כשאדם כמו עבדול אל־סייד - רופא ופוליטיקאי המזוהה עם תנועת ה־DSA (הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה) - מנצח בפריימריז לסנאט במישיגן, מדובר באירוע בעל השלכות לאומיות. אל־סייד, המחזיק בעמדות חריפות נגד ישראל, לא ניצח במחוז פרוגרסיבי קטן, אלא גרף קולות בפריימריז כלל־מדינתיים באחת ממדינות המפתח החשובות בארה"ב - מדינה שטראמפ אף ניצח בה בבחירות.
● מאוטובוסים חינם ועד "מס עשירים": האג'נדה של ממדאני מתרסקת
● תקדים בינלאומי: בורסת הקריפטו שתובעת מצפון קוריאה 1.5 מיליארד דולר
מולו ניצבה חברת הקונגרס היילי סטיבנס, שזכתה לגב מלא מהממסד הדמוקרטי ובהם מושלת מישיגן גרטשן ויטמר, מנהיג המיעוט בסנאט צ'אק שומר והסנאטור היוצא גארי פיטרס, שעל המושב שלו נאבקו. אל־סייד, שנתמך בין היתר בידי ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו קורטז, ניצח למרות שהרבה מאוד כסף זרם למרוץ בניסיון להביסו.
הניצחון מצטרף לשורה ארוכה של הצלחות של מועמדים המזוהים עם השמאל הפרוגרסיבי והסוציאליסטי. חלקם נתמכים ישירות בידי תנועת DSA, שמאתגרת את העמדות המסורתיות של המפלגה לא רק ביחס לישראל, אלא גם בנוגע לקפיטליזם, הגירה, פשע, מבנה המשטר ומקומה של אמריקה בעולם.
שפע מועמדים רדיקליים
עמדותיו של אל־סייד בנושא ישראל היו אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות סביב מועמדותו. הוא מתנגד לסיוע הצבאי האמריקאי לישראל, האשים את ישראל ברצח עם ובאפרטהייד, ונמנע מלהשיב בחיוב לגבי זכות הקיום שלה כמדינה יהודית. במהלך הקמפיין אמר שהוא מתקשה עם השאלה כיצד ההגדרה "מדינה יהודית" מתיישבת עם ערכים ליברליים. כשנשאל ברשת CNN אם לישראל יש זכות להתקיים, הוא סירב להיכנס לתשובת כן או לא, ואמר שמבחינתו השאלה הרלוונטית היא האם כספי משלם המסים האמריקאי צריכים "להמשיך לממן את ישראל".
אירוע טרור שהתרחש בבית הכנסת Temple Israel במישיגן במרץ האחרון הפך את המחלוקת לטעונה עוד יותר. אל־סייד אמר שהוא "מזועזע ושבור לב" והדגיש כי "שום דבר לא מצדיק", אך ניסה להציב את הפיגוע בתוך ההקשר הרחב של המלחמה במזרח התיכון. הוא אמר ש"אנשים פגועים פוגעים באנשים", וטען שלאירועים שמתרחשים אלפי קילומטרים ממישיגן יכולות להיות השלכות גם בתוך המדינה. דבריו עוררו זעם. הקהילה היהודית, ולא רק היא, סברה שעצם הניסיון להסביר מתקפה על יהודים במישיגן באמצעות מעשי ממשלת ישראל מטיל על יהודים בארה"ב אחריות למדיניותה של מדינה אחרת. אל־סייד, מצדו, לא חזר בו מהדברים.
אלא שאל־סייד רחוק מלהיות המועמד הדמוקרטי היחיד שמחזיק בעמדות שכאלה. באותם פריימריז במישיגן הצליח דונובן מקיני, גם הוא נתמך ע"י DSA ומתנגד לסיוע צבאי לישראל, להביס את חבר הקונגרס הדמוקרטי המכהן שרי ת'אנדר במחוז 13 (שכולל חלקים מדטרויט).
