניסיון הרלוונטי לבעיה שהחברה מנסה לפתור. כלי בינה מלאכותית יכולים לשפר ניסוח, לקצר משפטים ולהתאים קורות חיים למילות המפתח במודעת הדרושים, אבל הם אינם יודעים מה באמת עשיתם בתוך הארגון. "AI לא יודעת להעביר את הסיפור שלך כמו בן אדם שעבד איתך", אומרת שלזינגר. "קולגה יכולה לראות מייד שקורות החיים מפספסים את הדבר הכי חשוב שעשית, כי מבחינתך הוא כבר נראה מובן מאליו". לכן, לפני ששולחים את המסמך, כדאי להעביר אותו לאדם שעבד אתכם מקרוב.
בגל פיטורים רחב עשויים כמה עובדים מאותה חברה להתחרות על אותן משרות. זה מפתה לשמור קשרים לעצמכם, לא לספר על הזדמנות שנפתחה ולהתייחס לאחרים כאל יריבים. אלא שבפועל, שיתוף פעולה יכול להרחיב את מספר ההזדמנויות עבור כולם.
בחמ"ל שהקימה שלזינגר, כל הפניה או קשר שהגיעו לאחד העובדים הועברו הלאה כשלא התאימו לו. אם מנהלת גיוס חיפשה מפתח Backend, העובד ששמע על כך חיבר אותה לעמית מתאים. אם חברה חיפשה כמה עובדים, הקבוצה הציגה את עצמה כצוות שכבר מכיר את שיטות העבודה של חבריו.
הגרסה הפשוטה יותר של המודל היא להקים קבוצה קטנה של שלושה עד חמישה מחפשי עבודה. לקבוע פגישה שבועית, להחליף מידע על חברות שמגייסות, לעבור יחד על פניות ולסכם מי עושה מה עד הפגישה הבאה. לקבוצה יש גם תפקיד פחות מקצועי ויותר יומיומי - היא מייצרת מחויבות. חיפוש עבודה מהבית נוטה להתמוסס. קל להעביר בוקר שלם בגלילה בלינקדאין, להרגיש עסוקים ולהגיע לסוף היום בלי לבצע שיחה אחת. כשיש שותף שמצפה לעדכון, הסיכוי להשלים את המשימות עולה.
עובדים רבים יודעים שהם צריכים "לעשות נטוורקינג", אבל אינם יודעים מה לומר. הם שולחים הודעה כללית לאדם שלא דיברו איתו שנים ("היי, אני מחפש את האתגר הבא, אשמח אם תעדכן"), ומקווים שהצד השני יפתור עבורם את הבעיה.
עם זאת, נטוורקינג יעיל יותר מתחיל בבקשה קטנה וממוקדת. ככל שהאדם שמולכם מבין טוב יותר מה אתם מחפשים, קל לו יותר לחשוב על הזדמנות מתאימה. "מחפש תפקיד בהייטק" הוא מסר כמעט חסר משמעות. "מחפש תפקיד ניהול מוצר בחברת B2B, עם דגש על מוצרים מבוססי נתונים", כבר מאפשר לאדם להיזכר בשם רלוונטי.
איך לשמור על מסגרת
אחת הבעיות הקשות בתקופת חיפוש היא היעלמות המסגרת. בלי שעות עבודה או משימות ברורות, הימים נוטים להתערבב. מחפש העבודה יכול להיות פעיל במשך 12 שעות, ועדיין להרגיש שלא התקדם. לכן כדאי לבנות לו"ז קבוע שמקדיש זמן מוגדר לחיפוש משרות, לפניות אישיות וללמידה. לא כל היום צריך להיות מוקדש לחיפוש, ולעיתים דווקא הגבלת זמן השהייה בלינקדאין הופכת את הפעילות ליעילה יותר.
ההבחנה הזאת חשובה גם מבחינה נפשית. כשהמדד היחיד הוא הצעת עבודה, כל יום ללא הצעה נראה כמו כישלון. כשבוחנים גם את התהליך, אפשר לראות התקדמות עוד לפני שמתקבלת תשובה חיובית.
מועמדים נוטים להתכונן לראיון באמצעות קריאת שאלות נפוצות וניסוח תשובות בראש. הבעיה היא שתשובה שנשמעת משכנעת במחשבה עלולה להישמע מפוזרת כשהיא נאמרת בקול. בחמ"ל הפיטורים של שלזינגר, העובדים ערכו זה לזה ראיונות דמה. הם שאלו שאלות קשות, יצרו תשובות ארוכות והצביעו על המקומות שבהם המרואיין נשמע כללי מדי.
היתרון בקולגה מקצועי הוא שהוא יודע לחפור מתחת לשכבה הראשונה. "כשמועמד אומר 'הובלתי את הפרויקט', הקולגה ישאל מי עוד היה מעורב, מה בדיוק הייתה האחריות של המועמד, מה השתבש ואיך התקבלה ההחלטה", מסבירה שלזינגר. "אלה בדיוק המקומות שבהם מראיינים מנסים להבין אם האדם שמולם באמת עשה את מה שהוא מתאר".
"זה יצר באזז מטורף בתעשייה", מספרת שלזינגר על ראיונות הדמה שערכו בצוות שלה. "חברות שבכלל לא גייסו פתאום התחילו לפנות אלינו. בסוף, כולם מצאו עבודה, רבים המשיכו יחד".
מחיקת שנים של ניסיון
מעבר לאובדן ההכנסה, פיטורים מערערים את הדרך שבה אדם מציג את עצמו. בתעשייה שבה הטייטל, שם החברה והשכר הפכו לסמלי מעמד, המעבר מ"סמנכ"ל בחברת טכנולוגיה" ל"מחפש עבודה" עלול להרגיש כמו מחיקת שנים של ניסיון.
שלזינגר, שעוסקת בימים אלה בכתיבת הספר "מה הסיפור שלך?" בהוצאת "שתים" ובעריכת מירי רוזובסקי, מתייחסת לכך באמצעות כלים מעולם הפסיכולוגיה הנרטיבית. הרעיון אינו לטעון שכל משבר הוא הזדמנות או שהכול קורה לטובה. פיטורים יכולים להיות אירוע קשה, מלחיץ ולעיתים לא הוגן. אבל הם אינם חייבים להפוך להסבר היחיד של האדם על עצמו.
לדבריה, יש הבדל בין "פיטרו אותי" לבין "אני מפוטר". הראשון מתאר אירוע שקרה בזמן מסוים. השני הופך את האירוע לזהות. הדרך לצאת מהעמדה הזאת היא לא רק באמצעות חשיבה חיובית, אלא דרך פעולות שמחזירות תחושת שליטה: לבקש עזרה, לפנות לאנשים, לקבוע שגרה ולסייע גם לאחרים. "אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט בסבב הפיטורים או בשיחת השימוע בבוקר", כתבה שלזינגר בפוסט שבו סיפרה על סגירת המרכז שניהלה. "אבל אנחנו לגמרי יכולים לשלוט באיך אנחנו חוצים את הכביש בצהריים".
