בשנים האחרונות הפכה אלימות בני הנוער בישראל מתופעה מטרידה למשבר שמערער את תחושת הביטחון בקהילה, בבית הספר וברשת. הרצח של ימנו בנימין זלקה ז"ל בפתח תקווה, שבו היו מעורבים קטינים, המחיש את עומק השינוי: לא עוד אירועים נקודתיים בלבד, אלא דפוסי אלימות קבוצתית, שימוש גובר בנשק קר, ירידה בגיל המעורבים וחיבור הדוק בין הזירה הפיזית לזירה הדיגיטלית.
● נתונים חדשים מגלים: כך פועל המנגנון שתוקע גיוסים איכותיים לשירות הציבורי
● נפגעי עבירה לא ממצים זכויות. איך המדינה יכולה לשנות את זה?
הרצח של זלקה הביא את הכנסת לעיסוק מחודש בנושא - וועדת החינוך והוועדה לזכויות הילד הכריזו על התופעה כ"משבר לאומי". הדבר יוצר הזדמנות לבחון את רצף המדיניות הממשלתית והמקומית שנבנה בישראל לאורך שני העשורים האחרונים: מתוכנית "עיר ללא אלימות", דרך הקמת הרשות הלאומית לביטחון קהילתי ותוכנית 360 לילדים ונוער בסיכון, ועד מוקד 105 להגנה על ילדים ברשת. השאלה המרכזית היא מדוע, למרות ריבוי הכלים, הפער בין המדיניות לבין המציאות בשטח עדיין מתרחב.
אחדות הזירות המסוכנת של הרשת והרחוב
הזירה הבולטת ביותר היא הרשת. בני נוער מבלים שעות ארוכות מול מסכים, נחשפים מוקדם לסמארטפונים ופועלים בסביבה שמייצרת תחושת אנונימיות ומחלישה עכבות. הרשתות החברתיות מעצימות חרמות, שיימינג ו"תופעת עדר", וכלי בינה מלאכותית מוסיפים שכבה חדשה של סיכון: כרבע מבני הנוער מדווחים כי נחשפו לתוכן פוגעני שנוצר באמצעות AI.
אבל האלימות אינה נשארת ברשת. היא מופיעה גם בשכונות, בפארקים, בחופי רחצה ובבתי הספר - במיוחד בחטיבות הביניים, שמשרד החינוך הגדיר כ"בטן הרכה" של המערכת. החשיפה לאלימות קהילתית גבוהה במיוחד בקרב בני נוער מהחברה הערבית, ועלולה להוביל לפוסט־טראומה, חרדה, דיכאון ובעיות התנהגות.
החיבור בין הזירות האלה הוא שמקשה על ההתמודדות. כאשר אותה תופעה מתרחשת במקביל בבית הספר, במרחב הציבורי וברשת, גם חלוקת האחריות בין הגורמים המטפלים נעשית מורכבת יותר. משרד החינוך נדרש להתמודד עם ביטויי אלימות בתוך מוסדות החינוך, הרשויות המקומיות עם הביטחון הקהילתי במרחב העירוני, והמשטרה ומוקד 105 עם אירועים שחלקם פליליים וחלקם נמצאים באזור האפור שבין פגיעה חברתית לבין עבירה. לכן, גם כאשר קיימים מענים בכל אחת מהזירות, השאלה היא עד כמה הם מחוברים זה לזה.
למעלה משני עשורים של "עיר ללא אלימות"
המדינה לא מתחילה מאפס. כבר ב־2004 הושקה באילת תוכנית "עיר ללא אלימות", שהורחבה בהמשך ליותר מ־150 רשויות. התוכנית שילבה מדריכי מוגנות בבתי הספר, מצלמות ומוקדים עירוניים, שיטור עירוני, מגרשים מוארים, סיירות הורים ואיתור נוער בסיכון. לפי מעקבי המרכז להעצמת האזרח, זה היה מנגנון יישום יעיל יחסית: הממשלה העבירה תקציבים, והרשויות המקומיות תרגמו אותם לפעולות בשטח.