ולא רק במישיגן: בעיר פילדלפיה ניצח כריס ראב בפריימריז הדמוקרטיים במחוז 3 של פנסילבניה, מחוז דמוקרטי מובהק שבו אין אפילו מועמד רפובליקני אחד בבחירות הכלליות. ב־DSA חגגו את התוצאה ותיארו את ראב כקול "אנטי־ציוני, אנטי AIPAC (ארגון לובי של יהודים אמריקאים שמקדם את הקשר עם ישראל בקונגרס, א"ו) ואנטי־קפיטליסטי" שנכנס לקונגרס. גם ראב זכה גם לתמיכתם של כמה מהשמות המוכרים באגף הפרוגרסיבי של הדמוקרטי, בהם אוקסיו־קורטז.
גם בעיר ניו יורק נרשמו הצלחות למחנה הרדיקלי. דריאליזה אווילה שבלייה (שאמרה שהיא "משתמשת בדגל ארה"ב כמפית אחרי שהיא אוכלת" וקראה "להשמיד את החברה המערבית") זכתה במועמדות הדמוקרטית לאחר שהביסה חבר קונגרס מכהן. שתיהן זכו לתמיכת ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני, שהפך בעצמו לסמל הבולט ביותר של עליית השמאל החדש בתוך המפלגה.
בקולורדו נרשמה הפתעה כאשר מלט קירוס, שנתמכה בידי ה־DSA, הביסה בפריימריז את חברת הקונגרס המכהנת במשך 15 קדנציות, דיאנה דה־גט. הניצחון נתפס כמשמעותי מכיוון שלא מדובר בכניסה למושב שהתפנה, אלא במועמדת פרוגרסיבית שהצליחה לסיים קריירה ארוכה של אחת מנציגות הממסד הדמוקרטי. ובעיקר, ניצחונה הראה שכוחו של השמאל החדש אינו רק בערים הגדולות בחוף המזרחי.
החזון לשינוי ארה"ב
אם תשאלו מה משותף לכל המועמדים האלה, התשובה כביכול פשוטה: שנאה יוקדת למדינת ישראל ולציונות. אולם, בעוד שישראל היא כנראה הנושא שבו השינוי של המפלגה נראה לעין בצורה החדה ביותר - היא רק חלק מהסיפור. התוכנית הלאומית החדשה שאימצה ה־DSA השנה מציגה חזון רחב בהרבה לשינוי החברה והמשטר בארה"ב.
כדי לקבל את תמיכת התנועה, המועמדים נדרשים לאמץ את הצעותיה, בהן ביטול הסנאט האמריקאי וחבר האלקטורים ומעבר לשיטת בחירות יחסית ורב־מפלגתית. עוד היא מציעה שינוי יסודי במעמד הנשיאות ובית המשפט העליון, כך שהרשות המבצעת והשיפוטית ייבחרו בידי הקונגרס ויהיו כפופות לו - שינוי שהיה מקרב את ארה"ב ממודל נשיאותי למערכת המזכירה יותר משטר פרלמנטרי.
גם בתחום ההגירה התוכנית נמצאת הרחק משמאל לעמדות המסורתיות של המפלגה הדמוקרטית. ב־DSA דורשים לבטל את סוכנות ICE שאוכפת חוקי הגירה, לסיים מעצרי מהגרים וגירושים שלהם מחוץ למדינה, להעניק מעמד חוקי נרחב למהגרים ולבטל מגבלות ומכסות על אשרות כניסה.
העמדות בנושא אכיפת החוק מרחיקות לכת אפילו יותר, כאשר קבוצת העבודה הלאומית של DSA הציגה יעד ארוך טווח של ביטול בתי הסוהר והמשטרה בארה"ב. בין היתר היא קוראת להפחתה שנתית של תקציבי המשטרה "לכיוון האפס" ולשחרור כלואים - עמדה קיצונית בהרבה בהשוואה לרפורמות המשטרתיות שעליהן דיבר הזרם המרכזי של המפלגה לאחר מחאות ה־Black Lives Matter בשנת 2020.
בכלכלה, התוכנית של DSA קוראת להרחבה דרמטית של הבעלות הציבורית, כולל על תאגידים גדולים ועל תעשיות המוגדרות חיוניות, לצד מסים גבוהים ואגרסיביים על עושר.
במדיניות החוץ קוראת התנועה לצמצום הנוכחות הצבאית בעולם, לסגירת בסיסים מעבר לים ולהפחתת "מכונת המלחמה" האמריקאית. ביחס לישראל, התנועה דורשת להפסיק את הסיוע הצבאי והכלכלי, מכירה בזכות השיבה הפלסטינית ותומכת בירושלים כבירה פלסטינית. רוב מועמדי הארגון מדברים בגלוי על הטלת סנקציות משתקות על ישראל. התנועה גם דורשת להפסיק סנקציות כלכליות על מדינות כמו קובה, ונצואלה או איראן.
ככל שמועמדי ה־DSA מנצחים בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, כך הפופולריות של התנועה בקרב הבייס השמאלי עולה. התנועה מדווחת על יותר מ־120 אלף חברים, ומערך התרומות גדל בהתמדה.
היהודים בשמאל בדילמה
היחסים בין המפלגה הדמוקרטית לבין יהודי ארה"ב ולתומכי ישראל היו במשך עשרות שנים עוגן יציב. המפלגה הכילה תמיד ביקורת על ישראל, אבל סוגיית הסיוע הבסיסי והביטחוני למדינה היהודית נהנתה מתמיכה רחבה. זו כבר לא התמונה, ועבור ארגונים יהודיים ופרו־ישראליים במפלגה השינוי יוצר דילמות קשות. במישיגן למשל, עוד לפני הפריימריז, מנהיגים יהודים המזוהים עם הדמוקרטים אמרו שאם אל־סייד יהיה המועמד, הם ישקלו לראשונה להצביע עבור יריבו הרפובליקני.
עכשיו כשהוא ניצח ההתלבטות של חלק מבכירי המפלגה הופכת לקשה. מישיגן עשויה להיות אחת המדינות שיכריעו מי ישלוט בסנאט, כך שלוותר על המושב בגלל מחלוקת עם המועמד זו לא בחירה פשוטה. לכן בכירים דמוקרטים החלו להתלכד סביב אל־סייד לאחר ניצחונו. אפילו צ'אק שומר, היהודי הבכיר בפוליטיקה האמריקאית, הביע תמיכה במועמדותו מול יריבו מהמפלגה השנייה. כך, הממסד הדמוקרטי יכול להשקיע מאמצים גדולים בניסיון לנצח מועמד מהשמאל הקיצוני בפריימריז - ולמצוא את עצמו נדרש לעזור לו להיבחר בנובמבר.
חלק מהדמוקרטים היהודים במישיגן היו פחות סלחנים. אנשי קהילה ותורמים רבים אמרו שהם לא מקבלים את עמדותיו של אל־סייד ביחס לישראל, לצד התבטאויותיו לאחר הפיגוע בבית הכנסת וקשריו עם דמויות כמו המשפיען האנטי־ישראלי, ויש שיגידו אנטישמי, חסן פייקר.
אותה מתיחות הופיעה גם סביב זוהרן ממדאני בניו יורק. דמוקרטים בכירים מתחו ביקורת על חלק מהתבטאויותיו ועמדותיו בנושא ישראל. מנהיג הדמוקרטים בבית הנבחרים האקים ג'פריס אמר שהביטוי "להפוך את האינתיפאדה לגלובלית" לא מקובל, וגם שומר גינה את הביטוי בשל מה שכינה "השלכותיו המסוכנות". ובכל זאת, הצלחתו האלקטורלית של ממדאני הפכה אותו לדמות שהממסד הדמוקרטי לא יכול להתעלם ממנה.
גם בתוך הקהילה היהודית הדמוקרטית אין תשובה אחת. יש מי שרואים במגמה איום על הברית ההיסטורית בין יהודי ארה"ב לדמוקרטים; אחרים מתנגדים בחריפות לעמדות של מועמדים מסוימים בנושא ישראל אבל לא מוכנים בשל כך לתמוך ברפובליקנים. וישנם גם יהודים פרוגרסיבים שתומכים בחלק מאותם מועמדים ובביקורת החריפה שלהם על ממשלת ישראל.
מה שמשמעותי במיוחד במגמה העולה הוא שרעיונות שלפני כמה שנים היה קל להנהגת המפלגה הדמוקרטית לתאר כשייכים לשוליים זוכים כיום לתשתית ארגונית, לכסף, לפעילים, ובעיקר למועמדים שמנצחים.