מאז, התוכנית כבר אינה פועלת כישות עצמאית. בשנים 2017־2018 אוחדו ״עיר ללא אלימות״, הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול ואגף מצי"לה לתוך הרשות הלאומית לביטחון קהילתי. המטרה הייתה לצמצם כפילויות ולייצר כתובת אחת לטיפול באלימות, פשיעה והתמכרויות ברשות המקומית. בפועל, בחלק מהרשויות השם הוותיק עדיין מופיע על ניידות ושלטים, אך הניהול והתקצוב כפופים לרשות המאוחדת.
האיחוד לתוך הרשות הלאומית לביטחון קהילתי אמור היה לתת מענה בדיוק לבעיה הזו: ריבוי תוכניות, גופים ושמות שפעלו במקביל. במקום מערכים נפרדים לאלימות, סמים, אלכוהול ומניעה קהילתית, נוצרה מסגרת אחת שאמורה לראות את מכלול הסיכונים בקהילה. אך עצם האיחוד אינו מבטיח כשלעצמו יישום אחיד. העובדה שבחלק מהרשויות עדיין משתמשים בשם הישן של "עיר ללא אלימות" ממחישה את הפער בין השינוי המבני ברמה הממשלתית לבין האופן שבו המדיניות מזוהה ומופעלת בשטח.
לצד זאת פועלת תוכנית 360 לילדים ונוער בסיכון, שמטרתה למנוע מצבי סיכון במשפחה ובקהילה. היא מופעלת ביותר מ־185 רשויות ושכונות, בעיקר באזורים מוחלשים, בתקציב שנתי של כ־220 מיליון שקל. המודל שלה מבוסס על עבודה בין־משרדית, העברת אחריות לרשויות המקומיות ושימוש במערכת נתונים למעקב אחר הילדים והוריהם.
אחד המיזמים הפועלים במסגרתה הוא "מתחברים לנוער בחופים": מתחמי איתור וסיוע לבני נוער בחופש הגדול, סביב שימוש באלכוהול וסמים, לחץ חברתי, פגיעות מיניות ואלימות. באירוע לציון 18 שנים לתוכנית, ביולי 2026, הזהיר פרופ' הלל שמיד כי הקורונה, המלחמה והמשברים החברתיים יצרו אתגרים בקרב אוכלוסיות ילדים ונוער "שלא הכרנו בעבר" - ולכן גם הכלים המקצועיים צריכים להשתנות.
במובן הזה, תוכנית 360 מציגה תפיסה משלימה לזו של הביטחון הקהילתי. היא אינה מתמקדת רק באירוע אלים שכבר התרחש, אלא בזיהוי מוקדם של מצבי סיכון במשפחה ובקהילה. העובדה שהיא פועלת בעיקר באזורים מוחלשים, ביותר מ־185 רשויות ושכונות, משקפת הכרה בכך שהסיכון אינו מתחלק באופן שווה. גם השימוש במערכת נתונים למעקב אחר ילדים והוריהם נועד לאפשר טיפול מתמשך ולא רק תגובה נקודתית, אך הוא תלוי ביכולת של המשרדים והרשויות לעבוד יחד לאורך זמן.
המוקד שנשאר להתמודד עם הזינוק בפניות
בזירה המקוונת פועל מוקד 105, הזרוע המבצעית של המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת. המוקד משלב שוטרים מיחידה 105 בלהב 433 עם דסק מומחים אזרחי מחמישה משרדי ממשלה, ומטפל הן באירועים פליליים והן במקרים שאינם בהכרח חוצים את הרף הפלילי - כמו חרמות, שיימינג ובריונות רשת.
בשנת 2025 נפתחו במוקד 16,292 אירועים - עלייה של כ־71% לעומת 2024. במטה מייחסים זאת גם לעלייה במודעות הציבורית וגם להסלמה בשיח הפוגעני ברשתות. אלא שמול הזינוק הזה עומדים משאבים מוגבלים: משמרת רגילה מאוישת בשישה שוטרים בלבד, ובסופי שבוע בשניים. גם צוות האכיפה האלטרנטיבית בפרקליטות, שאמון על דרישות להסרת תכנים פוגעניים, פועל בתקינה מצומצמת.