מה יהיה ביום שאחרי
אם כל המועמדים האלה ינצחו ויגיעו לוושינגטון, או אפילו חלק מהם, הם כמובן לא יוכלו לבטל לבדם את הסנאט, להלאים את התאגידים הגדולים או להפסיק את הסיוע לישראל - אבל בוודאי שתהיה להם השפעה משמעותית על הכיוון של המפלגה בשנים הקרובות.
קבוצה גדולה יותר של מחוקקים מהאגף הזה יכולה להשפיע על הצבעות תקציב, סיוע לישראל, מדיניות הגירה, הרכב ועדות, בחירות להנהגת הסיעה והוויכוח הפנימי לקראת המרוץ לנשיאות בשנת 2028. ככל שהפערים בתוך הקונגרס בין המפלגות צרים יותר, כך גם מספר קטן יחסית של מחוקקים יכול להפוך למשמעותי.
הצד המתון יותר במפלגה מוליד יוזמות ספורדיות שמנסות להילחם בתופעה. כך למשל חברי בית הנבחרים טום סוואזי ואדם גריי המתונים ניסו לקדם מסמך עקרונות שמטרתו להגדיר מחדש את המרכז הדמוקרטי. הדרישות שהופיעו בו היו רחוקות מלהיות שמרניות. אחת הסיסמאות המרכזיות הייתה העדפת "שכנוע על פני טוהר אידיאולוגי", ובמקום אחר נכתב בפשטו ת כי "אנחנו קפיטליסטים, לא סוציאליסטים". אלא שכאשר המסמך הופץ בקרב חברי המפלגה, מספר החותמים היה קטן מאוד - 15 מחוקקים ומועמדים בלבד. מתינות הניסוח היא זו שהפכה את המספר לשערורייתי, שכן אפילו מסמך שלא דרש מהמפלגה לזוז ימינה בשום נושא לא זכה לתמיכה.
ג'יימס קארוויל, האסטרטג הדמוקרטי שהיה מאדריכלי ניצחונו של ביל קלינטון ב־1992, השתמש בשפה פחות דיפלומטית. קארוויל התייחס לעמדותיה של הזוכה בפריימריז בניו יורק, דריאליזה אווילה שבלייה בנושאי המשטרה, בתי הסוהר והזהות האמריקאית. "גברת, אני לא באותה מפלגה איתך", אמר. לדבריו, הגיע הזמן שהדמוקרטים ידברו בפירוש על קרע או פילוג מהתנועה. מבחינתו, הפער בין המרכז הדמוקרטי לבין חלק מהשמאל הסוציאליסטי הוא כבר לא עוד ויכוח משפחתי על מסים או היקף ההוצאה הציבורית, אלא שאלה אם מדובר בכלל באותה תנועה פוליטית.
גם הקומיקאי המשפיע ביל מאהר, שמזוהה במשך עשרות שנים עם השמאל הליברלי, החל לדבר במונחים שפעם היה קשה לדמיין מפיו. בראיון לרשת ABC הוא טען שהדמוקרטים "פחדנים" ושמפלגתם נמצאת בתהליך של השתלטות מצד השמאל הקיצוני. מאהר הצביע בין היתר על עמדות ה־DSA ועל הרטוריקה סביב האינתיפאדה, והבהיר שיש מבחינתו נקודה שבה הנאמנות המפלגתית מסתיימת. כאשר נשאל אם פירוש הדבר שהקול שלו בבחירות לנשיאות ב־2028 פתוח, הוא השיב בחיוב. כשהמראיין הקשה ושאל אם הוא יהיה מסוגל אפילו להצביע לסגן הנשיא ג'יי.די ואנס - מאהר שוב השיב שכן.
כמה שבועות קודם לכן סיפק מאהר המחשה נוספת לתחושת הניכור הזאת. לאחר שאירח את ואנס בתוכניתו, הוא הצביע על האירוניה בכך שסגן נשיא רפובליקני מוכן להתיישב מולו לשיחה, בעוד שכמה מהדמויות הבולטות במפלגה שבה הוא עצמו נוהג לבחור מסרבות לעשות זאת. "האנשים שאני מצביע עבורם הם אלה שלא מוכנים לדבר איתי",