גם סוגיית כוח האדם במוקד ממחישה את הפער בין היקף המשימה לבין היכולת המבצעית. עלייה של 71% במספר האירועים בשנה אחת היא אינדיקציה משמעותית לעומס, בין אם מקורה במודעות ציבורית גבוהה יותר ובין אם בהסלמה בשיח הפוגעני. כאשר משמרת רגילה נשענת על שישה שוטרים בלבד, ובסופי שבוע על שניים, קשה להניח שהמערכת מסוגלת לספק מענה מלא לכלל הפניות באותו קצב שבו הפגיעות מתרחשות ומופצות.
בעיה נוספת היא הסרת תכנים. כיום היא נשענת בעיקר על שיתוף פעולה וולונטרי של הפלטפורמות, ולא על כלי אכיפה מחייבים. בשידורי Live, הקושי גדל עוד יותר: התוכן נעלם במהירות, ולעתים קשה לאתרו בדיעבד. לצד זאת, רק כרבע מבני הנוער אומרים שיפנו למוקד אם ייפגעו; רובם יעדיפו הורים או גורמים קרובים.
כלומר, גם כאשר מוקם כלי ייעודי, הוא אינו בהכרח הופך לכתובת הראשונה בעיני מי שאמור להשתמש בו. לכן ההגנה ברשת אינה יכולה להישען רק על מוקד ממשלתי. היא מחייבת גם מודעות של הורים, אנשי חינוך וגורמי קהילה, שממילא מופיעים במסמכי המדיניות כחלק ממעגלי המניעה והטיפול.
ארגז הכלים מפוזר בין משרדים ורשויות
אם כך, הבעיה אינה היעדר מוחלט של מדיניות אלא פער בין הכלים הקיימים לבין צורכי השטח. המענים מפוזרים בין משרדים ורשויות, חלקם נשחקו תקציבית, ואחרים מתקשים להתאים את עצמם למציאות שבה אלימות בני נוער מתרחשת במקביל בבית הספר, ברחוב וברשת.
החסם הראשון הוא תקציבי. תקציבי תוכנית 360 והתעריפים המועברים לרשויות לא עודכנו במשך כ־15 שנה, למרות עליות מחירים וגידול באוכלוסייה. במקביל, תקציב תנועות הנוער - גורם מניעה מרכזי - קוצץ ב־50%. התוצאה היא אי־ודאות שמקשה על רציפות טיפולית ועל הפעלת סיירות ותוכניות מניעה.
החסם השני הוא כוח אדם. מחסור בפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, אנשי בריאות נפש ומסגרות לנוער נושר פוגע גם במניעה וגם בטיפול. לכך מצטרף תת־איוש במוקד 105 ובפרקליטות, דווקא כשהיקף הפניות מזנק.
החסם השלישי הוא תיאום. בכנסת דורשים תוכנית לאומית כוללת ומתוקצבת, בעוד משרד הרווחה מעדיף להרחיב את תשתית 360 במקום להקים מסגרת חדשה. גם מול הרשויות המקומיות מתגלים פערי ביצוע: רשויות שעמדו בקריטריונים לתקצוב מערכים טכנולוגיים לא תמיד מימשו אותו, בין היתר בשל חסמים פנימיים. במקביל, סוגיות כמו הצבת מצלמות נתקעו בעבר בשל מחלוקות משפטיות סביב פרטיות.
פערי התיאום ניכרים גם באופן שבו מוצגות החלופות למדיניות: מצד אחד, דרישה בכנסת לתוכנית לאומית כוללת ומתוקצבת; מצד שני, עמדה שלפיה נכון יותר להרחיב תשתית קיימת כמו 360. שתי האפשרויות נשענות על אותו צורך - ליצור רצף בין מניעה, איתור, טיפול ואכיפה - אך הן משקפות מחלוקת על הדרך הארגונית לעשות זאת. השאלה אינה רק איזו מסגרת תיבחר, אלא האם היא תקבל אחריות ברורה, תקציב יציב ומדדים שיאפשרו לבחון אם אכן חל שינוי בשטח.
מעל הכול מרחף גם חסם משפטי. הדין הפלילי מתקשה להתמודד עם אלימות מקוונת של קטינים, שבה קשה לעתים להוכיח כוונה פלילית, לחץ חברתי ממלא תפקיד מרכזי, והפגיעה מתפשטת במהירות. אירועי הלחימה והטראומה הלאומית של השנים האחרונות החריפו את האתגר: הם הסיטו קשב ומשאבים, ובמקביל יצרו תנאים שמגבירים סיכון בקרב ילדים ונוער.
בהקשר המשפטי, הקושי אינו נוגע רק לשאלת הענישה. כאשר מדובר בקטינים, בלחץ חברתי ובפגיעה שמתפשטת במהירות ברשת, נוצר מתח בין הצורך בהתערבות מהירה לבין מגבלות הדין הקיים. לכך מצטרפת העובדה שהסרת תכנים נשענת כיום בעיקר על שיתוף פעולה וולונטרי של הפלטפורמות. כלומר, גם כאשר המדינה מזהה פגיעה, היא לא תמיד מחזיקה בכלים מחייבים שיאפשרו לעצור אותה בזמן.
מה אפשר לעשות? ההמלצות של המרכז
1. הכרעה אסטרטגית, מניעת כפילויות ותכלול: הממשלה נדרשת להכריע בדבר המנגנון המתכלל כדי למנוע יצירת מסגרות מקבילות. מומלץ לבחון את הרחבת תכנית 3 60 לכלל המדדים הסוציו־אקונומיים תוך עדכון תקציביה שנשחקו, בשיתוף פעולה עם מטה הרשות לביטחון קהילתי.
2. שיפור השותפות מול השלטון המקומי: יש לעבות את מערך התמיכה והליווי לרשויות מקומיות מוחלשות שאינן מצליחות לממש את הרשאות התקציב (למשל בנושא מערכים טכנולוגיים) בשל חסמי ביצוע פנימיים.
3. גישה הוליסטית מותאמת קהל יעד: הטיפול לא יכול להישען על אכיפה בלבד בשל היעדר התאמה משפטית. יש להתמקד בחינוך מחודש לאוריינות דיגיטלית ולחשיבה ביקורתית אל מול סכנות ה־AI, ולערב באופן עמוק ופעיל את ההורים - שהם הגורם המועדף על בני הנוער לדיווח ולקבלת תמיכה בעת מצוקה. עבודה על בניית חוסן וחיזוק התמיכה המשפחתית והסביבתית נמצאו כממתנים משמעותית התפתחות של פוסט־טראומה בקרב נוער הנחשף לאלימות.
4. בניית תוכניות ועיבוי כוח אדם ייעודי במערכת החינוך: דרישה למשרת יועצת חינוכית בתקן בכל בית ספר, כמו גם תקינה מלאה של מערך השירותים הפסיכולוגיים במערכת החינוך. זאת לצד קידום תוכניות להעלת המודעות של ילדים, נוער והצוות החינוכי להתנהגות פוגענית העלולה להסלים לאלימות בשעות בית הספר וגם מעבר להן.
5. בחינת רגולציה על שימוש ילדים ובני נוער ברשתות חברתיות: יצירת מדיניות רגולטורית המטילה חלק מהאחריות על ארגוני הטכנולוגיה הגדולים באמצעות חקיקה שתחייב את הרשתות החברתיות להסיר תכנים פוגעניים, לסנן תוכן ולא להישאר ברמת הנוהל הוולונטרי. זאת תוך התאמת כללי השימוש בישראל למגמה הבין לאומית - להעלות את גיל השימוש המינימלי ברשתות החברתיות, לדוגמא - גיל 16 באוסטרליה ובקרוב גם בספרד.
6. עדכון החקיקה הנדרשת: על מנת להתמודד עם אתגרי האלימות ברשת המאפיינים את התקופה. לדוגמא - באמצעות חקיקה להפללת מפיצי חומרים פוגעניים, בדומה לקיים בארה"ב.
כתיבה: מיכל בן משה
